טיפול בדיכאון
אחת הסיבות השכיחות לפנייה לטיפול היא תחושת ירידה באנרגיה, בשמחת החיים, בסקרנות, בכוח לפעול, בנכונות ליצור קשרים וביכולת ליהנות מהם.
במונחים פסיכיאטריים, דיכאון מתואר ככתחושה מתמשכת של מצב רוח ירוד, עם הרגשת חוסר טעם המלווה בחוסר חשק לפעול וליהנות, ובהמעטה בפעילות הכללית. לעיתים דיכאון מלווה בהפרעות ובשינויים באכילה ובשינה, למשל בירידה בתיאבון או באכילה מופרזת, בקושי להירדם או לשמר שינה או לחילופין בשינה מופרזת. לעיתים הדיכאון מלווה גם בתסמינים גופניים כמו כאבים בגוף, תשישות, בקשיי עיכול או בתפקוד פיזי כללי ירוד. בתוך דיכאון מרגישים לעיתים תחושת ייאוש וחוסר תקווה, ומנסים להתרחק מאנשים אחרים שלעיתים נחווים כשיפוטיים וביקורתיים מדי. עלולה להיות הרגשה של ריק וחוסר עניין, המלווים בקשיי ריכוז וזיכרון, בביקורת עצמית, בחוסר אונים ובחוסר תקווה, ולעיתים גם במחשבות אובדניות. בגלל שדיכאון המשלב חוויה רגשית, התנהגותית, קוגניטיבית וגופנית הטיפול בדיכאון משלב היבטים דינמיים, קוגניטיביים-התנהגותיים ולעיתים גם רפואיים.
טיפול פסיכולוגי בדיכאון משלב כאמור עבודה דינמית שנותנת מקום למורכבותה של החוויה הרגשית, גם אם זו נדמית ריקה ושוממת בתחילת התהליך, עם עבודת CBT שמתבוננת על דפוסי החשיבה והפעולה שמאפיינים את חווית המטופל. העבודה משלבת התבוננות על החוויה הנפשית כפי שזו מקבלת ביטוי בתוך הקשר הטיפולי, עם ליווי המטופל בצעדים מרחיבי-טווח-חוויה שהוא מבצע בעולמו.
כדי לתאר את חווית הדיכאון ולתת לה ייצוג שניתן להסביר באמצעותו את טיבה, יש המשתמשים בדימוי "כלב שחור". ה״כלב השחור״ הזה מופיע פתאום, מתלווה לאדם כמעין כלב נאמן ש"נדבק אליו כמו צל" ובהדרגה משתלט על החיים ו"חוטף" אותם. וינסטון צ'רצ'יל, לו מיוחס דימוי זה, התמודד עם נטייתו לדיכאון באמצעות כוחות נפש מיוחדים, שאפשרו לו בנוסף להנהיג את עמו במלחמת העולם השנייה. אך בתקופות של החלשות כוחות, למשל בזקנתו, לעיתים הדיכאון גבר עליו. הוא כינה את הדיכאון "הכלב השחור שלי", והדימוי נהיה למטבע לשון נפוצה. כשסובלים מדיכאון, מתבוננים בעולם דרכו ובאמצעותו. הדיכאון הורס את כל מה שהתקיים לפניו: את שמחת החיים, את התפקוד, התיאבון, את הקשרים עם אנשים אהובים. ההתמודדות עם הדיכאון דורשת כוח עצום ולכן גוזלת כוחות ומחלישה. האדם המדוכא חש חוסר ביטחון ובדידות בחברת אנשים אחרים ועסוק בפחד מפני שיפוטיות ומסטיגמה. הוא מתבייש ב"כלב השחור" שלו ומתאמץ להסתיר אותו ולהעמיד פנים שהכל רגיל. אך הדיכאון לא נעלם לשום מקום מעצמו. הוא מסתובב בראש כמעגל קסמים שחור ומשחיר, מבוקר עד לילה וחוזר חלילה. נוכחות "הכלב השחור" אינה של עצב ותוגה, אלא של גזילת החיים והחיות. בהדרגה הוא הולך ומשתלט, עד שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. לעיתים האדם מנסה להשתמש ב Self Medication (אלכוהול, סמים...), שלא באמת עוזרים לו לגרש את הדיכאון אלא רק דוחים את ההתמודדות אתו ובעצם מייצרים בעיה קשה נוספת. הדיכאון "חוטף" את החיים ומעורר שאלות לגבי ערכם והטעם שבהם.
אין בנמצא תרופות פלא לגירוש הדיכאון. עם זאת, קיימים דברים חשובים שניתן לעשות. צעד ראשון וחשוב הוא פנייה לעזרה נפשית מקצועית. במקביל מומלץ לאמץ ככל שניתן שגרת חיים שמצמצמת את השפעתו של הדיכאון: לשהות לצד אנשים אהובים, דבר שתמיד עוזר ומעודד. לבצע תרגול גופני, שתמיד מרענן ונותן כוחות. לנהל יומן לדירוג עוצמת הייאוש והריק כדי להיווכח שעוצמתם איננה סמיכה ואחידה אלא קיימים הבדלים בין הימים והמצבים השונים, ומכאן ללמוד באילו מצבים אנו מרגישים טוב יותר ולנסות להיות במצבים שמיטיבים אתנו ומשפרים את הרגשתנו.
בטיפול פסיכולוגי אנו מביאים את החוויה שלנו. התובנות שמצטברות בהדרגה בתוך הקשר הטיפולי יכולות לסייע לנו לגייס את כוחות הנפש לשיפור החוויה הנפשית שלנו.
לא ניתן לברוח מהדיכאון ולכן עדיף להכיר ולנהל אותו, במקום שינהל אותנו. לעיתים אנשים מעדיפים להתעלם ממנו רק מתוך הבושה להודות בקיומו ולבקש עזרה. חשוב לזכור שהעובדה שדיכאון השתלט עלינו אינה סיבה להרגיש בושה. לעומת זאת, כניעה לדיכאון במחיר החמצת החיים ושמחת החיים, היא סיבה טובה לבושה. למרות שלעיתים נדמה שנוח יותר להסתיר את הקושי הרגשי, זו אינה בושה לפנות לעזרה. בעצם השימוש במטפורה "כלב שחור" לדימוי הדיכאון טמונה אמירה חשובה - שהדיכאון אינו אנחנו ואינו זהה לנו, אלא ישות חיצונית אשר השתלטה עלינו, וביכולתנו להחליט כיצד נתייחס ונגיב אליה. זאת לעומת מצבים בהם אנשים מרגישים ש"אני זה הדיכאון שלי והדיכאון הוא אני".
לאחרונה פרסם ארגון הבריאות העולמי נתונים לפיהם עלה שיעור הדיכאון בשיעור של חמישים אחוז מאז שנות התשעים. מדוע זה קרה? האם אנשים עמידים פחות לתלאות החיים"? האם העולם נעשה יותר "מדכא"? האם תופעת הדיכאון נהייתה מוכרת יותר ולכן אנשים יודעים לזהות שהם סובלים ממנו? ואולי קיימת כיום תופעת אבחון יתר של דיכאון? כפי הנראה, כל התשובות נכונות. אך ברמה הפרטנית, כשאדם חושש שהוא סובל מדיכאון, מומלץ להיות זהירים, לבחור בגישה המניעתית ולפנות בהקדם לאבחון ולקבלת עזרה מקצועית, לפני שהדיכאון יתפשט, יעמיק וישתלט עלינו.
דיכאון יכול להיווצר בתגובה למשברים גדולים בחיים או בתגובה לשורת משברי חיים "קטנים" או "בינוניים" שהצטברו. ברמה הדינמית, גם חשיפה לאם דיכאונית בינקות עלולה לייצר נטייה לדיכאון מתוך חווית הריק והשקיפות בה נתקל התינוק, שמטבע בריאתו נולד עם כמיהה לקשר, לשיקופים (Mirroring) ולהדדיות. גם משברים בחיים הבוגרים יותר יכולים לייצר דיכאון. למשל, כשההורים מתגרשים, כשאנחנו מתגרשים, כשהגוף והנפש מגיבים בדיכאון ללידה או להפלה, כשמפטרים אותנו, כשאנו יוצאים לפנסיה ומאבדים את זהותנו התעסוקתית ואת סדר היום שלנו, כשאנו מתמודדים עם מחלה פיזית קשה, כשאֵבֶל על אדם קרוב שנפטר מתמשך הרבה מעבר לתקופת הפרידה והעצב שתואמת לעיבוד בריא של האובדן, ועוד. במצבים אילו משתלט עלינו ה"כלב השחור" של הריקנות והייאוש.
כשהדיכאון מתמיד מעבר לשבועות ספורים, ואנו מתחילים לחוות דרך קבע את התסמינים שתוארו בהתחלה (בדידות, עצבות קשה, פסימיות, תשישות, כאבים פיזיים, ריכוז מפורק ונודד, פרשנות קיצונית לאירועים פעוטים כשלמשל כל כישלון קטן נתפס כ"סוף העולם" וכל גילוי של אי היענות לקשר נתפס כנטישה אימתנית), ייתכן שהדיכאון הפך ל"דיכאון מאז'ורי" או "דיכאון קליני". במצב זה חשוב לפנות בהקדם לעזרה נפשית, רצוי כזו המשלבת טיפול רגשי עם טיפול תרופתי (כלומר, לפנות גם לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט, וגם לפסיכיאטר או לרופא המשפחה). בדרך כלל, השילוב בין טיפול פסיכולוגי לבין התערבות פרמקולוגית מצליח לייצר שינוי ולאפשר חזרה הדרגתית לתפקוד נפשי ופיזי תקין.