אחרי הטראומה – טיפול פסיכולוגי בטראומה ובפוסט טראומה

טראומה פועלת על הנפש כמו מנסרה: הלכידות בין האוֹפְנוּיוֹת (modalities) המנטליות השונות, נפרמת. מצד אחד השמש זורחת הציפורים מצייצות והכל רגוע, אבל מצד שני - הרגשות והמחשבות מאותתים לנו - חירום! סכנה! ולְמה נאמין?

1.    במצב תקין, קיים סנכרון בין ההתנסות, התפיסה, המחשבות, הרגשות והפעולות שלנו. למשל, אם אנחנו עומדים בתור ומישהו פולט אמירה תוקפנית, מתעוררים בנו רתיעה ומחשבות למה הוא התבטא ככה, מלוות בהתלבטות כיצד להגיב. אמנם מדובר בהפתעה שלילית אך זוהי חוויה נסבלת, שבדרך-כלל, הנפש עובדת מולה בלכידות.

2.    חוויה טראומטית, מנגד, היא חוויה קשה ש״מפרקת את המערכת״ ומערערת את האינטגרציה בין חלקי הנפש. כדי לשמר חשיבה ותפקוד, הרגש מוסט הצידה כדי להתמקד בפעולה. לרוב גם מופעלת סוגסטיה עצמית – זה לא באמת קורה לי. או, זה קורה רק לגוף שלי, בתוכי אני בסדר. או, זה רק פסיק בזמן, ובשאר החיים הייתי ואהיה בסדר.

3.    המנגנונים הללו, שיכולים להיות מותאמים ופונקציונליים בהתמודדות עם חוויה מאיימת מחרידה ובלתי-נסבלת – לא תמיד נעלמים כשהחוויה מסתיימת.

4.    הם עלולים להישאר איתנו, בדומה לסלולרי שנשאר על מצב-טיסה אחרי הנחיתה, לתנור שממשיך לחמם בסוף החורף עם בוא החמסין, או רגליים שממשיכות לרוץ אחרי שהמרוץ נגמר.

5.    ההרגשה היא שאי-אפשר ״להמשיך הלאה״ ו״להשאיר את האירוע מאחור״. כאילו השארנו חלק מעצמנו מאחור. אנו גוררים את האירוע איתנו גם אחרי סיומו, כסוג של הווה מתמשך.

6.    לכן, במצבי רגיעה שוטפים, אפילו שבוחן-המציאות שלנו קולט שלא מדובר במצבי חירום, השעונים הפנימיים מאותתים לנו שהמצב החריף נמשך. שהשקט מבשר סערה, והרעש מאותת שהנה יפרוץ הנורא מכל. השעונים משובשים, ואנחנו מגיבים בו-זמנית למצב ״גם וגם״: גם רגוע, וגם מסוכן; שילוב מתעתע של רפיון ודריכות.

7.    זה משפיע על הפרשנות שלנו לאירועים, מתוך ״ראיית מנהרה״ המאתרת סכנה גם כשהיא איננה בנמצא.

8.    הסקת המסקנות שלנו נהיית מוטה, ובהתאם, גם הרגשות שמתעוררים בנו. במצב זה גם גירוי תמים הופך לטריגר.

9.    אנו מפרשים אירועים חדשים בראי ההתנסות הטראומטית, אפילו אם במציאות אין שום דמיון ביניהם. אנו מגיבים למגוון מצבים ״רגילים״ מסוגים שונים - במשפחה בזוגיות בעבודה בלימודים בהורות וכן הלאה, בתחושה אחידה – שהם יובילו לתוצאות הרות-אסון ובלתי-נמנעות.

10. כשהמציאות נתפסת כך, כמאיימת ורודפנית, נוצרת תחושת חוסר-אונים ואי-יכולת להשפיע. אז כל שנותר הוא להתגונן ולשמור על דריכות מתמדת.

11. נוצרת הרגשת ״מוקד שליטה חיצוני״ - הרגשה שאנו נשלטים מבחוץ בידי כוחות חזקים, אשר מרוקנת את הכוחות ושמחת-החיים שלנו. החוויה דומה לדכדוך ודיכאון – אין אנרגיות, קשה ליהנות – זוהי חוויית הישרדות ולא תחושת חֲיוּת. תחושת חוסר טעם, היעדר תקווה וחוסר משמעות למאמצים שלנו.

12. אלו התנסויות מובילות לתחושה של ״אחרי טראומה״ (או פוסט-טראומה)? לרוב מדובר בחוויות מסכנות חיים, שבהן לא הייתה לנו שליטה על גורלנו. אך גם חוויות מצטברות, כמו למשל פגיעה מתמשכת מצד אנשים חשובים וחזקים בחיינו, יכולה להחוות כטראומטית.

13. למרות הביטוי ״זר לא יבין זאת״ שמתאר תחושה של מי שנחשפו לאירוע מסוים, שמרגישים שמי שלא נחשף אליו לא יבין לעולם מה הם מרגישים – זה לא אומר שכל מי שנחשף לאירוע מסוג זה יושפע ממנו באותם אופנים.

14. יש משתנים שונים שמשפיעים כיצד אנשים שונים חווים את אותו אירוע, למשל מבנה האישיות והחוסן האישי, התפקוד וההתמודדות בזמן האירוע, ההיסטוריה האישית, התמיכה שאנו זוכים לקבל לאחר האירוע, ועוד.

15. טיפול פסיכולוגי לא מוחק את האירוע וגם לא משנה את האישיות. בנוסף, הרגשות והזיכרונות מהאירוע לא הולכים לשום מקום, וממשיכים לנכוח בתוכנו.

16. לכן חשוב להיות איתם במגע. בטיפול פסיכולוגי, שהוא סביבה תומכת עם גבולות ברורים ושמורים, מתאפשרת בהדרגה התבוננות על הכוחות שמפעילים אותנו מבפנים, ומתאפשרת התחלת מגע עמוק ומודע יותר עם מה שמניע אותנו.

17. ככל שההתמסרות לטיפול מאפשרת תחושה של שיתוף עמוק בחוויה, נוצרת הרגשה שמבינים אותנו. שהעולם לא רק שרירותי ומנוכר, אלא שיש משמעות וערך למה שעברנו, יש משמעות למה שאנו מרגישים ולאיך שהתמודדנו. גם כתוצאה מכך מושגת בהדרגה הקלה.

18. עם ההקלה, שבים בהדרגה הכוחות. בטיפול קשוב ניתן לזהות בעדינות את הכוחות ואת מנגנוני ההתמודדות שלנו, ולחזק ולהעצים את המנגנונים היעילים הטבעיים שלנו.

19. בהדרגה מתפתחת התחושה שאיננו ״בובה על חוט״ הנמשלת על-ידי אירוע שרירותי וקשה מהעבר, אלא שיש לנו עומק, יכולת עיבוד, ויכולת לבחור איך נמשיג חוויות חדשות, איך נגדיר את עצמנו מולן, ואיך נבחר להתמודד איתן. בהדרגה, תחושת השליטה חוזרת אלינו, ומתפתח מוקד-שליטה פנימי יותר.