כשאנחנו חושבים על אדישות, עולה בדעתנו דימוי של הרמת-ידיים וייאוש. אולי גם דימוי של ״קוּליוּת״ ונון-שלאנטיות. מהי בעצם האדישות? מצב או תכונה? תגובה נפשית או קו-אופי? איך היא מתפתחת? האם היא חיובית או שלילית? האם קיים ״מינון מומלץ״ לאדישות ואם כן, מהו? מהי ״אדישות בריאה״? ו״אכפתיות בריאה״? מהי אדישות שקשורה למצבי אפטיה ודכדוך? מהי אכפתיות מופרזת שקשורה לחרדה ולאי-שקט? האם אדישות יכולה להיות מובחנת וספציפית, או שברגע שאטמנו את עצמנו מפני רגש, אדם או סיטואציה ספציפיים, נחסמת הגישה הרגשית גם לשאר החוויות שלנו כך שדבר אינו נוגע בנו?
עשר נקודות למחשבה על תפקידה ההסתגלותי של האדישות ועל מה קורה כשהיא חורגת ממנו.
1. הביטואציה (התרגלות): כדי להבין את הפונקציה ההסתגלותית של האדישות ניקח לדוגמה פעולה טכנית פשוטה כמו התיישבות בכיסא. כשאנו מתכוונים לשבת נקלטים במוחנו קווי-המתאר שלו: גבוה או נמוך, רך או קשה, צר או רחב, יציב או מסתובב. רגע לאחר מכן כל זה נשכח, ואנו עוסקים במשהו אחר, למשל, בקריאת המאמר הזה. זהו תהליך ההביטואציה: מוחנו וגופנו מתרגלים במהירה לַאינפורמציה, שמאבדת מחשיבותה והופכת לחלק מהרקע. מי שממשיך לעסוק בה, זה מי שהכיסא לא נוח לו, או מי שרגיש במיוחד לגירויים. כדי שנוכל למקד תשומת-לב בדברים החשובים עלינו לשכוח בכל רגע נתון ממידע עצום שאיננו רלוונטי, להתעלם מאינספור איתותים בסביבה הפיזית והחברתית שלנו, כמו גם ממחשבות ומרגשות שמסיחים את דעתנו. ללא היכולת להביטואציה לא נוכל למקד תשומת-לב בשיחה, בעבודה, בלימודים או בנהיגה. לכן, היכולת להיות אדישים לגירויים בלתי-רלוונטיים היא תנאי חשוב להסתגלות.
2. אזור-הנוחות: אזור-הנוחות נהפך למקום שנוח לנו בזכות ההתאמה שבינינו לבינו. באזור הנוחות יש הלימה בין הצרכים, היכולות והתכונות שלנו, לבין הדרישות והתנאים בהם אנו פועלים. מטבע הדברים, במצב הנוח איננו מסתובבים בתחושה שדברים צורמים ומפריעים לנו. בזכות האדישות הזו אנו יכולים לפעול בו בצורה חופשית ומשוחררת. מנגד, אותה התרגלות נינוחה עלולה לגרום לנו שלא להבחין בדברים שראויים לתשומת-לב רבה יותר. לדוגמה, מי שהשתקע בנוחות בביתו יכול לפתח אדישות לדברים מיותרים שהצטברו בו, מי שהשתקע בנוחות במקום עבודתו עלול לפספס תמורות חשובות בשוק העבודה. לעיתים האדישות להפרעות שוליות מתרחבת גם להפרעות משמעותיות כמו גם לדברים לאתגרים ולהזדמנויות. כך, קשיים, בעיות, עודפות ואפשרויות-פעולה שיכולים להיראות בקלות על-ידי מתבונן מהצד, עלולים להיבלע ב״נקודה-העיוורת״ שבשדה הראייה של מי שמצוי באזור-הנוחות שלו (ועל כך נאמר ״אורח לרגע רואה כל פגע״).
3. ההיפך מ - FOMO: ה״פחד מהחמצה״ (Fear of Missing-Out) גורם לנו לתור בקדחתנות אחר גירויים ואירועים מתוך הרצון שלא לפספס דבר. זה קורה לנו בַּתחומים ובעולמות-התוכן שחשובים לנו ומעוררים את תשומת ליבנו, כמו למשל מידע ברשת החברתית, ידיעות תקשורתיות, מידע חברתי או משפחתי, אירועים בתחום העבודה או בתחביבים ובחיי הפנאי שלנו. בתוך ה-FOMO איננו מצליחים להיות אדישים לדבר. אמנם, כולנו צריכים להתעדכן במידע רלוונטי אך במיוחד בעידן הצפת המידע קשה לנו להבחין בין עיקר לטפל. לכן אנו עלולים להציף את עצמנו במידע עודף ובגירויים מיותרים, שלא באמת ניתן לעבד אותם, להשתמש בהם ולהפיק מהם תועלת.
4. היפרוויג׳ילנטיות (דריכות-יתר): גם זה מצב הפוך לאדישות, ממקום של חשש מתמיד מפני סכנה. ההיפרוויג׳ילנטיות מאופיינת בסריקת גירויים קדחתנית מתוך חשש ולחץ בניסיון להיערך לסכנה אובייקטיבית או סובייקטיבית. מי שחושש מפריצה לביתו בעת לילה ומתקשה לעצום עין, לדוגמה, קשוב לכל רחש וזיע אמיתיים או מדומים. לחילופין, מי שחושש מפני דחייה ונטישה, ומפרש כל מחווה קלושה ופעוטה של הסובבים כאיתות להתרחקות ולהדיפה. ההיפרוויג׳ילנטיות מלווה ברגישות-חושית מוגברת, בערנות ובעוררות יתרות, ובתגובתיות מוגברת ולְחוּצה לגירויים, תוך סריקת הסביבה בחיפוש אחר איומים, בדומה לגלאי מערכות-התרעה. דריכות-היתר עלולה להוביל לחרדה מוגברת, יכולה להוות תוצאה של חרדה ושל טראומה, או לשמש כחלק ממעגל של פגיעה, חרדה מפניה, דריכות-יתר לאיתותי סכנה וחוזר חלילה. במצב ההיפרוויג׳ילנטי התגובה למראות, לריחות, לאנשים ולכל מידע וגרייה אחרים, עלולה ללבוש אופי ״קפיצי״, קדחתני, כפייתי ונוקשה, כשאין יכולת למיין בין מידע חשוב למידע שולי, ואין יכולת להיות אדישים לכלום. כתוצאה מכך, ההיפרוויג׳ילנטיות גוזלת משאבים רבים שמופנים לפעילות בלתי פונקציונלית, וגורמת לתשישות.
5. חסימת גירויים לא-נעימים: לעיתים אנו מתאמצים להיות אדישים לגירויים שמעוררים בנו תחושות לא נעימות. כשמשהו מציק לנו אנו מנסים לא להתייחס, ״לעצום עיניים״ ולא להשגיח בו. אך בניגוד לחסימת מספרים בסלולר, חסימת גירויים שנקלטים בחושים ובנפש אינה מכנית ופשוטה, אלא פעולה שזוללת אנרגיה. במיוחד כשמדובר בגירויים פולשניים כמו רעש חזק שקשה להתעלם ממנו, או במצבים שפוגעים ברגשותינו ויכולתנו לפעול ולהשפיע בהם מוגבלת. למשל, סטודנט שמנסה להתרכז בבחינה בסביבה רועשת ומתקשה להתרגל לרעשים ולהפוך אותם לרעש-רקע לבן. דוגמה שונה היא כשאנו מוצפים בתמונות של חברים מבלים ומאושרים ברשת החברתית, ומנסים להתנער מההרגשה שחייהם נעימים ומספקים ביחס לחיינו, שאינם טובים דיים. או כשנדמה לנו שעמיתנו לעבודה מצליחים, מתקדמים ויעילים מאיתנו, זה מְרַפֵּה את ידינו ומערער אותנו. המאמץ להיות אדישים בכוח לגירוי בלתי נעים, מכאיב, מכעיס או מטריד, עלול לתסכל ולהתיש. אך לעיתים אנו אכן מניחים לעצמנו לעבור תהליך של הביטואציה בכוח, כלומר לבצע הביטואציה אקטיבית, מתוך הַסְכַּנָה הולכת וגדלה לאדישות כלפי מציאות שהופכת לפחות ופחות נסבלת, כמו במשל הצפרדע המתבשלת. במצבי קיצון טראומטיים, כשעלינו להתמודד עם גירוי חודרני בלתי נסבל, אחת ההגנות השכיחות היא הניסיון לדמיין ולהעמיד-פנים שזה לא באמת קורה. במצב כזה של אדישות לכאורה למציאות בלתי-נסבלת נוצר ״פיצול אנכי״ ודיסוציאטיבי בין מה שקורה לנו במציאות החיצונית לבין מוקד החוויה הסובייקטיבי שלנו, שמתנתק מהחוויה הריאלית באופן שעלול להקשות על הסינכרון בינהם בעתיד.
6. המשעמם והמסעיר: כשמתקיים פער כרוני בין הצרכים וההעדפות שלנו לבין הסיטואציה בה אנו נתונים, כשהמציאות נתפסת כעוינת, אינטנסיבית וקשה להכלה, אנו מנסים ״לגדל עור של פיל״ ולעמעם את רגישותנו למתרחש. כשאנחנו מרגישים מנוכרים למציאות המשפחתית, החברתית, התעסוקתית, הקהילתית או הפוליטית, אנו מקטינים אכפתיות ומעורבות ומנסים להימנע ממגע איתה, לפחות בתוכנו. לשם כך אנו מעלים את סף-הגירוי שלנו, כך שדברים לא-נעימים ייוותרו מחוץ למסננת. כמו כשמכבים את הטלפון או כשנמנעים מצריכת חדשות. אך כשסף התחושה נהיה לגבוה מדי, גרייה רבה ומגוּונת נחסמת בחוץ. כתוצאה מכך, אנו עלולים לחוש בתוכנו תת-גרייה, כלומר, אדישות, שיעמום וריק. כדי להתמלא בְּעניין מבלי להסתכן ברגשות לא-נעימים, אנו תרים אחר גרייה מעוררת אך סתמית, כזו שלא תסכן את שיווי-המשקל הרגשי שלנו וכן תצליח להפיג שעמום, לבדר ולהסיח את דעתנו. לכן, במצב של תת-גרייה הגנתית אנו נוטים לחפש אחר גריה מסעירה וסנסציונית, כמו רכילות, מידע שטותי, תכני-סרק או פיתויי סיפוק רגעי, המשולים לקלוריות חוויתיות ריקות.
7. אדישות סביבתית: לעיתים בעבודתי אני פוגשת בהורים שמתארים את ילדם כמי שהיה ״תינוק אידאלי״ – ״לא שמענו אותו, הוא היה תינוק נהדר״. פעמים רבות הורים אלה פונים להתייעצות כי התינוק שבגר היה לילד או לנער חסר-שקט וחסר-מנוח, ״היפר״. לא אחת אפילו השם שניתן לו מבטא משאלה לשלווה, לנועם-הליכות ולעדינות, משאלה לילד שיניח להוריו ויהיה בשקט. אז למה בפועל התנהגותו הפוכה? כשהסביבה מתעלמת ואדישה לצרכים ולאיתותים שלנו, אנו עלולים להפוך לחסרי-שקט וצעקנים גם אם איננו נוטים לכך במקור. פעמים רבות אפילו תינוקות שנֵחֲנו בטמפרמנט מולד נינוח ורגוע, מייצרים פעילות-יתר וקולנוּת-יתר (היפראקטיביות והיפרווֹקַלִיזָצְיָה) כשהם מרגישים שהמבוגרים סביבם מתעלמים מהם כשהם נינוחים ושקטים, וחורגים מאדישותם רק בתגובה לאי-שקט, לצרחות, לתובענות ולהתקפי טנטרום. כשהסביבה מגלה אדישות לאיתותים פשוטים שלנו, אנו לומדים לשגר איתותים עוצמתיים, נוקשים וגסים. בנוסף, אנו מפנימים את האדישות הסביבתית למחוות ולתחושות העדינות, לומדים שאין להן ערך, ומפתחים אדישות פנימית כלפיהן. במצבים הקשים, כשאנו חשים שאין לנו שום יכולת להשפיע על מי ועל מה שמשמעותי לנו, אנו עלולים לפתח חוסר-אונים נרכש.
8. נסיגה לאדישות דיכאונית (קהות): אחד ממנגנוני ההגנה הינקותיים והפרימיטיביים מפני חרדה נפשית הינו ״הנסיגה הפרימיטיבית״, בדומה לתינוק שבמצב חרדה קשה נסוג לשינה. במצב זה נסגר התינוק בבועת אדישות, הן כלפי סביבתו והן כלפי מצבים פנימיים לא נעימים בתוכו, כמו למשל חרדה, רעב, כעס או אכזבה. כשאנו חשים חסרי אונים להשפיע על מצבנו, על עצמנו ועל סביבתנו אנו עלולים לסגת ל״קפסולציה״ (בועתיות) שבתוכה אנו מפתחים חוויה כללית של נתק ואדישות, שבמקביל פוגעת ביכולתנו לשים לב גם לדברים הנעימים והמיטיבים. כי לא ניתן ״לכבות״ רגשות בצורה סלקטיבית: אם אטמנו את עצמנו לכאב בעקבות חוויות אובדן, אבל, דחייה, זלזול, הקטנה או השפלה, האטימה עלולה להתרחב ולחסום גם רגשות כמו שמחה, סיפוק, חיבה, עניין וסקרנות. כשהאדישות הופכת למפושטת וגורפת, דבר אינו באמת נוגע בנו, ואנו מתקשים לגייס מוטיבציה ואנרגיה לחשוב, לִרְצות, להרגיש ולפעול.
9. וואבי-סאבי - תשומת-לב לדברים הקטנים: המונח ואבי-סאבי* מייצג תפיסה, פילוסופיה ואסתטיקה יפנית מורכבת שמתמקדת בפשטות המהותית של הדברים, וביכולת לשים-לב ולהעריך את חשיבותן של זוטות שוליות לכאורה בחיי היומיום; אלו שהעין נוטה להיות אדישה כלפיהם ולהתעלם מהם. במובן זה, הוואבי-סאבי עוסק במהות שמצויה בזעיר ובחבוי, בַּזמני ובבן-חלוף. לפי גישה זו, ככל שיורד מינון הדברים כך נעשית השפעתם חזקה ועמוקה יותר, בדומה למינוני הרפואה ההומיאופטית. כדי להתנסות בחוויית וואבי-סאבי יש להאיט את הקצב, להיות סבלניים ולהתבונן במבט בוחן ומקרוב: להיות קצת הנסיכה על העדשה. במילים אחרות, הוואבי-סאבי מדגיש התבוננות בפרטים שסביבנו, לצד חתירה להפחתתו של גודש מיותר; את ההתמקדות בעיקר וניקוי הטפל, לצד הערכת הדברים קטנים והעדינים שעלולים לחמוק מאיתנו כשתשומת-ליבנו מתמקדת בבולט, בגדול ובגס; את היכולת להשגיח וליהנות מדברים קטנים ופשוטים שמצויים בשולי עיקרי-הקיום, אשר יכולים להעשיר וללמד אותנו על עצמנו וסביבתנו, אם רק נשכיל לחרוג מאדישותנו למה שנהיה למובן-מאליו.
10. אכפתיות בריאה, אדישות בריאה, וההיפך מכך: אדישות, כמו כל הגנה נפשית, יכולה להיות פונקציונלית אם איננו מפעילים אותה באופן אוטומטי, נוקשה וגורף, אלא בצורה גמישה, סתגלנית ומותאמת. בהתאם לכך, אדישות בריאה היא אדישות ל״רעש״, למידע טפל ותפל, שאינו מקדם אותנו ואשר מהווה מקור להפרעה, להצפה, להסחת ובידור הדעת ממצב של מיקוד למצב של תשומת-לב מפורקת, מעורערת וקופצנית. אכפתיות בריאה מנגד היא אכפתיות לדברים החשובים והמהותיים בתוכנו ובסביבתנו, אכפתיות כלפי מה שתשומת-לב וקשיבות כלפיו מחזקת הסתגלות, התפתחות והעשרה.
אכפתיות שאינה בריאה היא כזו שמתמקדת בדברים שלא מביאים תועלת, כמו FOMO מופרז שמונע התמקדות והתבוננות עמוקות במה שרלוונטי; כמו היפרוויג׳ילנטיות מלחיצה, או כמו התמקדות שלילית בכל מה שבעייתי, מפריע ומציק, שאיננו יכולים להשפיע עליו. אדישות שאינה בריאה היא אדישות תבוסתנית של ייאוש והרמת-ידיים מתוך התחושה שאין ביכולתנו להשפיע על חיינו. אדישות כזו עלולה להידרדר למצב של חוסר-אונים נרכש ולאפטיה.
במצבים הלא בריאים עלולה להתפתח תנועת מטוטלת בין קצוות של אדישות לא-בריאה, בה אנו מנסים להימנע ממגע רגשי עם חוויותנו באופן מפושט וגורף, לבין מצב של אכפתיות לא-בריאה, כשהאדישות מתפוגגת באחת וצונמי של תשומת-לב מופרזת מתנחשל בתוכנו מבלי שנוכל להיות אדישים לדבר. בדומה לעדשת העין, שמתאימה את עצמה כדי שנוכל להתמקד ולהסתגל לגירוי הרלוונטי, חשוב לשמר גם את עדשת תשומת-לבנו גמישה, סתגלנית ונקייה מעכירות. שנוכל להבחין במה להתבונן - וממה להתעלם, מה חשוב ודורש את תשומת ליבנו - ומה ראוי לאדישות מצידנו. כמו שנאמר ב״תפילת השלווה״, המבקשת את היכולת להשלים עם הדברים שאין ביכולתנו לשנותם, את האומץ לשנות את מה שביכולתנו לשנות, ואת התבונה להבחין בין שני המצבים.
*לאונרד קורן, (1994). וואבי-סאבי – לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים. הוצאת אסיה, 2003.
