״יש לי כישרון ריצה אז חשבתי להיות מאמן. שמתי לב שחסר פה ציוד ריצה לנשים אז תכננתי לייבא את זה. עשו על זה כנס אבל לא התעוררתי בזמן אז פספסתי. בינתיים אולי אצטרף לקבוצת ריצה בתור סתם רץ. אמנם עדיף להירשם ישר לקורס מאמנים אבל אני לא מספיק בכושר. כנראה אירשם לחדר כושר אחרי שאתחיל לעבוד ויהיו לי הכנסות. האמת שיש לי מלא הצעות עבודה אבל אולי עדיף לפתוח משהו באינטרנט. כשאצליח לישון ולאכול מסודר אולי בכל זאת ארשם לקורס מאמנים״. זהו אורן: מתנדנד בין פנטזיות, דחפים של רגע ומצבי רוח. הוא לא מצליח לתרגם אותם למעשים. יש פסיכולוגים שיתארו זאת כמצב של מחסור בכוחות אגו ופגיעה בתפקודי האגו, שלא מאפשר לאזן בין הסתירות הפנימיות ולהירתם לפעילות מכוונת מטרה.
״איך לתאר את הבוס שלי גיל... הוא מאוד חכם. הרים את הסניף בעשר אצבעות לְמה שהוא היום. אבל... גיל השתנה. בישיבות הוא מתמוגג כשאנשים חוזרים על דבריו, הסכמה או הנהון יתקבלו אבל לא יתנו לך נקודות, זה המינימום. הקבוצה שלנו בפייס מלאה פוסטים וצילומים של המשפחה שלו, טיולים שלו, בדיחות שלו עם שרשור מלא מחמאות. פוסטים שאחרים העלו על ענייני הסניף לא קיבלו תגובות אז כבר לא מעלים אותם יותר. כשתלה בלובי תמונות מההפלגה שלו, גיל על היאכטה פה וגיל על היאכטה שם, כולם החמיאו לו בפניו אבל בפינת הקפה חששו לדבר. הכי מדאיגה ההתעלמות שלו מהירידה בהיקפי המכירות. אנשים פחות נכנסים, אין מחשבה קדימה. הצוות מסתובב עם מבט כבוי. השקעתי פה שנים אבל כנראה שהגיע הזמן לחפש אלטרנטיבות״. יש אנשים שיגידו ש״האגו״ של גיל עלה לו לראש ומפריע לו לפעול בהגיון. ה״אגו״ פוגע בשיקול דעתו, מקלקל לאנשים סביבו ובעצם, גם לו עצמו.
אז מהו האגו? מנגנון נפשי חשוב שזיהו הפסיכולוגים, או ״אוויר חם״ ש״מנפח״ את הנפש ופוגע בתפקודה? מושג מקצועי משמעותי, או כינוי עממי לאגוצנטריות ויוהרה? על מה מסתמכים הפסיכולוגים כשהם מדברים על אגו, תִפְקוּדֵי-אגו וכוחות-אגו? איפה הוא נמצא, מהי צורתו ואיך יודעים על קיומו אם מעולם נראה לעין?
בסרט ״עשרים ואחד גרם״ תוהה הבמאי אלחנדרוֹ אנרייטוֹ מהי הנפש. אנרייטו מספר שכל אדם מאבד במותו 21 גרם בדיוק: ״כמשקלם של קומץ מטבעות ניקל, חטיף שוקולד או יונק דבש״. 21 גרם שעושים את כל ההבדל. כיצד ניתן לתאר את הישות המופשטת הזו?
מושג האגו שזור בתולדות הפסיכולוגיה משחר ימיה. פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, פילוסופים, סופרים וחוקרים ניסו לתאר את הנפש ולְמפות אותה. מגלי ארצות נפשיים משתמשים באינדיקציות הֵיסֵקִיוֹת–הֵיקֵשִיוֹת (Inferential) במקום בנקודות ציון (נ.צ.) טופוגרפיות. הפסיכולוגים עושים מיפוי מחקרי-כמותי של תגובות לגירויים שונים, ולחילופין יוצרים תיאור איכותני של הנפש דרך האופן בו אנשים מתנהלים, ודרך עדותם הסובייקטיבית של אנשים על המתרחש בתוכם.
לגלות את אמריקה
מי גילה את אמריקה? קולומבוס? אמריגו ויספוצ׳י? הויקינגים? הילידים עצמם? זכות הראשונים לחשיפת היבשת לעולם המערבי מיוחסת לכריסטופר קולומבוס, שבהמשך לתגליתו הראשונית חזר אליה שוב ושוב, חדור מחויבות וסקרנות לחֶקֶר הארץ שגילה. בדומה, רבים וטובים ביצעו מחקרים בתחום הנפש, הפסיכולוגיה והטיפול משלהי המאה ה- 19 ואילך, אך זכות הראשונים למיפוי הנפש והאישיות שמורה לזיגמונד פרויד.
גם פרויד חזר שוב ושוב לבחון את הנפש ולגלות בה מבנים ומנגנונים חדשים. תחילה התמחה כרופא נוירולוג, וצפה במופעי היפנוזה שערך הנוירולוג הפריזאי הנודע שארקו. פרויד ראה שסימפטומים גופניים מוזרים נעלמים בעקבות פקודות שנתן שארקו במהלך ההיפנוזה, אך במהרה צצים במקומם סימפטומים מוזרים חדשים. למשל, שיתוק נטול סיבה פיזית נעלם, אך עד מהרה מופיע תחתיו שיתוק משונה באיבר אחר. פרויד הסיק שמה שנראה כתופעה גופנית שרירותית נובע בעצם מסיבות נפשיות עמוקות ונסתרות.
לפיכך ביקש פרויד לתאר את הישות הנפשית הסמויה מהעַיִן. תחילה ייחס לה מבנה טופוגרפי: בדומה לקרחון, חלקה העליון של הנפש מבצבץ לעין (מודע). תחתיו מצוי החלק הקרוב לפני השטח (תת-מודע). מתחת משתרעת אפלת המעמקים (הלא-מודע).
כראוי לבן תקופתו פרויד הושפע מתורת האבולוציה הדרוויניסטית ומדימויים צבאיים בסגנון פון-קלאוזוביץ׳. לכן, הוא סבר שהאדם מונע על ידי מלחמה דינמית בין יצרים ודחפים מצד אחד, לבין הצורך להסתגל לדרישות המציאות והחברה מהצד השני. פרויד הגה את ״תסביך אדיפוס״, שתיאר תהליך אבטיפוסי של סוציאליזציה: דחפים מוּלדים של הילד גורמים לו להשתוקק לאמו, אך הוא חרד מפני תגובת אביו, הזכר הבוגר והחזק, שעלול לנקום בו ולסרס אותו. לכן נכנע לבסוף הילד לאב, ואף מנסה להידמות לו דרך אימוץ והזדהות עם דרישותיו וערכיו.
כלומר, הכניעה להוֹרֵה, נציג החֵברה, וההזדהות עמו, מובילות להפנמת הערכים החברתיים. בדומה לחֵבְרָה שבמציאות, גם הערכים שהפנמנו עלולים למרר את חיינו מבפנים. זאת באמצעות ייסורי מצפון, חיבוטי אשמה או הצבת דרישות גבוהות מדי. במקביל, הדחפים והיצרים ממשיכים לרחוש בתוכנו, להתנגש בערכים המופנמים ולעורר בנו חרדה. פרויד הבין שכדי שהנפש לא תִיקַרַע בין הכוחות הסותרים שנלחמים לשלוט בה, עליה להסדיר את מבנה פעילותה. אחרת לא יתאפשרו מימוש או פורקן מקובלים חברתית לדחפים וליצרים שלנו. במצב זה ייווצרו סבל ומצוקה לאדם ולסובבים אותו. כמו בדוגמאות של אורן וגיל.
נכנסים לעמקי היבשת
קולומבוס גילה תחילה את הקריביים, המשיך בחיפושיו וגילה את היבשת. גם פרויד המשיך במסעות הגילוי שלו, וגילה את האגו. ב-1923 הוא הבין שהמודל הטופוגרפי הדו-ממדי בעצם מוגבל. נדרש מודל תלת-ממדי, מודל סטרוקטורלי, מודל של מבנים. כעת סבר שהנפש בנויה משלוש סטרוקטורות: האיד, האגו והסופר-אגו, ואילו הבריאות הנפשית תלויה באיזון בינהם.
לפי המודל המבני, היצרים והדחפים שוכנים בסטרוקטורת האיד, שפועל לפי עקרון ״בַּא לי״ (״עקרון העונג״) ומתעלם מחוקי המציאות החברתיים והפיזיים, כלומר מתעלם מחוקי הזמן והמקום. מבנה ה״סופר-אגו״ מתפקד כסוכנות פנימית של הנורמות החברתיות-מצפוניות, ועסוק בשאלה ״איך להיות טובים״. בתֲוֵוך מְפַשֵר בינהם האגו בהתאם ל״עקרון המציאות״. האגו מאתר דרכים סתגלניות לפרוק דחפים, ומוצא דרכים הגיוניות לממש צווים מצפוניים וערכיים. מושג האגו היווה בשורה חשובה, בהיותו מבנה שמאזן בין שלושת הגרביטציות שמושכות אותנו – הדחפים, המצפון, והמציאות. מהבחינה הטופוגרפית, אגב, האיד מצוי כל כולו בלא-מודע בעוד שמבני האגו והסופר-אגו שוכנים על ״קליפת האיד״ ומודעים לאדם באופן חלקי. בימינו, חלוקה זו מוכרת וטריוויאלית. כמו אמריקה.
בתוך היבשת - זרם פסיכולוגיית האגו
״השטחים החדשים שנפתחים בזכות התקדמותם המהירה של כמה גאונים הפועלים כראש-חץ, מאוכלסים לאחר מכן בגדודיה הצפופים של הבינוניות״, כתב ארתור קסטלר. בעקבות קולומבוס נהרו לאמריקה חוקרים ומחפשי הזדמנויות. בעקבות פרויד ניסו רבים לתאר את הנפש, חלקם פורצי דרך, חלקם בינוניים. תחילה דבקו המחדשים במושגיו של פרויד, בעיקר במושג האגו.
בתו אנה פרויד הדגישה את תפקיד האגו בהגנה מפני חרדה וכאב. לפיה, אגו בריא משתמש בהגנות פונקציונליות בעוד שבמצב פתולוגי מופעלות הגנות דיספונקציונליות, שקשורות לחלקים פרימיטיביים בנפש ומכחישות את עיקרון המציאות. אגו בריא מסוגל לבצע ״שיפור עמדות לאחור״ כדי לשוב מחוזק יותר בהמשך (״נסיגה בשירות האגו״). אגו נוקשה מדי עלול ״להיתקע״ בהגנות ילדותיות (הכחשה, פיצול, השלכה והפנמה). במצב בריא משתמש האגו בהגנות בשלות, שפועלות להעברת תכנים מאיימים אל רמות מודעות נסבלות יותר, למשל באמצעות תהליכי הדחקה או עידון. כל ההגנות פועלות בצורה אוטומטית ולא-מודעת, כי אם נדע את התוכן שמפניו הן אמורות לגונן, פעילותן תתבטל.
היינץ הרטמן, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי אוסטרי שפעל בניו-יורק שכלל את מושג האגו. בניגוד לפרויד שראה באגו מבנה שנוצר כתולדה מהצורך לתווך בין דחפים, ערכים ומציאות, הרטמן סבר שהאגו הוא מבנה מולד שמאפשר להסתגל לסביבה ולשרוד בה. הוא הבחין בין תפקודי אגו ״אובייקטיביים״ כגון תפיסה, זיכרון ושפה לבין תפקודי אגו סובייקטיביים שחותרים לשיווי-משקל מנטלי (הומיאוסטזיס), כמו היכולת לבּוֹחן-מציאות ולשיפוט, היכולת לאינטגרציה ולארגון, היכולת לפרודוקטיביות או היכולת להסתגלות חברתית. הרטמן סבר שהאגו משתמש באנרגיות שנוצרו מנטרול דחפים: למשל, העונג מהפרשת הצואה מתהפך ונהיה לסיפוק מהרגלי סדר וניקיון.
ממשיכי פסיכולוגיית האגו הסיטו את הדגש מההיבטים המולדים לקשר עם הסביבה. רנה ספיץ, שעבד בשנות הארבעים עם תינוקות שננטשו בבתי חולים, הבין שילדים תלויים בסביבה כדי להתפתח מבחינה נפשית ואינם יכולים להישען רק על מבנים נפשיים מולדים. ספיץ ראה שתינוקות שקיבלו טיפול פיזי נטול התייחסות אנושית חמה ומטפחת חוו דעיכה נפשית ובהמשך גם גופנית. הם פיתחו דיכאון, אדישות, הפחתה בתנועה, פיגור התפתחותי חמור ואף מתו מבדידות. ספיץ סבר שבתנאים אופטימליים זוכה התינוק להישען על ״האגו המסייע״ של אמו, שמסנן ומווסת עבורו את החוויה המציפה והכיאוטית ומקנה לחוויה שלו משמעות מצטברת. תפקודי האגו נבנים בהדרגה עד שהילד יכול לסנן ולווסת גירויים בעצמו. מבחינת ספיץ, החלקים המולדים באגו אינם חותרים לסיפוק יִצְרִי אלא לקשר. למשל, החיוך החברתי שמופיע בגיל חודשיים מייצר קשר עם הסביבה וחרדת הזרים שמופיעה בגיל שמונה חודשים מַבְחינה בין אנשים אהובים לבין סתם אנשים.
בהמשך לספיץ, גם מרגרט מאהלר קישרה בין היווצרות האגו לבין הטיפול האימהי. מאהלר סברה שהאגו נוצר כתוצאה מהיענות תואמת של האם לאיתותים של הילד על הצורך שלו בקשר ובטיפול. היא תיארה את ההתפתחות כנעה על ציר ״ספרציה-אינדווידואציה״, ממצב ״אוטיסטי״ של התעלמות מעצם עובדת האֲחֵרוּת, אל מצב התמזגות סימביוטית בין האם לילד, ומשם אל עצמאות ונפרדות. האם מווסתת את מידת הקרבה והמרחק בהתאם לגיל הילד ולצרכיו. כתוצאה מטיפול אופטימלי מתפתח בהדרגה האגו כסוכנות פנימית של מודעות, שליטה וניהול עצמיים, מתוך עמדה של אמון בסיסי כלפי הסביבה ושיתוף פעולה עמה, על בסיס הפנמות מיטיבות של ייצוגי עצמי וייצוגי האחר (האובייקט).
זרם ״יחסי האובייקט״ שהופיע בהמשך לפסיכולוגית האגו הסיט את הדגש מתפקידו המולד של האגו בהתפתחות האישיות להשפעות האינטראקציה עם הסביבה, בעיקר בקשר עם האם. בהמשך, תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות הסיטו את הדגש מהסבר על היווצרות האישיות ומִבְנֵיה, אל התהליכים שפועלים בטיפול הנפשי (הגישות ההתייחסותיות) ואל סכמות קוגניטיביות ותבניות התנהגותיות (CBT). עם השנים העמיקו הפערים בין הגישות והזרמים השונים ומנגד חלו גם תהליכים של חיבור ואינטגרציה בינהן. בדומה ליבשת אמריקה שהתמלאה בישויות מדיניות התמלאה יַבֶֹּשת הנפש בישויות תיאורטיות ומושגיות, שעומדות ביחסי קירבה ושיתוף פעולה, ולחילופין ביחסי ריחוק ושלילה הדדית. לעיתים על בסיס הבדלי השקפות ענייניים. לעיתים, עניין של אגו...
ביצת קולומבוס
בדומה לפרויד, גם קולומבוס לא זכה לפרגון מלא מהקהילה שלו. רבים ניסו להמעיט מערך תגליותיו, אולי כדי לפגוע בכוח המיקוח שלו על הכנסותיו מהן. לפי הסיפור, במהלך סעודה מלכותית טען כנגדו אציל שבעצם כל מפקד צי מסוגל היה לגלות את ״הודו המערבית״, בדיוק כמוהו. בתגובה אִתְגֵר קולומבוס את הנוכחים במשימה להעמיד ביצה קשה על קודקודה. כולם ניסו ונכשלו. אז הראה להם קולומבוס איך יוצאים מהקופסה: הוא חבט בקודקוד הביצה על השולחן, הקליפה נשברה מעט, החוד השתטח והביצה נעמדה על קודקודה. כך המחיש כמה קל לעשות דברים פשוטים - אחרי שמישהו גילה לך איך.
בזכות קולומבוס העולם מכיר היום את יבשת אמריקה. בזכות פרויד, העולם מכיר את יבשת הנפש. מושג האגו של פרויד ״תפס״ יותר ממושגים פסיכולוגיים רבים אחרים, בזכות הפונקציונליות התיאורטית, המחקרית והטיפולית שלו. רעיון האגו היה לנחלת הכלל וכיום הוא ברור ומובן לכולם. אגו מתפקד מאפשר שליטה טובה בדחפים, הסתגלות למציאות, שימוש יעיל בפונקציות מנטליות ״אובייקטיביות״ כמו תפיסה, זיכרון או וויסות חושי וגם מובחנות ונִפְרַדוּת בין עצמי לאחר, בין סובייקטיביות לאובייקטיביות, בין דימיון למציאות. תפקודי אגו טובים יוצרים סנכרון וחיבור בין חלקי הנפש, שמקנים את היכולת לרתום כוחות נפשיים להשגת מטרות בעולם. ״כוח הרצון״ נשען על כוחות אגו. אנשים שהחוויה הנפשית שלהם מקוטעת, מפוזרת ומלאת התנגשות פנימיות, מתקשים לחתור למטרות. כמו אורן. אנשים שתפקודי האגו שלהם לא מצליחים לגונן עליהם מפני חרדה, משתמשים בהגנות נוקשות ובעייתיות, כמו גיל, שמניח ל״אגו״ להאפיל על קריאת המציאות שלו.
בטיפול פסיכולוגי, לפעמים מגלים חלקים לא מוכרים ביבשת הנפש. לפעמים מדשדשים ו״מגלים את אמריקה״. לעיתים מגששים באפלה. לעיתים חוזרים שוב ושוב לאותו המקום כדי להכירו לעומק או כדי לנסות להבינו מזוויות חדשות. לפעמים מצליחים להעמיד את הביצה על קודקודה ולגלות בתוכנו יכולות חדשות שקודם התקשינו לזהות כי לא היה מי שיראה לנו איך. בכל מקרה, עצם תהליך החיפוש והגילוי בטיפול מחזק את תפקודי האגו: את החיבורים בין הקולות הנפשיים השונים, את לכידות האישיות, ואת כוחות האגו שנובעים כתוצאה מכך.
