כיצד נגייס את כוחות הנפש שלנו כדי להתמודד ביעילות עם מצב חירום? מה משפיע על יעילותה של התנהגות ההתמודדות (coping behavior) שלנו? מה מקשר בין יכולת ההתמודדות האישית של הפרט עם מצבי חירום, לבין יכולת ההתמודדות החברתית עמם? וכיצד משפיעות זו על זו ההתמודדות הפרטית והקולקטיבית?
מצב הקורונה פקד אותנו כמשבר חסר פשר. לא הותקפנו בידי צבאות אויב, גם לא בידי ארגונים שוחרי רעה. לא עומד מאחוריו גורם אנושי בעל מוקד רצון ואינטרס ברורים. מדובר בוירוס שמפלס במסתוריות פתלתלה את דרכו לתוך רקמות חיינו. ההתגוננות מפניו דורשת הטלתן של מגבלות מְשֲנוֹת חיים ומוסכמות, שגובות מרבים מחיר כבד ומגוון.
כשבריטניה מצאה עצמה נלחמת בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ולפותה במצב חירום מהאימתניים שידעה, כתב הרופא והפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד וויניקוט, שכדי להילחם חשוב להבין על אלו דברים בעצם נלחמים: מה ערכם, מהי משמעותם?
לדבריו, חופש שנחווה באופן מודע רק לנוכח נסיבות חיצוניות של רדיפה או גזרות, ערכו מוגבל. כשמסתפקים בהנמקה מצטדקת, שטחית וצדקנית לצעדי מלחמה שננקטים כנגד איום חיצוני, הם עתידים להתמוטט במהירה. מכיוון שהינם שטחיים ומזוייפים, הם לא באמת מקנים חוסן עמוק. לדבריו, אם מסתפקים ברצון להיות חופשיים ממגבלות חיצוניות מבלי להרגיש חופשיים מבפנים, קשה לגייס את המאמץ הנדרש כדי להילחם להשגתה של מטרה מאתגרת ומורכבת.
וויניקוט ראה קשר מובהק בין יכולתו של הפרט להיות חופשי מבחינה פסיכולוגית - כלומר, לעשות שימוש במירב כוחות הנפש האנושיים באופן חופשי מהגנות נפשיות נוקשות מדי - לבין יכולתה של החברה להיות חופשית במובן העמוק של המילה, ונכונותה להילחם על החופש הזה.
כדי לזכות בשלווה, אנשים צריכים להיות נכונים להילחם עליה מקרב ליבם, כתב. כי ״השלווה אינה יודעת ללחום את מלחמתה״.
על רעיונותיו החברתיים, וגם על הקשר שלהם לכתיבתו החברתית של פרויד בספריו האחרונים, במאמר החדש שלי באלכסון, ״מלחמת השלווה״.
