ראיון ב״הארץ״ עם נטע הלפרין, בתשובה לפניית אֵם שמתמודדת עם מחלה קשה ועם טרגדיות בעבר, ששואלה איך בכל זאת תוכל ללמד את בנותיה שהעולם הוא מקום טוב ויפה.
״אני לא יודעת אם מתפקידנו לספר לילדים שהעולם הוא מקום טוב או רע, כמו שאנחנו צריכים להכין אותם להתמודדויות שהעולם מזמֵן, מבלי לשבור את האמון הבסיסי שלהם – וזה הפרדוקס״.
אסביר.
ראשית, עצם הצגת השאלה איך להציג את העולם לבנותיה בתוך עין-הסערה של ההתמודדות הרפואית הקשה, משקפת אופטימיות וכוֹחוֹת.
זאת, כי השאלה מבטאת למעשה אמונה ביכולתה לשרוד את המשבר הרפואי, לתפקד, ואולי אף לשגשג בעתיד, ולא להיכנע למחלה, למרות שאת נחת-זרוען של חבטות הגורל הכירה היטב עוד מילדותה.
בנוסף, השאלה משקפת את הרצון להשפיע בצורה מיטיבה על תפיסת-העולם של בנותיה, לצד אמון ביכולתה להשפיע עליהן בצורה אחראית ומיטיבה.
בעצם היותנו אנושיים אנו עלולים להיפגע ממחלות קשות ושאר טרגדיות, שמבליטות עד כמה נתון קיומנו בעולם לשרירותיות. וכולנו – אוניברסלית - מפעילים מנגנוני-הגנה נפשיים בריאים, כדי שלא לחשוב על העובדה הזו בכל רגע נתון.
אך כשאנו חווים את נחת-זרועו של הגורל, ועוד כשהגורל מכה פעמיים, ושלוש, אנו מתקשים לשמר איזון פנימי, גם אם במציאות התמודדנו ביעילות עם מכת-הגורל התורנית.
אך לרוב, גם אם כשלעצמנו אנו מרגישים פסימיים, ואף חסרי-כוחות, אנו רוצים להקנות לילדינו הרגשה שהעולם הוא מקום בטוח ומיטיב, שבו יוכלו להלך בראש מורם, וללא חשש.
חשוב שנזכור את הידוע - ילדים ״מומחים״ גדולים להוריהם, והם קולטים היטב איך אנו מרגישים. הם לא חווים מאיתנו רק את ההסברים המאורגנים שאנו מציגים להם במודע ובכוונה. הם חווים גם את מה שאנו מרגישים בצורה אותנטית. גם אם הם מתקשים לארגן לעצמם במילים את מה שחושיהם קולטים.
אם ננסה לשדר להם מסרים הפוכים לרגשותינו, הם יקלטו את הפער, ויחושו תעתוע כתוצאה מההבדל בין התמונה שאנו מציירים להם במילים, לבין התמונה שהם קולטים. כמו מן גרסה מעוותת של משחק ״הרצל אמר״.
הילדות הקטנות קולטות – כפי שמאפשר להן גילן - שאמן מרגישה כרגע חולה וחלשה, תוך שהיא מתרוצצת בין מרפאות ורופאים, מותשת מהבירוקרטיות, טרודה בסידורים ובדאגות, נוטלת תרופות חזקות שמשפיעות עליה.
חשוב לתת מילים לדברים הקשים שילדים קולטים בחושיהם, מילים שיסבירו להם ביושרה אך בצורה מותאמת לגילם מה מתרחש לנגד עיניהם. למשל, שאמא חולה עכשיו ולכן היא חלשה וצריכה יותר לנוח.
אמנם, לא כל קושי נכון שנציג לילדים. למשל, לא רצוי לספר להם על קשיים שאינם משפיעים על חייהם היומיומיים, כמו למשל על צרות בעבודה או טרדות כלכליות קטנות. חשוב להסביר רק קשיים שהם קולטים ממילא, שמשפיעים ישירות ובכבדות על חייהם, קשיים שככל שננסה להסתיר אותם מהם רק יתעמק הפער בין מה שהם חווים, לבין ״דף המסרים״ שמוצג לפניהם.
תחושת התעתוע שנוצרת בין התמונות הסותרות של המידע הלא-מילולי שנקלט לבין המידע המילולי שנמסר, היא זו שפוגעת באמון הילד בעולם. כי מבחינת ילדים, אפילו גדולים, העולם הוא קודם כל הוריהם.
העולם מתגלם בראש וראשונה בדמויות המשמעותיות שלהם. התנהגות הורית ״טובה דיה״, מהימנה, אחראית, עם סנכרון בין כוונות, רגשות, התנהגות ומילים, התנהלות שמותאמת לצרכי הילד בצורה סבירה והגיונית, היא זו שמאפשרת לילדים להאמין שהעולם הוא מקום טוב ויפה.
לפי אריקסון, המשימה הראשונה בהתפתחות הנפשית של התינוק היא להשיג תחושה שהעולם הוא מקום מהימן ובטוח. ההרגשה שהעולם שניתן לבטוח בעולם ולתת בו אמון נובעת קודם כל מחוויה שהדמויות המשמעותיות בחיינו, בפרט הורינו, הן דמויות מיטיבות, שמהוות עוגן מהימן ובטוח עבורנו.
שיתוף מילולי של ילדים בדברים הקשים שהם חווים מסביבם בצורה שמותאמת ליכולות שלהם, לא גורם להם לראות בעולם מקום רע, אם בהתנהלות מסורה ומהימנה כלפיהם, משתקף העולם דרכנו ובאמצעותנו כמקום מיטיב. גם אם כרגע אנו עצמנו איננו חווים את העולם כמקום טוב.
ולגבי הטוב שישנו גם במצבים קשים, עם שיר של זלדה וטקסט קנוני של פרויד, ועל כך שתחושות-קיצון דרכן לחלוף (גם תחושות-קיצון טובות) – אפשר לקרוא בראיון עצמו.
