מה ההבדל בין מטפל רגשי לפסיכולוג קליני

ניתן להתבונן על עבודתו של הפסיכולוג הקליני כטיפול רגשי ולמרות זאת חשוב להבחין בין שתי ההגדרות הללו. הבנת ההבדל בין מטפל רגשי לבין פסיכולוג קליני כרוכה בעומקם של תהליכי ההכשרה ובתהליכי הרישוי והפיקוח המדינתיים בתחום הטיפול הנפשי, שאינם מלאים ומספקים. תחום הטיפול הנפשי היחיד שמפוקח על-ידי משרד הבריאות הוא תחום הפסיכולוגיה: רק מי שעמד בבחינת שמומחיות לפי דרישות משרד הבריאות, יכול להציג עצמו כפסיכולוג מומחה, שמופיע בפנקס הפסיכולוגים שמנוהל במשרד הבריאות.

 בהתאם לדרישות משרד הבריאות, פסיכולוג קליני עובר הכשרה של לפחות שש שנים אקדמיות לתואר ראשון ושני ועוד ארבע שנות התמחות בפיקוח המדינה שבסיומן עליו לעבור בחינת התמחות מחמירה. במשך התהליך נחשף הפסיכולוג הקליני להבנה מחקרית מעמיקה של היבטים מוחיים ונוירולוגיים של התפקוד הנפשי (כמו תהליכי תפיסה, הבנה, זכירה, למידה וקוגניציה וגם רגש), של פסיכולוגיה התפתחותית וחברתית ובפרט לפסיכולוגיה של התפתחות האישיות. לימודיו והכשרתו מלווים בתהליכי סינון מחמירים לכל אורך הכשרתו על בסיס תפקודו האקדמי ותפקודו האישיותי–רגשי. מתוך ניסיונם והתפתחותם המקצועית יכולים הפסיכולוגים הקליניים להציע מנעד רחב של הסברים תיאורטיים וגישות התערבות וטיפול אשר נובעים מהם. עושר ועומק הכשרתם מאפשר להם להתאים את תהליכי הטיפול ושיטותיו לצרכי המטופלים באופן שהינו גם עשיר וגם גמיש בו-זמנית.

 לאחר בחינת ההתמחות נרשם הפסיכולוג בפנקס הפסיכולוגים. רישום זה מעיד שהפסיכולוג עבר את מבחן ההתמחות ולכן עמד בדרישות המחמירות של המיון האקדמי, האישיותי והתפקודי במהלך ההתמחות, דרישות אשר הציבה מועצת הפסיכולוגים שבמשרד בפני מי שמורשה בידי המדינה להציע שירותי טיפול ואבחון כפסיכולוג קליני.

 פסיכולוגים אכן מטפלים בקשיים שמתעוררים בהקשר הרגשי, בסבל ומצוקה רגשיים, בהתנהלות רגשית, התנהגותית וקוגניטיבית שאינה יעילה ואשר מסבה מצוקה, סבל, וקשיי הסתגלות לדרישות החיים. עם השנים התפתחו מקצועות נוספים שמעניקים טיפול בהיבטים דומים. עובדים סוציאליים בעלי תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מטפלים באומנויות והבעה בעלי תואר שני, וקרימינולוגים קליניים בעלי תואר שני. עם זאת, על המקצועות הללו עדיין אין פיקוח מדינתי מסודר. אמנם, עובדים סוציאליים נרשמים בפנקס העובדים הסוציאליים בסיום התואר הראשון. אך אין פיקוח מטעם משרד הבריאות על הנושאים שנלמדים בתואר השני במקצועות הללו ואין התוויה של תכנים ודרישות מיון, הדרכה ופיקוח מדינתיים על תהליך ההכשרה המקצועי שלהם כמטפלים.

 פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים קליניים רבים ממשיכים ללמוד בתוכניות לפסיכותרפיה. בשנים האחרונות לומדים בתוכניות אלו גם מטפלים באומנויות והבעה וקרימינולוגים קליניים, וגם פסיכולוגים בעלי התמחויות אחרות שמאז דצמבר 2010 מורשים להעניק שירותי פסיכותרפיה בתחום התמחותם (פסיכולוגים חינוכיים, שיקומיים, התפתחותיים, רפואיים ותעסוקתיים). קיימות בארץ תכניות פסיכותרפיה מעמיקות וותיקות שמעשירות את הידע והטכניקה הטיפוליים.

 עם זאת, מאחר שלא קיים בארץ חוק להסדרת הפסיכותרפיה או הטיפול הרגשי למעט חוק הפסיכולוגים שחל על הפסיכולוגים בלבד, למעשה כל אדם יכול היום להגדיר את עצמו כ״פסיכותרפיסט״ או ״מטפל רגשי״. בהמשך לכך יכול כל אדם לפתוח קורסים או בתי-ספר לפסיכותרפיה. כתוצאה מכך לעיתים אנשים שמכנים את עצמם ״פסיכותרפיסט״ או ״מטפל רגשי״ לא בהכרח למדו במקום מסודר ורציני ולכן הם חסרים את הרקע המקצועי המורכב שרוכשים בתהליכי הכשרה עמוקים ורציניים.

 כאמור, כל בעלי המקצועות שצוינו יכולים להיקרא גם ״מטפלים רגשיים״ מאחר שהם עוסקים במתן טיפול שקשור בקשיים רגשיים ואשר עושה שימוש בתיאוריות ובטכניקות טיפוליות שמכוונות להשפעה מיטיבה בתחום הרגשי. אך מאחר שהמדינה או משרד הבריאות אינם מגדירים מיהו ״מטפל רגשי״ או ״פסיכותרפיסט״ ובאילו דרישות של לימודים אקדמיים, הכשרה מקצועית ובחינת רישוי עליו לעמוד, כל אדם יכול לכנות עצמו ״מטפל רגשי״ או ״פסיכותרפיסט״ מבלי לעבור על החוק. במובן זה עלול להיווצר ניגוד בין עקרון חופש העיסוק של הבוחרים להציע שרותי טיפול רגשיים מבלי שרכשו הכשרה נאותה, לבין שמירת טובת ציבור הפונים לשירותיהם.

 כאמור, בתחום הטיפול הנפשי מוסדרת בחוק רק עבודתם של הפסיכולוגים במסגרת ״חוק הפסיכולוגים״. ניתן לשער שהסיבות להיעדרה של תחיקה מסודרת בתחום הטיפול הרגשי או הפסיכותרפיה כרוכות בוויכוחים בין אנשי מקצוע על גבולות ההכשרה ודרישותיה, ואולי גם בפיצול המוזר שבין רצונה המוצהר בחוק של המדינה שרק אנשים בעלי השכלה והכשרה מעמיקים שעברו סלקציה מחמירה יעניקו טיפול רגשי קליני, לבין הנורמה והפרוביזוריות הרווחת, שאדישה בפועל לאיכותם ולנגישותם של שירותי בריאות ורווחה. הרפורמה בבריאות הנפש שחלה מיולי 2015 מוסיפה לבלבול בשל הסתירות בין דרישותיו המחמירות של משרד הבריאות מתהליכי הכשרתם של פסיכולוגים קליניים לבין המקום המועט שהוא מקצה לתהליכי הכשרה אלו במסגרות בריאות הנפש והחשיבות המועטה שהוא מקצה בפועל להנגשתו של טיפול פסיכולוגי קליני לציבור, וגם להיעדר הפיקוח והאכיפה מצד משרד הבריאות על אנשים לא מקצועיים שמנצלים את אמון הציבור בחסות הערפול הפרופסיונלי סביב המושגים ״פסיכותרפיסט״ או ״מטפל רגשי״, ומציעים לציבור שרותי טיפול גם אם אין להם הכשרה טיפולית מעמיקה כלשהי ללא סייג או מעצור.

 תהליך הלמידה וההכשרה במסלול הפסיכולוגיה הקלינית מדגיש היבטים תיאורטיים, טיפוליים ואבחוניים (רק פסיכולוגים רשאים לבצע אבחונים פסיכולוגיים, בעלי מקצועות טיפוליים אחרים אינם מוסמכים באבחון).

 לא פחות חשוב, תהליך ההכשרה בפסיכולוגיה קלינית מדגיש, מחדד ואף בוחן התנהלות בתחום האתיקה. בעבודתם נתקלים פסיכולוגים קליניים בדילמות אתיות רבות שקשורות בהתנגשות בין ערכים וצרכים שונים ועליהם לפתח שיקול דעת מעמיק והבחנה ברורה שעליהם לשים את טובת המטופל מעל טובתם שלהם. מי שמכנה עצמו ״מטפל רגשי״ ואינו אדם שעבר תהליך הכשרה מסודר, מעמיק, מתמשך ומפוקח, עלול להעדיף את צרכיו וטובתו על אלו של מטופליו (לעיתים גם מבלי דעת מפאת חוסר ניסיון ותהליכי למידה והמשגה מועטים ודלים בתחום האתי). בנוסף, הוא עלול להציע הבטחות שווא (אולי מתוך אמונה שלמה, אך לא מבוססת) לפתרונות קסם. הפסיכולוגים חייבים לפעול לפי קוד האתיקה שמחייב אותם, לפי הגדרתה של הסתדרות הפסיכולוגים. בנוסף לכך, היות והעיסוק בפסיכולוגיה מוסדר על ידי המדינה ולא על ידי איגוד מקצועי בלבד (בניגוד לחלק מהמקצועות הטיפוליים שכן מוסדרים, אך על ידי איגוד מקצועי וולנטרי בלבד. שנותן רשיונות לעומדים בדרישותיו אך אין על כך פיקוח מדינתי), את הרישיון לעסוק בפסיכולוגיה מקבל הפסיכולוג המומחה מהמדינה ולא מהאיגוד המקצועי של הפסיכולוגים. לכן, מי שסבור שפסיכולוג נהג בו באופן שאינו אתי יכול לפנות בתלונה למשרד הבריאות.

 מלבד ההיבט האתי, מי שמכנה עצמו ״מטפל רגשי״ מבלי שרכש השכלה אקדמית מתאימה ומבלי שעבר תהליך הכשרה והתמחות מעמיקים ומפוקחים, עלול לבצע טעויות מקצועיות קשות ברמת ההערכה והאבחנה של צרכי הפונים, תפקודם, המנגנונים בהם הם משתמשים, רמת הכוחות וטיב המצוקה שלהם, ולהציע בהמשך לכך תהליכי התערבות שבמקרה הטוב אינם יעילים ובמקרה הרע אף עלולים להזיק.

 בעיה נוספת היא שמי שלא עבר תהליך הכשרה מקצועי, מסודר ומפוקח עם תואר שני ותהליך התמחות עם דרישות מעמיקות ותהליכי פיקוח, עלול להיות אדם שלמד תחום טיפולי בודד, ללא ידע פסיכולוגי בסיסי, שמציע בעצם טכניקה אחת ונצמד אליה. תיאוריה אחת לא יכולה להתאים לכל המטופלים בעולם, לכל המצבים ולכל השלבים של תהליכי טיפול. מטפל מקצועי מכיר תיאוריות רבות ויכול לנוע בינהן לפי התרשמותו המקצועית מצרכיו העדכניים של המטופל.

 לפיכך, חשוב לבדוק היטב מהי ההכשרה של איש המקצוע אליו פניתם למטרת טיפול ו/או אבחון בתחום הרגשי-נפשי. מי שרשום כפסיכולוג קליני בפנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות, מובטח שנבדק בקפדנות וזוהה כאדם שעבר הכשרה אקדמית והתמחות מקצועית לפי דרישות המשרד ועבר את המבחן המסכם בו הפגין שליטה מספקת בידע פסיכולוגי מחקרי ותיאורטי מעמיק ומגוון ובשיטות האבחון והטיפול אשר משתמעות ונובעות ממנו.