מכשול לפניך: אזהרות בטיפול הפסיכולוגי

אחר צהריים קיצי אחד בלמתי באחת ריצה כשראיתי חוט ניילון נמתח מטר לפנַי לרוחב גשר רידינג עליו רצתי, בגובה השוקיים שלי. סימנתי מיד לשותפי לריצה לעצור. כשעצר קלט גם הוא את המכשול השקוף. מיד פנינו לעצור רצים ורוכבים אחרים. בגלל שלא הכירו אותנו ולא ראו את החוט, הגיבו בפקפוק לקריאותנו המלוות בתנועות נמרצות: תעצרו! תיזהרו! תייר אחד שדהר על גלגליות התעלם מאיתנו ולכן משכנו את החוט מעלה כשהוא חולף מתחתיו וממשיך הלאה לדרכו, חף מידיעה שניצל ממעידה מסוכנת.

כשהצטברו די אנשים משני צדי המכשול וסייעו במלאכת האזהרה ניתן היה לנסות להבין מנין צץ החוט בגשר. גיליתי שהוצמד בקצהו לגדר בעזרת דוקרן דייגים. מהגדר שממול נמתח החוט מטה עד לגדות מפרצון שמתחת לגשר, שם הסתובב לו דייג צעיר בעל מבט מעורפל, תוהה לאן נעלמה החכה שלו.

האם אנו מעוניינים לקבל אזהרות תוך כדי הריצה היומיומית בנתיבי חיינו? כמה מאיתנו רוצים לקבל אזהרות בטיפול הפסיכולוגי שלנו? האם ישנם אנשים שאיכשהו פונים לטיפול מתוך רצון, סמוי, אולי, שיזהירו אותם מפני ריצה מסוכנת אל מכשולים?

רונית (שם בדוי, סיפור ומקרה בדויים) בת 52 פנתה לטיפול בגלל תחושת בדידות המלוּוה במוטרדות חזקה מאירוע, שלפי תחושותיה התרחש בצעירותה. עד כה לא העלתה אותו בדעתה אך לאחרונה, סיפרה, אינה מסוגלת להניח לו.

כשפנתה לטיפול שימשה רונית ככלכלנית בכירה בארגון ממשלתי. בעבר ניהלה קריירה עסקית וניהולית בשוק הפרטי. ללימודי הכלכלה פנתה לאחר שנתקלה ברכבה בעמוד, נחבלה ללא נזק בריאותי משמעותי למרות שהרכב נהרס והַפְּצִיעה קטעה את רצף אימוניה ככדורסלנית מקצועית. לכן נרשמה ללימודים, שלאחר סיומם פגשה בבעלה לעתיד. בעודם מבססים קריירה נולדו שני ילדיהם. לפני שלוש שנים עברה תאונת דרכים נוספת, כששוב התנגשה במכשול. כשהחלימה בחרה לעבור למגזר הממשלתי. חרף הצלחתה בעבודה ומבלי שחלו שינויים בולטים אחרים בחייה, נמלאה ברגשות ריקנות ובדידות. וגם, כאמור, במוטרדות מאירוע שהצל כעת על חייה.

רונית נכנסה למפגשינו בשפת גוף תזזיתית שהזכירה מכוניות מתנגשות. היא הופיעה מוקדם מדי, יצאה מאוחר מדי, תמיד כמעט ונתקלת בכורסה או בדלת שכמו ניקרו בדרכה במפתיע. בעבודתה החדשה, סיפרה, נתקלה באישה שלמדה עם בעלה באוניברסיטה. כעת, לדבריה, גמלה בה פתאום הוודאות שהתקיים בינהם קשר רומנטי, עוד לפני שהכירה אותו בעצמה.

רונית לא ידעה לומר על מה מתבססות מחשבותיה או מדוע צצו עכשיו. אולי בגלל מבטו כשסיפרה לו שפגשה בחברתו ללימודים? היא שאלה אותו האם ניהל בעבר קשר עם האישה הזו שעליו לא סיפר לה והוא שלל זאת. אך תיאור הקשר הרומנטי הנושן בין השניים שמסרה במפגשים הלך ונהיה חי ומלא יותר, מתעשר בפרטים מציאותיים (לכאורה?), כמו למשל פרויקט משותף שאולי ביצעו השניים בעבר, תחום התמחות מקצועי דומה בתחילת דרכו המקצועית לתחום בו החלה אותה אישה או לחילופין, העובדה שלפי תמונות מימי לימודיו בהן חקרה ובדקה לאחרונה עוד ועוד, התקיים דימיון בולט בינה לבין אותה אישה בצעירותן.

בעודי תוהה אם מחשבותיה נטועות במציאות או במציאות פנימית קבעה רונית שברצונה להשיג ״הוכחה חותכת לקשר הזה״. לכן החליטה לשאול עליו גם את האישה. בדיבור קדחתני שאלה האם לדעתי מוטב לפנות אליה לפני כניסה לישיבה קרובה, או בסיומה. למרות שישבה בכורסה נראתה כמתרוצצת אחוזת תזזית. מצאתי עצמי חוששת פתאום פן תיתקל במכשול ותבצע תאונה נוספת. ואולי חששתי שפְּנִייה לאותו אישה כמוהָ כתאונה: למה שתחשוף את השערותיה וספקותיה הפרטיים בפני אדם זר, קולגה בעבודה חדשה למדי, שככל הנראה אף לא תאמין לה אם תשלול את קיומו של הקשר, כשם שלא האמינה לבעלה?

למרות שהגיעה בקביעות למפגשים התרשמתי שדברי בעצם לא מעוררים בה עניין. נראה שכל שביקשה היה לקבל אישור לסברותיה, מֲשל הייתי מספר כל-יודע או עדה לפרשייה בעצמי. חששתי שאמירה המבוססת על מה שהגיוני בעיני לא תדבר אליה, ובעיקר חששתי שתזיק לעצמה באקט אימפולסיבי שיחשוף אותה לפגיעוּת גם באזור החוזק והנוחות שלה, עבודתה. הבנתי שאני דואגת לה.

אמרתי שנראה לי שמוטב שלא תשאל אותה כלל: לא לפני הישיבה, לא אחריה ולא בכלל. למה? תהתה, ועניתי שאמנם קשה לי להסביר, אך אני מציעה ואפילו מבקשת שפשוט לא תשאל אותה. היא הקשיבה ולבסוף אמרה שתנהג כבקשתי. להפתעתי, במפגשים הבאים הרפתה מחשדותיה והחלה לעסוק בתכנים ובחוויות עכשוויים. נדמה היה אף מדבריה שמשהו ביחסים המרוחקים שתיארה עם בעלה, הולך ומתרכך. תלונותיה על בדידות, ריקנות וספקות נחלשו. יום אחד אמרה: ראיתי שאת ממש דואגת לי כשהזהרת שלא אשאל אותה.

האם יש מקום לאזהרות ולדאגות בטיפול? פעמים רבות אני מוצאת עצמי עסוקה בחששות, בתקוות או בדאגה למטופלים. למשל, על מטופל שמכלה את ימיו בדחיינות ובהימנעות, או על מטופל שמוותר על עצמו ומניח לאחרים לפגוע בו. על מטופלת שחוששת ונרתעת מכעסו של בנה הקט, על מטופל שמזניח עצמו פיזית ובריאותית, על מטופלת שמאחרת בקביעות לכל דבר ומקלקלת לעצמה, על מטופלת שמתוך רצייתיות יתרה מפקירה עצמה להשפעות בעייתיות או על מטופל שעושה אידאליזציה לחבריו כדי שיוכל להשלים עם נוכחותם בחייו. אך בדרך כלל לא אתן לכך ביטוי, ביודעי את ערכן המוגבל והמגביל של אזהרות שייתקבלו כזרות ותמוהות על ידי מטופלים שאינם מרגישים בדברים באותו האופן.

הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון סבור שהמטפל צריך להגיע לפגישה ״בלי זיכרון ובלי תשוקה״, מבלי שמודעותו תהיה סתומה במידע וברגשות מוקדמים שעלולים להסתיר מפניו את המתרחש בחדר. כשהמטפל רווי בתפיסות וברצונות משלו מתבססים רשמיו עליהם, בעוד שהאמת החשובה אינה טמונה בהם אלא בהתרחשות העכשווית, כותב ביון. ״לא תיתכן תוצאה אמיתית המבוססת על כזב, כי תוצאת הטיפול תלויה ברמה בה מצליח המטפל להתקרב בתגובותיו לאמת״ בחדר. לכן נדרש ממנו סוג מיוחד של קשב עם פתיחות וקליטה למתהווה בהווה, מבלי שתקווֹת, ציפיות, זיכרונות, מושגים ותיאוריות מקצועיים יחסמו את התקרבותו לחוויה, ומבלי שיכפה על המטופל את תשוקתו לרפאו, את זיכרונותיו ותובנותיו ממפגשים קודמים או את רעיונותיו כיצד נכון לרפא.

הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כותבת שיתכן שהעצה הזו של ביון התקבלה אצל המטפלים כאמיתה מוחלטת מדי ואף הפכה ליותר מפורסמת מאשר מובנת ובכך, נהייתה אולי למעין ״זיכרון סותם״ בעצמה. לדבריה, ביון התכוון כנראה שהתבססות על מה שכבר ידוע מתוצרי מפגשים קודמים עלולה לטשטש את פתיחות המטפל לקבל את כל מה שבא מן המטופל דרך האסוציאציות החופשיות והסימנים הלא-מילוליים כאן ועכשיו.

לדבריה, המטפל צריך לעבוד על עצמו כדי שלא יכפה במרומז על המטופל תקוות או משאלות מוגדרות מדי ל״שיפור״. אמנם גישה זו סותרת לכאורה את תפקידנו לעזור ולרפא, כתבה, אך יש לראות בה פרדוקס ולא סתירה: אם אנו ״משתוקקים״ שהמטופל ישיג מטרה מיידית – יסתדר טוב יותר עם אשתו, יימנע מדחיינות – המניע שלנו לכאורה ללא דופי, אבל למעשה אנו כופים עליו את השקפתנו והגדרותינו לאיך ״יִסתדר טוב יותר״ ויהיה ״מאושר יותר״.

בכל פגישה טיפולית צריכה להתקיים חירות אמיתית מתכתיבים של זיכרונותינו על המטופל ומהשפעות המשאלות והתקוות שיש לנו ביחס אליו. בסופו של דבר, כותבת קולטארט, אנו אמורים לסייע למטופלים להגיע לצלילות נפש רבה יותר, להונאה עצמית פחותה ולקבלת יותר אחריות על עצמם, לסייע להם להיאחז פחות בדרכי חשיבה ובהרגלים נפסדים, ולא לכפות עליהם לשאת ולקיים את משאלותינו והגדרותינו.

אך קולטארט מוסיפה שלעיתים לא נכון ״להינזר מזיכרון ומתשוקה״ או מסממני סובייקטיביות: למשל, ״כשכל העסק מתמוטט מול עינינו״. ״יש מצבים בהם אמירה פשוטה, מוחשית ותמציתית לשעתה תסייע למטופל וגם תישאר עמו הרבה אחרי שמרבית העיבוד ישקע בסחף שבנפשו״. לעיתים מטופל כן זקוק לאזהרה ולהכוונה ברורים, למשל בעתות משבר וחירום, או כשהוא עלול לעשות משהו שיזיק לו מאוד. זה לא שולל את זכותו להתפתחות עצמית תהליכית והדרגתית יותר במפגשים אחרים בעִיתִים שקטות ומאורגנות יותר.

אם אומַר למטופלת נמנעת שעליה להיפתח להזדמנויות, למטופל חשדן שעליו לתת אמון, או למטופלת הטרודה תמידית בחששות בריאותיים מעורפלים שלמעשה היא בריא, כנראה שלא יקשיבו לי. אך יתכן שלאחר היכרות מעמיקה עם עצמם ואיתי במסגרת הטיפול יחשבו וירגישו מעצמם בצורה שונה, גמישה ומודעת יותר: כי עם הזמן, מכשולים פנימיים הופכים לחומר שניתן להבחין בו ולהתבונן עליו, מאחר שכבר אינם מהווים טבע שני סמוי. כמו שחוט הניילון הפך מחלק שקוף מהנוף לגוף זר, שאפשר לבחון מניין בא ואיך ניתן להתנהל מבלי להיכשל בו.

כמי שנוטָה למעוד על מכשולים בריצה אני מקפידה להביט בקרקע כדי לאתרם מבעוד מועד. לכן אני מחמיצה במכוון חלקים מהנוף. ביון מזכיר שפרויד כתב פעם שלעיתים עליו ״לכבות חלק מהחושים״ כדי לתפוס בחדות רבה יותר מצבים עמומים. ואכן, במכתבו ללו אנדרס סלומה מ – 1916 מתאר פרויד מצבים בהם ״עלי לעֲוֵור את עצמי באופן מלאכותי כדי שאוכל לרכז את כל האור על נקודה אפלה אחת״.

ביון אכן מציע להשעות רשמים חושיים אך לא כדי להכחיש את המציאות, אלא כדי לבוא במגע עם המציאות הנפשית. לדבריו, כדי שמטפל יוכל להעריך כהלכה מצבים הזייתיים בעצם עליו לקחת בהם חלק. אני הרגשתי בהוויה הקדחתנית-יוקדת-הזייתית שאחזה ברונית ואילו היא יכלה להבחין בדאגה ובאכפתיות שחשתי כלפיה. הזהרתי אותה מבלי שבאמת יכולתי להראות לה את המכשול: לכאורה חלפה דרכו מבלי לדעת שהייתה עלולה להינזק, כמו אותו תייר על גלגליות. אך בגלל שנותרה בטיפול, יכלה לימים להתבונן בדברים לאחר ששקעו בסחף שבנפשה. וכעת, בניגוד לתפניות החדות שביצעה בעבר בחייה רק לאחר שנתקלה במכשולים ונחבלה, הצליחה רונית לימים לבצע שינוי התפתחותי שקט והדרגתי. אך אלו כבר פרקים אחרים ושונים בסיפור.

מקורות:

• ביון, ו.ר. (1970). קשב ופרשנות. הוצאת תולעת ספרים,2018, פרק 3, מציאות חושית ומציאות נפשית, פרק 4, האטימות של הזיכרון והתשוקה, עמ׳ 57-86.

• פרויד, ז. מכתבים. תרגם, האיר וערך ערן רולניק. הוצאת מודן, 2019. עמ׳ 138-139.

• קולטארט, נ. (1993). איך לשרוד כפסיכותרפיסטית. הוצאת פגישות, כרמל, 2018. פרק 3, זוטות לכאורה, עמ׳ 75-93; פרק 8, פנאי וחיים, עמ׳ 171-194.