מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לעובד סוציאלי קליני?

עבודתם הטיפולית של הפסיכולוג הקליני ושל העובד הסוציאלי הקליני עשויה להיות דומה , אך קיימים בינהם הבדלים מהותיים שנובעים מהשכלתם האקדמית ומתהליך ההכשרה למקצוע.
 

הפסיכולוגים הקלינים לומדים שש שנים באקדמיה ועוברים תהליכי סינון אקדמיים וגם אישיותיים מחמירים הן בקבלה לתואר הראשון והן לתואר השני. ההתמחות המעשית בפסיכולוגיה קלינית אורכת ארבע שנים, במהלכן מודרך כל מתמחה באופן אינטנסיבי על ידי 3 מדריכים לפחות לכל אורך התהליך, בתחומי הפסיכותרפיה והאבחון. בתום כל שנת התמחות מוערך המתמחה על ידי מדריכיו כדי להמשיך בתהליך. בסיום ההתמחות עליו לעבור מבחן מקיף מול שורת בוחנים, שרק לאחריו הוא מקבל את ההרשאה המדינתית ממשרד הבריאות לעסוק במקצוע.

 

חשוב לדעת שמי שלמד פסיכולוגיה, אפילו לתואר שלישי, אך לא עבר וסיים בהצלחה את תהליך ההתמחות, אינו מורשה לעבוד כפסיכולוג מומחה. הכשרת הפסיכולוג ועבודתו כפופים לחוק הפסיכולוגים ומסלול ההכשרה שלהם מוסדר על ידי משרד הבריאות. באמצעות הדרישות, התנאים והמבחנים הרבים מבקש המשרד לוודא שרק אנשים שמתאימים באישיותם, השכלתם והכשרתם יציעו טיפול פסיכולוגי קליני לציבור.

​

עובד סוציאלי הוא מי שסיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית ונרשם בפנקס העובדים הסוציאליים, שמנוהל במשרד הרווחה. תהליכי הרישוי של העובדים הסוציאליים מוסדרים באמצעות חוק העובדים הסוציאליים. עובדים סוציאליים רבים לומדים לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. בנוסף, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים רבים לומדים יחדיו בתוכניות לפסיכותרפיה. עם זאת, תוכניות הלימוד בפסיכותרפיה אינן מפוקחות על ידי משרד הבריאות. חלקן הגדול מעמיקות ורציניות, אך מכיוון שהיום כל אדם יכול לפתוח תוכנית הכשרה לפסיכותרפיה ככל העולה על רוחו, ללא פיקוח או רישוי, יש מסלולי לימוד המכנים עצמם ״תוכנית לפסיכותרפיה״ שהינם שטחיים, נקודתיים ומצומצמים או אפילו מאחזי-עיניים. לכן חשוב לבדוק האם מטפל שמעיד על עצמו כ״פסיכותרפיסט״ רכש קודם כל תואר אקדמי ומומחיות טיפולית מוכרת, או שסתם למד בתוכנית שטחית או אף פיקטיבית כלשהי.

​

כאמור, קיימים דמיון ואף חפיפה בין חלק מתחומי העיסוק של חלק מהפסיכולוגים הקליניים וחלק מהעובדים הסוציאליים, כמו למשל פסיכותרפיה, פסיכואנליזה, טיפול זוגי ומשפחתי או תמיכה ברווחת הפרט. עם זאת, קיימים גם הבדלים מהותיים גם בתחומי העיסוק בין שני המקצועות.

​

פסיכולוגים מורשים לאבחן בתחום התמחותם - ופסיכולוגים קליניים הם מומחים לאבחון פסיכודינמי. אמנם, מרבית הטיפולים, בפרט בקליניקות הפרטיות, נערכים מבלי שהמטופל עבר אבחון פסיכודינמי. עם זאת, פסיכולוגים קליניים מומחים בריאיון אבחוני קליני.  מומחיותם באבחון דינמיקה אישיותית (הן במונחים פסיכודינמיים של היווצרות הכוחות השונים בנפש והדינמיקה בינהם, שמגדירים את המבנה ואת רמת התפקוד הנפשיים, והן במונחים מבוססי מחקר, לפי ה DSM או ה ICD - שהם ספרי ההגדרות של איגודי הפסיכיאטריה באמריקה ובאירופה בהתאמה להפרעות נפשיות) - מסייעת לפסיכולוג הקליני בהבנת מטופליו, ובהתאמת אסטרטגיה טיפולית לאישיותם, למניעיהם ולצרכיהם. 

​

ההכשרה האקדמית והפרופסיונלית המקיפה של הפסיכולוג הקליני, שנדרש לעמוד בסטנדרטים אקדמיים מחמירים בתואר הראשון והשני, ובסטנדרטיים מקצועיים מחמירים של ארבע שנות ההתמחות (מרפאתית ואישפוזית) שבסיומן בחינת התמחות מקיפה מטעם מועצת הפסיכולוגים, מבטיחה שמי שרשום כפסיכולוג קליני בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות משלב יכולות אקדמיות-מחקריות, טיפוליות-נפשיות ואתיות בסטנדרט מקצועי גבוה ומחמיר. 

​

כלי עבודתו הבסיסי של הפסיכולוג הקליני הינו הוא עצמו, כלומר אישיותו, הידע והניסיון שלו. השיטות והתיאוריות בהן משתמש הפסיכולוג הינן משניות לכך, שכן תהליך ההתמחות מכשיר את הפסיכולוג במגוון שיטות אבחון וטיפול שנגזרות מתיאוריות אשר מתבססות הן על מחקר והן על תפיסות דינאמיות.

​

מתוך רפרטואר כלים עשיר זה, מתאימים הפסיכולוגים הקליניים את טכניקות עבודתם לצרכים שמייחדים כל מטופל, וגם למאפיינים הייחודיים של המצב או השלב בתהליך העבודה עם המטופלים. תהליכי הלימוד, ההכשרה והמיון המעמיקים והקפדניים בתחום הפסיכולוגיה בארץ מבטיחים שפנייה לפסיכולוג בתחום התמחותו, כמו למשל בתחום הפסיכולוגיה הקלינית (או לפי הצורך גם לבעלי ההתמחויות האחרות - חינוכית, שיקומית, התפתחותית, רפואית ותעסוקתית) תבטיח שמדובר באיש מקצוע איכותי ומעמיק עם מנעד מקצועי נרחב, גמיש וורסטילי.