מרבית האבחונים להפרעת קשב נערכים לילדים ונוער. לא אחת הם מופנים לטיפול תרופתי וגם זוכים להתאמות בדרכי היבחנות במבחנים שלהם. מנגד, למרות שמבוגרים ממעטים לעבור אבחוני קשב וריכוז, גם הם סובלים מהבעיה. אולי מכיוון שהקלות במבחנים לא כל כך רלוונטיות למבוגרים, ומכיוון שבניגוד לילדים, לרוב מבוגרים ממעטים ליטול תרופות לשיפור טווח הקשב ולהפחתת ״היפראקטיביות״, בד״כ המבוגרים פחות סקרנים להתבונן על טווח הקשב שלהם, ולכן אינם פונים לאבחון או לטיפול על רקע תפקודי קשב לקויים.

 

כמי שערכה מאות אבחונים פסיכולוגיים-דידקטיים לילדים ונוער בעבר, וערכה טיפולים רבים בילדים הסובלים מהפרעות קשב לצד הדרכת הורים להוריהם, אוכל לציין מניסיוני שגם כאשר ילדים אלו קיבלו טיפול תרופתי לבעיות וזכו להתאמות כמו הארכת-זמן במבחנים שלהם – מה שהכי השפיע על השיפור במצבם היו דווקא המלצות האבחון הטיפוליות -לתהליכים ששיפרו את המודעות עצמית שלהם והובילו לשינוי הרגלים ולהתאמה סביבתית לצרכים שלהם.

 

הפרעת הקשב היא מצב מולד: לכל תינוק טמפרמנט נוירולוגי מולד, שקובע בין היתר כמה יוכל להתמקד בגירויים רלוונטיים, ומנגד, להשמיט גירויים לא רלוונטיים. מי שמתקשה לסנן גירויים, מופצץ בגירויים כל הזמן: גם בגירויים חיצוניים כמו רעש או ריצודים חזותיים, וגם בגירויים פנימיים כמו דחף לנוע או אסוציאציות קופצניות. תינוק בעל מסננת קשב טובה יהיה לרוב רגוע יותר ובעל מיומנויות הסתגלות טובות יותר. תינוק שמסננת הקשב שלו בעייתית, עלול לסגל דפוס תגובתי מדי ומופעל מדי, או לחילופין,לסגל לעצמו התנהלות חולמנית ומנותקת כהגנה בפני עודף הגרייה.

 

טווח הקשב שלנו מולד ומלווה אותנו כל חיינו, אך הוא מושפע גם מהסביבה. לעיתים השפעות סביבתיות ממתנות טווח קשב בעייתי, ומסייעות לרסן נטייה להתנהלות סוערת, למשל. אך לא אחת הסביבה אינה מבינה את מי שסובלים מהפרעת קשב. במצב כזה הסביבה מתקשה לגלות סבלנות כלפיהם, היא לא עוזרת להם להבין את עצמם ולרכוש כלים לתפקוד טוב יותר, אלא מדביקה להם תוויות, כמו ״עצלנים״ או ״מרחפים״.

 

בעשורים הקודמים לא רווחו אבחוני קשב וריכוז כמו שקורה היום. רבים ממי שיכלו להיעזר באבחנה כזו, לקבל טיפול ולפתח באמצעותו תובנה, רפלקטיביות ודרכי התמודדות יעילות עם המזג המולד שלהם, לא זכו בכך. פגשתי לא מעט אנשים כאלו כשאיבחנתי את הילדים שלהם: כשהסברתי את תמונת ממצאי האבחון רבים מההורים הגיבו שכך בדיוק היו הם, וכך למעשה הם גם היום. הפרעת הקשב מחלחלת בין הדורות גם דרך הגנטיקה וגם דרך הסביבה, שכן הורים שמורישים לילדיהם דפוס קשב לא יעיל, גם חושפים אותם לדפוס קשב שכזה באמצעות תפקודם ההורי בבית.

 

בתהליכי טיפול פסיכולוגי כמו גם בהדרכת הורים ניתן לרכוש עם הזמן הבנה לאופנים בהם הטמפרמנט המולד, בפרט היכולת לסנן גרייה לא רלוונטית ולהתמקד בגרייה הרלוונטית, משפיעים על התנהלותנו בעבודה, בהורות, בזוגיות, באקדמיה ועוד. לצד התפתחותן של יכולות רפלקטיביות עשויים להתפתח בטיפול גם דפוסי התמודדות יעילים יותר עם הקושי, כמו למשל שיפור ביכולות הארגון, וסיגול יכולות כמו אבחנה בין עיקר לטפל, קשיבות רבה ועמוקה יותר, סבלנות, דחיית סיפוקים ועוד.

 

​

לקריאה מעמיקה ומפורטת יותר בנושא אני מפנה לפוסט מורחב בבלוג שלי:

הפרעת קשב במבוגרים: הסיפור שאיננו נגמר?