חשיבות ההיסטוריה – האם חייבים לדבר בטיפול על הילדות?

מי שהגיע לבגרות חווה גם ילדות. אבל האם חייבים גם לדבר עליה בטיפול?

יוצא לי לפגוש לא מעט מטופלים שמגיעים לטיפול עם הצהרה שאינם רוצים לדבר על ילדותם. מנגד, פגשתי גם מטופלים רבים שפוצחים מיוזמתם בתיאור אוטומטי של הילדות, מתוך צייתנות לאיזו הנחה שאיתה הגיעו, שככה צריך לעשות בטיפול.

הדיבור על הילדות מתואר בתרבות הפופולרית כסוג של קלישאה תרבותית על טיפולים, ואפילו כמקור לבדיחות על מְטָפְּלִים שמעודדים דיבור על הילדות באיזה טקס מיותר, שאולי אף מכוון ״למשוך זמן״ בתהליך.

יש גישות טיפוליות שמסלילות בצורה נוקשה אל דיבור על העבר, ויש גישות אחרות ששוללות כל עיסוק בו. אך אלו כמו אלו ״תקועות בקונספציה״.

כדי להתהוות למה שהננו היום, עברנו את כל חיינו, כולל ילדותנו. הסיבה המוחשית או הסבל שגרמו לנו לפנות לטיפול הם לרוב חלק מבעיה או קושי גדולים יותר. אבל את רוב הקושי הזה ״סינָננוּ״ והסתרנו מפני עצמנו בעזרת מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שלנו, כדי שחיינו יהיו פשוטים ונסבלים יותר.

אך למרות זאת, יש משהו שמציק לנו בבירור. איזה קצה-חוט, קצה-קרחון מוחשי של הקושי, שמבצבץ לו החוצה. איזו חוויה או התנהלות הופכים להיות בלתי נסבלים עבורנו, ולכן פנינו לטיפול.

הילדות שלנו כנראה קשורה לקושי הזה. אך לטוב ולרע, הכרת ילדותנו על בוריה, אינה בהכרח ״הפיצוח״ לסבל הרגשי שלנו.

פרויד שפיתח את רעיונותיו תוך כדי תנועה, ניסה בתחילת דרכו להבין התנהגויות מוזרות, כמו למשל שיתוקים נטולי סיבה רפואית. במהרה הבין פרויד שלא רק הגוף, אלא גם חוויות והתנסויות רגשיות ובין-אישיות, יכולות להשפיע על אותן התנהגויות שבאות לידי ביטוי בגוף.

לכן הסיק שאותם אנשים חוו בעברם חוויות בלתי-ניתנות לעיכול מנטלי, כלומר, חוויות שאינן הולמות את שאר המוּדעות המוּכֶּרת להם. משום כך, החוויות הללו מוחזקות אצלם באופן פעיל מחוץ למודעות שלהם. כלומר, הן מוחזקות מחוץ למודעות באופן אקטיבי אך בלתי-מכוון - כי המאמץ להדיר אותן מהמודעות, אינו יכול להיות מאמץ מודע (אחרת גם החוויות המוּדָרוֹת מהמודעוּת, היו מודעוֹת).

פרויד חתר לפיכך לעודד מטופלים אלו לשתף בזיכרונות הילדות שלהם, מתוך אמונה שאם יוּעלו למודעות אותם זיכרונות בלתי-נסבלים ומודחקים, כלומר, אם המטופלים יפסיקו לשמור את הזיכרונות הקשים שלהם בסוד מפני עצמם – הבעיות שלהם יפתרו, וההתנהגויות המוזרות (״הסימפטומים״) שלהם, ייעלמו.

הפסיכולוגית והסופרת לורי גוטליב כותבת בספרה ״אולי כדאי לך לדבר עם מישהו״ (עמ׳ 85) על כך שמקובל לחשוב ששינוי היחס לעבר - הוא הוא ״הלחם והחמאה של הטיפול״, ולכן, מטָפְּלים מֶרבים לדבר על השפעת העבר על ההווה.

היא מוסיפה שמתישהו בחיינו עלינו להרפות מהמשאלה הדמיונית להשיג לעצמנו עבר טוב יותר מזה שזכינו לו בפועל, כי אם נמשיך לצפות מהדמויות המשמעותיות מהעבר שלנו לתקן או להודות בעוולות מהעבר כתנאי לשיפור מצבנו הרגשי בהווה - העבר שלנו רק ימשיך לתקוע אותנו. כי אי אפשר לשנות אותו.

היא מוסיפה שלמרות שאנו נוטים לחשוב על העבר (וגם על העתיד) כקורים בזמנים אחרים מההווה, אנו למעשה יוצרים ובוראים אותם במוחנו ממש ברגע זה, מדי יום ביומו. העבר התקיים באופן אובייקטיבי וגם העתיד יתקיים - כי מה שבאמת קיים כרגע, הוא הייצוג שלהם בתודעתנו.

לכן יש לשים לב האם אנו מקדישים את ההווה שלנו בעיקר לניסיונות לתקן את העבר (או לשלוט בעתיד) – כי אז, כל שנשיג בסופו של דבר הוא התחפרות במחשבות שלנו על זמנים אחרים. התחפרות שמובילה בהכרח לתקיעוּת מתסכלת.

יש לזכור כי החלקים הלא-מודעים בנפשנו פועלים בחלקם הגדול במנוגד לעקרון המציאות, כלומר, הם אינם כפופים לחוקי הזמן והמקום. בעוד שהיסטוריה אישית יכולה להרגיש לנו טרייה ועכשווית גם אם קרתה לפני שנים רבות, לעיתים מה שהתרחש זה עתה, יכול להרגיש נושן ורחוק.

הפסיכואנליטיקאי איתמר לוי מזכיר בספרו ״הבית והדרך״ (עמ׳ 61) את נסיעתו של פרויד לעיר רומא, שבה התרשם פרויד מכך שבדומה לנפש האנושית, גם בעיר רומא שלובות יחדיו כמה תקופות היסטוריות באותה פיסה גיאוגרפית קטנה. זאת בדומה להתנסויות שלנו, ששוכנות כולן באותו המקום, בנפש, למרות שהתרחשו בתקופות שונות.

״העיר רומא שנכתבה שוב ושוב מחדש, על פני אותו דף עצמו, היא פלימפססט – דף או קלף ישן, שכמה איורים וטקסטים נרשמו עליו במהלך השנים זה על גבי זה (כמו שנהגו לעשות בימי הביניים). ״אותו מרחב סובל כמה צורות מילוי״, כותב לוי, והמרחב נהיה ״רב-שכבתי, חד-מקומי ורב-זמני״.

בדומה להקבלת הנפש האישית להיסטוריה של רומא העיר, ניתן להקביל גם את התייחסותנו לההיסטוריה הפרטית שלנו, להתייחסות של קבוצות ועמים להיסטוריה הקולקטיבית שלהם.

שלום בוגוסלבסקי כותב בהקדמה לספרו ״הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית״ (עמ׳ טו), ש״אם יש משהו מעניין אפילו יותר מההיסטוריה - זהו הזיכרון ההיסטורי״.

״אנחנו תמיד זוכרים אירועים מסוימים, ומתעלמים מאחרים. אנחנו מחשיבים תופעות מסוימות כמייצגות, ואחרות כשוליות. יש זמנים ומקומות שנראים לנו מעניינים וחשובים, ואחרים לא. גורמים רבים משפיעים על התהוות הזיכרון ההיסטורי״.

״לכן התעצבות הזיכרון ההיסטורי, היא בעצמה תהליך היסטורי... ההיסטוריה אינה מה שקרה בעבר, אלא החקירה שלנו את העבר. מה שמזכיר לנו את ההווה, תמיד יתבלט בעבורנו מתוך הקקופוניה של אירועי העבר״.

גם ההיסטוריה האישית, בדומה להיסטוריה האנושית, אינה באמת מסודרות ומאורגנת בזיכרון שלנו, כפי שנדמה לנו כשאנו מתבוננים בה ברפרוף.

ההיסטוריה הנפשית האישית שלנו רצופה גם בדחפים וביצרים בלתי-מודעים שהניעו ומניעים אותנו, שקשה להיות עמם במגע בכל רגע נתון. אך מנגד גם אין גם טעם להכחיש את קיומם, כי הם משפיעים על נפשנו והתנהגותנו, ולכן הם חלק מההווה כמו גם מהעבר שלנו.

בדומה להיסטוריה הקולקטיבית, שגם היא לא בנויה רק מאירועים סטריליים, כך גם עברנו האישי. בוגוסלבסקי מזכיר שהזוועות שמתרחשות כיום בארץ ובעולם, זוועות מהסוג שעליו קראנו בהיסטוריה וקיוונו שבה גם יישארו, נתפסות עבורנו כתקופה משברית חולפת. אך זוועות כאלו היו בגדר שגרה עבור רוב בני האדם שחיו עד לתקופות מאוחרות מאוד בהיסטוריה.

עד לפני קצת יותר ממאה שנה אלימות ואי-סדר נתפסו כמעין תופעת טבע, שספק אם אנשים יכלו לדמיין את העולם בלעדיהם. ואם נכחיש ונדחיק שהאנושות מסוגלת אליהם, לא נוכל להתמודד איתם כדי לזכות בחיים המוגנים והמאורגנים שאליהם אנו כמהים.

כמו שאם נכחיש השפעות מודחקות על ההיסטוריה שלנו, נתקשה להתפתח ולהתקדם.

מגע משמעותי עם מה שמניע אותנו, לרבות החלקים הקשים, היצריים ובתוכם גם זיכרונות היסטוריים בלתי-נסבלים שמקננים בתוכנו כמו כמוסת-זמן חסרת פשר, יכול לאפשר לנו להתמודד עם אותם תכנים נפשיים, ולהועיל לנו יותר מאשר המאמץ הכרוני העיקש והתובעני להכחיש, להתעלם, להדחיק ולהדיר אותם מתודעתנו.

מאחר ולא כל מה שמשפיע עלינו מצוי במודעותנו, המגע עם הרגשות והמניעים העמוקים שלנו כרוך לא אחת גם במגע עם חוויות עבר וחוויות ילדות. כולל חוויות קשות בתוכם.

גוטליב מזכירה את המטפל טֶרי ריל, שמתאר התנהגויות מוכרות ושחוקות שלנו ״כמשפחת המוצא שהפנמנו, רפרטואר התֶמוֹת ההתייחסותיות שלנו״. לפיו, המטופלים בעצם לא צריכים בהכרח לספר את סיפוריהם במילים - כי הם כבר מתנהגים אותם בפועל.

מטופלים יכולים למשל להשליך ציפייה שלילית על המטפל שלהם, אבל אם המטפל ״יאכזב״ לטובה – הם ימצאו את עצמם חווים חוויה רגשית מתקנת עם אדם מהימן ומיטיב. לפי ריל, חוויה זו היא שגורמת לשינוי בטיפול – כלומר, מהחוויה הזו המטופלים למדים הלכה למעשה שהעולם אינו זהה למשפחת המוצא שלהם.

כאמור, כדי להתהוות למה שהננו כעת עברנו בעצם את כל חיינו, כולל ילדותנו, והיא בהחלט עשויה לעלות כשאנו מנסים לטפל בעצמנו, כשאנו נוגעים בהדרגה במה שמניע אותנו ומשפיע עלינו. תהליך טיפול שנותן מקום לשיח פתוח וספונטני, מזמין לתוכו התייחסות לעבר ככל שהיא נוגעת בהווה ומשמעותית לו.

לרוב ההתייחסות לעבר עולה בטיפול מעצמה כשההווה נוגע בו. כי כמו שציין פרויד, בדומה לעיר רומא, התודעה ההיסטורית לאו דווקא מסודרת בצורה כרונולוגית בנפש. משהו בהווה נוגע במשהו בעבר, שנחווה פתאום חֲי, טרי ומוחשי – ופשוט עולה לפני השטח ומנכיח את עצמו בהתנהגות, וטוב מכך, במילים.

לכן ניתן לומר שאין ״תשובת בית-ספר״ האם נכון או הכרחי לדבר על הילדות בטיפול. ואולי העיקר הוא עצם השהייה במסגרת הטיפול, שמציעה מגע בַּעבר לצידה של נוכחות טיפולית מאפשרת, תומכת ומארגנת.

״לאנשים רבים״ כותבת גוטליב לקראת סיום ספרה (עמ׳ 450) ״הצלילה אל עומק מחשבותיהם ותחושותיהם היא כמו כניסה לסמטה חשוכה – הם לא רוצים ללכת לשם לבד: אנשים באים לטיפול כדי שיהיה להם מישהו ללכת איתו״. ולפעמים נכון ללכת איתו גם לעבר, כולל לחוויות הילדות.