כשייגריט שיקפה לג׳ון סנואו ״בפרצוף״ שרק נדמה לו שהוא יודע, ובעצם אינו יודע דבר, התעורר בו הרצון לדעת.
אך מה היה עליו לדעת? לדעת אישה? לדעת את האויב? לדעת את סודות עברו? לדעת שהפראיים אורבים לו מעבר לפינה? ואולי כל אלו זה בעצם לחפש את השאלות והתשובות ״מתחת לעששית״?
מאמר חדש שלי שהתפרסם ב״אלכסון״ על הקונפליקט שבין הכמיהה שלא-לדעת דבר, שגורמת לנו לשלוח תכנים פראיים ומפחידים הרחק מעבר לחומת קרח פנימית, לבין הרצון לדעת, דחף הסקרנות, והכאב המשחרר של הגילוי.
אחת מהגדרות תהליך הטיפול עוסקת בהתפתחות היכולת לשאול שאלות, אשר חשובה לעיתים מהתשובות שניתנות להן. שכן, בתנועה שבין אי-ידיעה לידיעה, בתנודות בין ודאויות שאולי איבדו מתוקפן לבין הבלחתה של סקרנות רעננה, טמונה ההתפתחות האישית.
כשאנו נמלטים ממגע עם חלקים מכאיבים ומטרידים וטומנים אותם הרחק מעבר לחומת הכחשה והימנעות, אנו חוסמים בעיקר את עצמנו. מסע הגילוי הטיפולי עובר בדרך חתחתים קשה אך מעצימה, אפורה אך ססגונית.
בלא-מודע שהודחק מעבר לחומה, בעולם הפנימי ובחיי הפנטזיה, טמון העושר המנטלי שלנו. בעוד אנו מנסים להימנע ממחשבות לא נעימות ולברוח מכאב רגשי, טיפול פסיכולוגי נוגע בהדרגה בכל החלקים הפנימיים שהפכנו לבנים חורגים (סנואו) ובכך גזלו מאיתנו כוחות רבים של ספונטניות ואותנטיות.
