באזורים שמוכרים לנו היטב הכל מובן מאליו בעינינו, עד שכלל איננו נותנים את הדעת לדברים רבים, ואיננו מזכים אותם במבט שני.
שורת כרטיסי ביקור נאים בכניסה למסעדה נאפוליטנית באיטליה, שהזדקרו סדורים מתוך מארג שכבות ססגוני באגרטל, גרמו לי להתבונן בהם שוב. במבט שני קלטתי ששורות הצבעים המרהיבים נוצרו מאבני אקווריום. זה היה אחד מאותן זוטות שרואים באקראי וחושבים - מעניין, איך לא חשבתי על זה בעצמי אף פעם? בהזדמנות שולית זו עלו בדעתי כל אותם רעיונות טובים שלא נחשבו, כל אותן אפשרויות רעננות ופשוטות שהוחמצו רק כי לא הרהרתי בהם, אפילו שהיו שם, חבויים ממש מתחת לאף שלי, אך בלתי נגישים לחשיבה.
מושג הנגישות מוכר לכולנו. נגישות בדרכים, למשל. פקקים שסותמים תעבורה. מבנים ציבוריים מונגשים. אפליקציות ניווט שמנגישות את המרחב הציבורי למשתמשים בדרכים. חשבתי על כך שגם כשהכבישים ריקים אני משתדלת לזכור להפעיל את הווייז כדי לדאוג לשטף ולנגישות במקרה של חסימה פתאומית במסלול הקבוע.
אך מה עם תקיעות במסלולי מחשבה קבועים? איזו אפליקציה תאותת לי שנתקעתי בפקק מנטלי, שעוצר מחשבות רעננות וחוסם דרכים חדשות?
פעולות השגרה מבוצעות באופן אוטומטי. כמעט ואיננו מהרהרים באפשרות לפעול קצת אחרת: לנסות משקה חדש. לבצע בצורה שונה את עבודתנו. לזהות פיסת נוף מלבבת שמבצבצת במסלולים הקבועים שלנו. המתווה היומיומי עלול לסגור עלינו בהיותו סדרת פעולות קבועה וצפויה שאינן נחוות כנתונות לבחירה, אלא כסדרת ברירות-מחדל אוטומטיות.
הביטואציה (״למידה התרגלותית״) היא פונקציה קוגניטיבית של ירידה בעוצמת התגובה לגירויים בעקבות חשיפה מתמשכת אליהם. זאת על מנת שלא לבזבז מאמץ על תגובה חוזרת ונשנית לגירויים שגרתיים וידועים. כחלק מההסתגלות לסביבתנו הבסיסית אנו מורגלים לזהות מבלי דעת את הקונטורות המוכרות לנו. הדבר מייעל את התנהגותנו ומונע בזבוז זמן ומשאבים בהתייחסות למה שכבר ידוע לנו. כמו שאומר הביטוי "אני עושה את זה בעיניים עצומות". בלי לחשוב.
בהשתלמות בתחום הטיפול המשפחתי שמעתי פעם סיפור על בת ששאלה את אמה מדוע תמיד היא מקפידה לקטום נתחים גדולים משני קצוות נתח הבשר לצלי. האם השיבה שכך למדה לעשות מאמהּ שלה. כשנשאלה הסבתא מדוע חותכים כך את נתח הבשר, ענתה שאחרת לא היה נכנס לתבנית היחידה שעמדה לרשותה בעבר.
לא אחת אנו מצטמצמים לתבניות שמקטינות את המרחב המנטלי שלנו ומתרגלים לדרך חשיבה מסוימת, מבלי להעלות בדעתנו אלטרנטיבות. מבחן (Embedded Figures Test (EFT בודק דווקא את ההיפך: את האפשרות לזהות את הזר במוכר, לגלות קונטורות בלתי צפויות בתוך הצורה הצפוייה והברורה. מבחן זה לגילוי הצורות החבויות בודק גמישות מחשבתית למול נוקשות מחשבתית, את היכולת לבצע Shift מנטלי לאיתור אובייקט שקווי המתאר שלו חבויים, מבלי להיות תלוי בשדה שבתוכו הוא מוצג.
היכולת להציע דרכים חדשות להתבונן באובייקטים ולהשתמש בהם נבחנת גם במבדקי יצירתיות, דוגמת סוללות מבחני גילפורד או מבחני טורנס, שמציגים גירויים שונים לנבדקים, אשר מתבקשים לעשות בהם שימוש יצירתי. מבחן טורנס (TTCT) למשל, בודק שימוש יצירתי בגירויים מילוליים וחזותיים: הפקת רעיונות לשיפור מוצר נתון או לשימוש בלתי שגרתי בו, או משימה לדמיין איך ייראו החיים לו יכולת לעוף או להיות בלתי נראה. בחלק החזותי במבחן מוצגות צורות בסיסיות כמו עיגולים שיש ליצור מהם ציורים או לחבר לצורות חדשות. ציינון התגובות מתייחס לשטף הרעיונות, למקוריותם (עד כמה אינם שכיחים), לגמישותם, למידת השכלול, המורכבות והאלבורציה שלהם ולעד כמה אינם סתמיים, בנאליים או פשטניים.
אגב, גרסה פופולרית למבדקי היצירתיות מוכרת מתוכניות הריאליטי בבישול למשל, כשהמתמודדים נדרשים לייצר ממגוון מסוים ומוגבל של חומרי-גלם מנות מקוריות שיתאפיינו ביעילות, בטעם, בריח, ובמראה טובים.
בנייתו של מבחן פסיכולוגי למדידת תכונה אנושית כרוכה בהגדרת מהות התכונה הנמדדת וביצירתם של מדדים אופרציונליים אשר ״דוגמים״ ביטויים התנהגותיים של תכונה זו. מבחני אינטיליגנציה, למשל, בודקים (בגדול) את היכולת להבין מידע והיכולת לפתור בעיות. מנגד, מבחנים שבודקים חשיבה יצירתית בודקים את היכולות להגמיש חשיבה, ולהעלות שפע מקורי של רעיונות פוריים. גילוי צורה שחבויה בשדה גירויים גלוי לעין דורש יצירתיות בתהליכי חשיבה מתכנסת - היכולת לזהות חוקיות ולהגיע לפתרון הבעיה תוך התבוננות בעובדות המוצגות מזוויות שונות. מנגד, מבחני יצירה בתגובה לגירויים מוצגים דורשים חשיבה מסתעפת - היכולת למצוא מגוון תואם של פתרונות, יישומים וחיבורים בתגובה לסיטואציה נתונה.
היחס שבין היצמדות למציאות ולעובדות, לבין היכולת לברוא מהן דברים חדשים, נבדק במחקרים על הצלחתם של תלמידים ביחס לשני פרמטרים: ציוניהם במבחני אינטיליגנציה, וציוניהם במבחני יצירתיות דוגמת טורנס וגילפורד. נבדקים שדורגו כיצירתיים היו לרוב גם בעלי אינטיליגנציה גבוהה וציוני בי״ס טובים (אם כי מורים פחות אהבו אותם - מעניין מדוע...). בעוד שציוני האינטיליגנציה ניבאו בצורה טובה יותר את הציונים בבית הספר, ציוני היצירתיות ניבאו בצורה טובה יותר הצלחה בפעילויות פנאי מגוונות, כמו גם במגוון תחומי חיים בבגרות שנמדדו במחקרי אורך.
תחום הפסיכודיאגנוסטיקה מנסה להגדיר מהי תכונת היצירתיות במטרה לבדוק את קיומה (ואת טיבה) בקרב נבדקים. תחום הפסיכואנליזה, מנגד, מנסה להגדיר ולהמשיג מהי יצירתיות בדגש על הבנת הדינמיקה הנפשית של מטופלים מתוך ההקשבה הקלינית בפגישות טיפוליות. העיסוק הפסיכואנליטי במושג היצירתיות הוא עשיר ומרובד, שכן היא קשורה בחיות ובחיוניות עצמן. אזכיר מעט רעיונות חשובים מתוכו.
ראשית, האם יש מקום ליצירתיות בטיפול עצמו? כשפרויד (היצירתי עד מאוד) ברא וייסד את המתודה הפסיכואנליטית, הכלי הטיפולי הבסיסי בו השתמש היה פרשנות: המטפל מאזין לחומרים שמביא המטופל ומפרש אותם עבורו, בהתאם להבנתו המקצועית, שנתפסת כאובייקטיבית. המטופל, שהדחיק דחפים, יצרים ומשאלות אשר עומדים בקונפליקט עם ערכים, נורמות ותפיסות מודעות שלו, מסתייע בהסבר של המטפל כדי לעמוד במגע עם אותם תכנים נפשיים מורחקים, שמטרידים את מנוחתו מתוכו. כלומר, פרשנות המטפל מסבירה למטופל את חוויותיו, מקנה להן פשר עבורו ומאפשרת לו לקחת עליהן בעלות.
בהקשר זה, הפסיכואנליטיקאי ל. ארון (1) גורס שמשמעות המילה הגרמנית Deutung בה השתמש פרויד לציון ההתערבות הפרשנית, קרובה יותר למונח ״הסבר״ מאשר למונח ״אינטרפרטציה״. ארון מבחין בין ״הסבר״ מלומד וכל-יודע, לבין ״פרשנות״ שנובעת מתוך קשיבות רב-ממדית ואינטגרטיבית - לתכנים, לתיאוריה וגם לחוויה האישית של המטפל בנוכחות המטופל. במובן זה, טוען ארון, פרשנות המטפל בטיפול בטיפול דומה יותר לפרשנותו של פסנתרן לסונטה, או לפרשנותו של שחקן לתפקיד שקיבל, מאשר ל״הסבר״ תיאורטי ומלומד. ארון סבור שפרשנות המטפל מהווה ביטוי יצירתי לאופן שבו הוא חווה ומבין את הפציינט.
הפסיכואנליטיקאי ד.ו. וויניקוט (3) ממקם את החשיבה היצירתית בתֲווך מעֲברי שבין התפיסה האובייקטיבית, לבין מה שנוצר ונהֵגה באופן סובייקטיבי. כרופא ילדים במקור התבונן ויניקוט על אימהות מותאמות וסבלניות, שמאפשרות לתינוקן להרגיש שהוא זה שקובע, בורא וממציא בעצמו את כל מה שמתרחש וקורה סביבו, ובו בזמן, הן מעודדות גם את התפתחותו של בוחן-מציאות תקין. לדברי וויניקוט, הן עושות זאת באמצעות יצירתת אשליה זמנית חשובה: לפיה, המציאות החיצונית תואמת ליכולתו של התינוק להמציא וליצור, או במילים אחרות, שישנה חפיפה והתאמה בין מה שהאם מספקת לתינוק, לבין מה שהתינוק יכול להמציא ולברוא ברוחו. באופן זה מצליח הילד גם לקלוט את המציאות בחושיו ולהבינה, ובו-זמנית, גם להיות מסוגל לחשוב עליה באופן יצירתי.
הפסיכואנליטיקאי ר. בריטון (2) עוסק בהבדל שבין חשיבה המעוגנת היטב (ואולי אפילו טוב מדי) במציאות הקונקרטית הגלויה, לבין חשיבה שמניחה מקום לתהליכי יצירה ודמיון. גם בריטון מתייחס לפרויד, שלדבריו המשיל חשיבה דמיונית למפלט הנפשי שמציעה שמורת הטבע ״בדומה לאומה המייחדת שטח מסוים כדי לשמרו במצבו הקדום ולהצילו מפני שינויי התרבות״. בריטון מייחס משמעות לבחירתו של פרויד במטפורה מרחבית דווקא לתיאור פעולת הדמיון - דימוי שמקצה מרחב מנטלי אקסקלוסיבי השמור לפונקציה הדמיונית, בשונה מאזור הפעולה של עקרון הממשות.
הנטייה להיצמדות-יתר למוכר, לידוע ולממשי, פוגעת ביכולתנו לברוא ולהמציא חיבורים חדשים ומרעננים בין אובייקטים ואפשרויות בסביבתנו. ההסתמכות על פתרונות מוכרים משתקפת בביטוי הידוע ״אם כל מה שיש לך הוא פטיש, הכל נראה לך כמו מסמר״: הישענות נוקשה על כלים וטכניקות שגורים מגבילה את טווח התפיסה, החשיבה והפעולה שלנו. וכשמשחזרים את אותם אופני פעולה, כידוע אין טעם לצפות לתוצאות שונות.
מנגד, מציאתו או המצאתו של חיבור חדש בין חומרים מוכרים פותחת אפיקי חשיבה ופעולה חדשים. ההוגה והמדען היווני ארכימדס שקָלט בבית המרחץ כיצד דוחה גופו את מי האמבט, הבין פתאום איך ניתן למדוד נפח ובאמצעות מדידת הנפח להכריע בסוגיה הרת הגורל האם כתר המלך עשוי זהב, או שהינו מזויף. יכולתו להניח לעצמו לחבר בין חווית הרחצה, לבין החידה המדעית עמה התמודד, הובילה לגילוי ולתובנה החשובים. קריאתו המפורסמת ״אאורקה״ שנישאה בפיו כשרץ נלהב וערום ברחבי העיר לבשר על תגליתו, עד היום משמשת לציון תגלית או אבחנה חשובים.
חשיבה פתוחה, ערה ויצירתית שמאפשרת ״לחבר את הנקודות״ בין ידע, חוויות ותובנות שונים ומובילה ליצירת תוצר חדש, כמו למשל גילויה של חוקיות מדעית או המצאתו של מכשיר חדש, מכונה ״Serendipity״. רבים טבלו באמבט לפני ארכימדס ולא הסיקו מסקנות על החוקיות הפיזיקלית של מדידת נפח, כשם שרבים ראו תפוחים נופלים גם לפני ניוטון, אך לא הגו את רעיון כוח הכבידה. נגישות מנטלית מאפשרת לתת מבט שני סקרני בדברים המוכרים, ולמצוא בהם ערך, משמעות ופוטנציאל לרעיונות חדשים.
בשם עקרונות ההסתגלות היעילה וצמצום המאמץ והמשאבים, רבים נוטים לשחזר את אותם אופני פעולה עצמם מדי יום מבלי דעת וללא מחשבה שנייה. בעוד שישנן פעולות שהשגרה האקונומית יפה להן, כמו למשל צחצוח השיניים, הכנת השיעורים או ההכנות לשינה, פעולות אחרות עשויות לצאת נשכרות דווקא מהניסיון לגוון, לשנות ולראות דברים מוכרים מזוויות חדשות באופן שמאפשר יכולת בחירה גם במרחבים שגרתיים שנדמה שאין כבר מה לחדש בהם.
מבט עכשווי: בעת הנוכחית נוצר פער בין אשליית גיוון, בחירה והיעדר תבנית כמעט אינסופיים, לבין הסללה סוחפת וגורפת לסדרה מצומצמת של פתרונות מוכרים. בעוד שבעבר הוכתב לנו כיצד ייראה העיתון שבידנו ומה יהיו ובאיזה סדר יופיעו התוכניות בטלוויזיה שלנו, כיום כל אחד בוחר בעצמו את הפיד והמסכים שלו. אנו בוחרים בעצמנו את התכנים, הסדרות, הקבוצות ברשת החברתית, ומשתפים כאוות נפשנו בדעות, באמירות, בחוויות ובתמונות בקבוצות שיח מקוונות.
אך במקביל, אנו מנוטרים ומטורגטים על ידי מגוון אלגוריתמים חכמים, שתוך כדי התוויה ותיעול מושכלים שלנו, מקנים לנו אשליית בחירה, כבפועל, תכנים נבחרים עבורנו, אך (בניגוד לאם שמתאר ויניקוט) לא בהכרח למעננו. נטפליקס מתאימה לנו סדרות, ספוטיפיי את רשימות השירים, פייסבוק, גוגל וחברות פרסום מקוונות בוחרות עבורנו חשיפה לחומרים פרסומיים, וקמפיינרים ״בוחרים בשבילינו" קווי חשיבה.
האלגוריתמים חוסכים מאיתנו חשיפה לחומרים שאינם רצויים לנו ומונעים מאיתנו מאמץ מנטלי של התמודדות עם עודפות, עומס והצפה, אך בו בזמן, הם מלעיטים אותנו בעוד ועוד חומרים דומים זה לזה (מציפים כשלעצמם) שתואמים למודל העסקי שעומד מאחוריהם, חומרים ש״סותמים את הפיד הנפשי״ שלנו, את קשיבותנו וסקרנותנו.
הם חושפים אותנו לקונטורות המוכרות, לקווי מתאר שגרתיים, לדוֹמוּת הנוחה שחוסכת מאיתנו מאמצי הסתגלות. הם מציגים בפנינו שוב ושוב את התבניות הרגילות והמצמצמות, בתוכַן קשה לזהות צורות חדשות ולטוות חיבורים אישיים חדשים, רעננים ויצירתיים. סחף גירויי השגרה עלול לנעול אותנו בנתיב אחיד וחדגוני.
כשאנו תקועים בפקק תנועה אנו מודעים לכך. אך תקיעות במסלול מנטלי מוכר שחסום לנתיבים חדשים, אינה בהכרח מורגשת. נגישות לחומרי הגלם המנטליים שלנו כרוכה באיתור מתמיד של תקיעות וחסימות, גם כשנדמה לנו שאנו פועלים בשטף, שאיננו תקועים.
הנגישות המנטלית יכולה לאפיין תהליכי חשיבה מתכנסת ומסתעפת כאחד. כדי שנוכל לגלות את הלא שגרתי שחבוי במוכר, כדי שיעמדו לרשותנו מחשבות חדשות על הגירויים המוכרים מבלי שנהיה מוגבלים לנתיבי חשיבה ותגובה אוטומטיים, עלינו לבחון תמידית את סדרת ברירות המחדל המוכרות. כדי שלא נשלוף מהמזווה את אותם רכיבים עצמם ונכין מהם את אותם מוצרים, נדרשת מלאכת בדיקה יומיומית מתחדשת של נגישות החומרים במדפים ושל סט הפתרונות, החיבורים ודרכי הפעולה.
אירועים פעוטים, שגרתיים או כאלו שחורגים מהשגרה, עשויים לשמש טריגר והשראה לחשיבה מעט שונה המייצרת חיבורים חדשים. האגרטל עם חלוקי האקווריום הצבעוניים באיטליה הוליד בי מחשבה על האפשרות לחבר קצת אחרת את אותם חומרים מוכרים. כשהתבוננתי שם בנופים, במאכלים, בתבשילים, במנהגים, בתלבושות ועוד ועוד, הרהרתי באופנים חדשים להכין דברים, לעצב ולחבר אותם. למשל, מחומרי הגלם לבישול, מפרטי הלבוש והעיצוב שקיימים בבית. בשיטת ה "Mix & Match".
שיטת ה "Mix & Match" שמוכרת מתחום האופנה, העיצוב והבישול יכולה להתרחש גם בתחומים אחרים. מרחב היצירה אינו שייך רק לעיצוב ולאומנות אלא מהווה חלק מחיי היום-יום. גם חיבורם של חומרים פסיכודיאגנוסטיים, פסיכואנליטיים וחוויות מטיול הוא סוג של ״Mix & Match״, שילוב אובייקטים מעולמות תוכן שונים ליצירתו של שלם חדש, טווית קווי-מתאר חדשים שחבויים בתוך הצורה המוכרת לנו.
בדומה ללואיס ארון, שרואה בפרשנות המטפל ביטוי ליצירתיות שלו, נגישות לחומרים המנטליים שלנו בפרשנות השוטפת של חומרי חיינו, מאפשרת להשיג הבנות חדשות ולצאת מתבניות שכולאות את מחשבותנו בסד צר ונוקשה. ריענון דפוסים קיימים ובדיקה מתחדשת של הפעולות בחיינו לגילוין וליצירתן של קונטורות חדשות, מהווה מעין "אוצרות אישית״ של סט בחירותינו האישיות, ומשמשת כר לביטוי אישי, בדומה לבד הקנווס של הצייר.
ביבליוגרפיה:
Aron, L. (1996). Interpretation as expression of the analyst's subjectivity. A meeting of minds: mutuality in psychoanalysis. The analytic Press.
בריטון, ר. (1989) חלום בהקיץ, פנטזיה וספרות בדיונית. בתוך אמונה ודמיון, הוצאת עם עובד, עמ׳ 142-154.
ויניקוט, ד.ו. (1953) אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר, בתוך ״משחק ומציאות״, הוצאת עם עובד, עמ׳ 35 – 56.
