
1. למה האנה ״מתלוננת על שטויות״ לכאורה בפרקים הראשונים
הסדרה מתחילה מהסוף: האנה, תיכוניסטית יפה, מצפונית, נבונה ושנונה התאבדה, מותירה 13 קלטות שמסבירות מדוע. בפרקים הראשונים הרגשתי (או שתומרנתי להרגיש) שהיא מתלוננת על דברים לא-נעימים, אך נערה כמוה אמורה להתגבר עליהם. ״היא מאשימה את כולם במה שקורה לה״, חשבתי. ואכן, בהתחלה קורים דברים מדכדכים אך לא הרסניים. קצת ריכלו, לעגו, חיפצנו, הפנו-עורף. בקטנה. האמנם? ככל שהסדרה התקדמה וקרו אירועים פוגעניים ברורים הבנתי שהקטנים מובילים לגדולים, שהזלזול שלי ב״קטנים״ הקביל לתגובת חבריה, שזילזלו בהצקות הפעוטות לכאורה, התרגלו שמותר לפגוע בה ולהתעלם מרגשותיה.
2. למה פערים כל כך מתעתעים
האנה מבלבלת. היא נראית נערה חזקה, מוכשרת, פעילה, אהובה על משפחתה. כולם מתרשמים מקליפתה החזקה. נעים להאמין שהאֲחֵר עמיד וחסון ומיותר לדאוג לו. אך האנה מסתובבת בתחושה שנגרם לה עוול פומבי וכולם עוצמים-עין. כאשר טראומות קטנות חוזרות ונשנות ומי שהיו אמורים לתת הכרה ואמפתיה מַפנים עורף מתרחש תהליך של ניכור פנימי. כשמתרגלים שאחרים לא רואים מה קורה לנו, אנו חֲדֵלִים לראות מה קורה לעצמנו ולהיות עדים לחוויותינו ולרגשותינו הכאובים, כאילו לא קרוּ או שקרוּ לאדם אחר.
3. למה חשוב גיבוש פנימי
הנפש מגנה על עצמה באמצעות פיצול רגשות הכאב והחרדה מהחוויה המודעת. כלפי חוץ מוצג חלק תפקודי וסתגלני, אך הוא עובד ״באוטומט״ מבלי שהאנרגיה הרגשית הספונטאנית עומדת לרשותו. כשהחוויה הרגשית מופרדת מהתפקודית נפגעת הלכידות הנפשית. פיצולים ופערים הם כמו צליעה של הנפש, שרגלה האחת יציבה לכאורה והשנייה נגררת אחריה. היְשוּת הנפשית שקופה למראֵה והצליעה מטאפורית: כלפי חוץ, האנה הולכת בחֵן ובמֵרֵץ. אפילו היא מתקשה תחילה לראות מה קורה לה ומאמינה מדי לחלקיה החזקים. אולי לכן היא לא נחושה לבקש עזרה בזמן ולנער את מי שאמורים לעזור לה.
4. למה בושה עלולה להרוג (לפחות מבפנים)
כשאנו מרגישים מצוקה, מאותתים לעזרה וזוכים לאמפתיה אנו לומדים להאמין בעצמנו: רַאו אותנו, אנו ראויים להתחשבות ולאהבה. כשאיננו נֲענים כך אנו מתביישים במצוקה וברגשות שלנו, שאינם חשובים מספיק. כְֹּשֵרַק החזות-המסכה השמחה שלנו מִתְקַבֵּלֵת אובד הטעם: זה לא אני, זו המסכה. האיתותים של האנה לעזרה עדינים, לעיתים עמומים או מצטיירים כגחמות. כשאיש לא מנסה לפענח, להבין ולהתקרב היא לומדת שלא לבטא ולַחְווֹת רגשות, גם לא של אהבה וקירבה: כשהרגשות הקשים נדחסים למרתף גם החיוביים נטמנים עמם, ובחוץ נותרת מסכה חסרת-חֲיוּת ושקרית.
5. למה סודיות מגנה על הבריון ולא על הקורבן
כשאנשים נופלים קורבן להצקות ולפגיעוֹת מבלי שאיש רואה או שכולם סביב מתעלמים, הם מתביישים במה שנעשה להם, מרגישים ששֲלְלוּ מהם את הריבונות על החוויה שלהם. שאינם זכאים להגנה. שאין כללים בעולם ואין מקום לאמון. הם נכלמים, מתחבאים ושותקים. כך יכולים הפוגעים להמשיך לעשות כרצונם, בידיעה שאפשר לסמוך על שתיקת הקורבנות ושיתוּקַם.
6. למה העדים חולקים באחריות עם הפוגעים
בסרט ״הנאשמים״ נאנסת שרה לעיני כל בבַּר. באופן חסר-תקדים שרה מחליטה לתבוע גם את העדים שצפו באירוע באשמת שידול פלילי. קשה למצוא אנשים שיעידו במשפט: אפילו העד שהתקשר לדווח על האונס, אומר ״הם צפו כמו בהצגה, זה לא כזה עניין״. רק כשמשמיעים לו את קולו המזועזע משיחת החירום הוא מבין מה חווה ומסכים להעיד במשפט, שמסתיים בניצחון שרה. גם הסדרה עוסקת בהַקְבַּלָה בין תוקפים לעדים. לצד העבר שנחשף בקלטות נפרש מסעו הכֵּנֵה והאמיץ של קְלֵיי בהווה לאורך ציר העדות: מעֵד שראה ולא הבין או מֵיאן להבין, לעד מעורער שמתקשה להבחין בין המציאות האובייקטיבית לסובייקטיבית, לעד שחושש פן פגע בהאנה בעצמו ולעֵד שמבין לבסוף כי לוּ קלט בזמן יכול היה להתערב ואף למנוע את סבלה והחלטתה הטראגית.
7. למה ההבדלים בין העדים בכל זאת חשובים
כי אולי גם הם מאותתים על מצוקה, כמו ג׳סטין, ג׳סיקה ואלכס. המשפט ״אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם״ הוא קלישאה, כי גם הסובלים אחראים למעשיהם. אך ככל הקלישאות טמונה בו אמת: רע להם. ג׳סטין נוהג ברשעות ומקבל החלטות נוראיות אך מראֵה צרכי תלות, קִרבה ורוךְ. ג׳סיקה דבקה בנוקשות יתרה בפרשנות חד-צדדית לאירועים. אלכס נוהג כּתֲיַיר שהכל עובר לו ממוּל אך לעתים מפציע באַקְט מוסרי פתאומי. בהדרגה מתגלה שג׳אסטין מפעיל הגנות נפשיות של ״מסָבִיל לפָּעִיל״ (בביתו קורבן חסר-אונים ובקֵרֵב חבריו יהיר ותוקפני) ו״תְּצוּרַת-תגובה״ (מֵמִיר פחדים לתעוזה, חרדה לאכזריות). ג׳סיקה משתמשת בהגנת הדיסוציאציה שחוצצת בין חוויות ורגשות בלתי-נסבלים לחלקים המודעים, כעומק הכחשתה עומק נחרצותה שדבר לא קרה. שניהם משתמשים בהגנת ה״הזדהות עם התוקפן״. אלכס משתמש בהגנת הדה-ראליזציה ומכיר באירועים רק ברמה השכלתנית משל קרוּ בסרט. שלושתם נראים חזקים אך בדומה להאנה מסתירים פצע מפני אחרים ומעצמם.
8. למה עדים לאלימות נפגעים בעצמם
גיבור ״הנפילה״ של קאמי נקלע בדרכו לאירוע בו קופצת אישה מגשר. גיבור ״אמסטרדם״ של מקיואן נקלע כעד לרצח בטיול. שניהם נאלצים לקבל הכרעה מוסרית האם להתערב או להמשיך בדרכם ונרדפים ע״י החלטתם לשארית חייהם. השימוש הנרחב בהגנות ההכחשה והרציונליזציה שוחק את נפשם. הם מתענים בניסיון מתמיד להצטדק וכמהים להזדמנות לתיקון שאינה ניתנת. בסדרה, חבריה של האנה ממשיכים בחייהם אך אירועי העבר והסודות (גם בלי הקלטות) רודפים אותם, מרעילים את נשמתם ויחסיהם בהווה.
9. למה מפתה להאמין לבריונים
בניגוד לג׳סטין, ג׳סיקה ואלכס שמשקיעים מאמץ נפשי להתגונן מפני משמעות מעשיהם ברייס העשיר כלל אינו מתלבט או מתענה בייסורי-מצפון. הוא לא שואל למה, הוא שואל איך. האישיות שלו מאורגנת סביב גרעינים נרקסיסטיים וסוציופטיים–פסיכופתיים. הוא מרגיש כל-יכוֹלוּת (אומניפוטנציה), גדלוּת (גרנדיוזיות), שחצנות, זֲכַּאוּת (entitlement) להשתמש באחרים לצרכיו, רִיק פנימי שדוחף אותו לגבור עליהם כדי לזכות בהערכה עצמית וחיצונית, דֲחף לפעולה כדי להשתחרר מתחושת חולשה, ובעיקר, אדישות מוסרית וחוסר אמפתיה לזולת. בדומה לסוציופטים הוא ניחן בקסם אישי, מניפולטיביות ושליטה-עצמית. הפסיכואנליטקאי פרנצי תיאר כיצד מנצלים מבוגרים פוגעניים תמימות של ילדים כדי לנצלם מינית, מדברים ברַכּוּת לילד התמים שכַּמֵהַ לרוךְ, כדי להשתמש בו בּהִתְעֲלֵם מרגשותיו ומהסובייקטיביות שלו. הוא דיבר על ״בלבול השפות״: הפוגע משתמש ב״שפת-הרוך״ ומתכוון ל״שפת התשוקה״ שהקורבן לא מבין. ברייס מתנהל בחביבות וקונה את אמון האנשים מבלי שמזיז לו לפגוע בהם רגע אחרי. מפתה להאמין לו, להזדהות עמו, להסתופף בצילו החזק ונטול החרטות ולהכחיש את פוגענותו.
10. למה לא חשוב השם, חשוב שם המשחק
כשמותר לפגוע באחד, מותר לפגוע באחר. כולם בוחרים להאמין שהכלל הוא שמותר לפגוע בהאנה, אך אם מותר לפגוע בה הכלל האמיתי הוא בעצם שמותר לפגוע בכולם. הדרה, ניכור, הַחְפַּצָה ופוגענות לא מגבילים עצמם לאדם אחד אלא הופכים לנורמה ולדינמיקה מפושטות בקבוצת ההתייחסות. הם נובטים ומתגבשים סביב דמות אחת עד שיבשילו לעבור לאחרות, לדלג בקלילות מקורבן למישנהו כאֵֹש בשריפת יער.
11. למה הזנחה הורית ניבטת מכל פרק בסדרה
הוריה של האנה אוהבים אותה אך עסוקים בעצמם: פרנסתם או שמא חלומם להיות בעלי בית-מרקחת ולא שכירים, נתונים בבסכנה. נוח להם ״לקנות״ את הרושם החיצוני שלה ולהתמקד בטרדותיהם הכספיות. כשהַאנה שבה מעורערת מיריד-ההשכלה בידיעה שיַדָה אינה משגת קולג׳ בשל ציוניה שקרסו ומצבם הכלכלי, אמה מייעצת במתיקות ״תתעקשי לחלום!״, עיוורת לתהום שנפערה בנפשה. האנה נמנעת מלשתף את הוריה בעומק יֵאוּשה מתוך חשש שאינם פנויים ומעוניינים לדעת. אמו של קליי עיוורת לחוסנו המוסרי וללבטיו שצומחים מתוך כאב, מפַרֵֹשֵת את מעשיו כמשפטנית ודורשת שיעמוד בדרישות ״פוליטיקלי-קורקט״ כמו השארת דלת חדרו פתוחה והתייצבות לארוחות. ההורים נציגי כוחות-הביטחון מסתפקים ברושם שטחי ומרפרף, אביה הקפדן של ג׳סיקה רואה בה תלמידה ממושמעת ואביו של אלכס, השוטר עם הניצוץ הפסיכופטי בעיניים, רואה בבנו ״גבר״. תשומת-לב ההורים בסדרה מוגבלת לאיתותים שמתחת לפנס שלהם ומתעלמת מתפקוד ילדיהם הכולל. הורים למתבגרים מתמודדים עם קוצנותם וטרודים בחייהם שלהם, ועדיין חשובות ערנותם ורגישותם מתי להתערב ומתי לא.
12. למה כיתות גדולות מדי אינן הסיבה היחידה להזנחה רגשית בית-ספרית
בארץ נדמה שעומס הכיתות הוא שפוגע בערנות המורים אך גם כיתות מרוּוחות ודיקלום מנטרות נכונות אינם ערובה לאקלים בית-ספרי רגיש ומכיל. בפרקים הראשונים מבזיקה היועצת הפורשת בהתערבות פרדוקסלית מבריקה לחיבור התלמידות החדשות האנה וג׳סיקה, על-בסיס עוינותן המשותפת להתערבותה בחייהן. היועץ החדש פּוֹרְטֵר משגיח ומתערב ״בכאילו״ תוך הפקרת תלמידיו לדינמיקה הקניבלית שמתחת לציפוי הדק של הדיבור ה״נכון״ (שמייצגת קורטני). השיח הסטרילי בשיעורים נוגד למציאות האלימה. המורים לוקים בקשב סלקטיבי, טרודים במשימות הפרנסה ובמגננה מתביעות משפטיות, חרב פיפיות שמפקירה תלמידים בידי מורים מְאוּיֲמִים ומוחלשים.
13. למה תהליך עמוק עובד ופתרונות קסם לא
סדרות מסחריות שמאכילות בכפית והכל ידוע וצפוי בהן אינן מעניינות. כנ״ל יצירות דידקטיות ואידאולוגיות שמסריהן צועקים מי טוב ומי רע, מה נכון ומה שגוי. יצירות טובות ברורות דיין לעורר עניין, ועמומות מספיק כדי לפתוח התלבטויות ותהיות שמניעוֹת מחשבה על היצירה, אולי בדומה למאמר הנוכחי. רבות מהדמויות בסדרה חותרות לפתרונות קלים שיעלימו מכאובים. גם האנה בוחרת בפתרון המהיר. היא אינה בוטחת בדמויות שאוהבות אותה שיֵדְעוּ לחרוג מהתבנית ולהתמודד עם מכאובים וקשיים. משאביה אינם עומדים לרשותה והיא קורסת לתפיסה מפוצלת, שחור-לבן, שמובילה לביצוע אקט בלתי-הפיך. מכיוון שכך לעולם לא תזכה לראות את נחישותו של קליי לחרוג מביישנותו ולתבוע מעצמו ומאחרים כנוּת ותשלום על בחירות לא-מוסריות. לעולם לא תזכה לראות שהוריה חסונים דיים להתמודד עם הנורא מכל, אובדנה שלה ועיוורונם שלהם. לעולם לא תראה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן כי תמיכה אמיתית ושינוי בפרספקטיבה עשויים להקנות משמעות נסבלת ואף מצמיחה גם לחוויות הקשות. ומשפט מקצועי לסיום, טבעי שאינטראקציות משפחתיות וחברתיות יושפעו מאינטרסים ומצרכים של כל המעורבים. בטיפול פסיכולוגי, מנגד, המטפל אמון על קידום טובת המטופל. ייתכן שלוּ הייתה פונה האנה לפסיכולוג מוסמך שאֲמוּן על כללי האתיקה וזוכה לתמיכה מקצועית של ממש בשעת משבר, היא היתה מצליחה להחזיק בשבב תקוה, לחזק את משאביה המדוללים, לחרוג מעט מהתבנית הפסימית ולזכות בהזדמנות הנוספת שמנעה מעצמה לתמיד.
הסדרה ״13 Reasons Why״ משודרת בנטפליקס.
Comments