בהמשך לראיון שלי אצל רזי ברקאי ב״מה בוער״ הבוקר בגל״צ על בני הגיל השלישי במגפת הקורונה, כמה מחשבות על בסיס רשמים מעבודתי אודות התמודדות עכשווית אנשים מבוגרים עם השלכות הקורונה:
1. געגוע מול חשש:
הקורונה כפתה עלינו ריחוק חברתי. פעולות ומסגרות אשר שימשו עוגן בחיינו, השתנו. חוגים, מועדונים ופעילות פנאי ותיירות הופסקו. מפגשים עם בני משפחה וחברים, פסקו, פחתו או שינו צורה.
גם כשחלק מהדברים שבו לפעול, יש חשש והתלבטות האם לשוב אליהם או להישמר בבית בשל סכנת ההדבקה בווירוס. גם הכמיהה לחגוג את חגי תשרי עם בני המשפחה נתקלת בחשש מפני הווירוס.
2. בדידות מצמיתה מול קרבת יתר:
הבידוד בבתים מפגיש כל אדם עם גורלו. מי שחי עם בני משפחה, עם בן או בת הזוג למשל, נמצא עמו 24:7, כמעט ללא אוורור. זה לא פשוט, בפרט כשבן/בת הזוג חולים או זקוקים לטיפול וסיוע פיזי ורגשי מסביב לשעון. מנגד, מי שחי בגפו והגישה למשאבי התמיכה בקהילה נחסמה בפניו בגלל הקורונה, עלול לחוות בדידות הרמטית וחונקת.
3. דילמת הנכדים:
האנדרלמוסיה במערכת החינוך פוגעת ביכולתם של הורים לעבוד ברצף. עד פרוץ הקורונה, סבים וסבתות ״גויסו״ לסייע במשימת הטיפול בנכדים. כעת, החשש מפני הידבקות מייצר דילמות יומיומיות האם להיחשף לנכדים, או להישמר בבית ולהניח לילדים להתמודד לבדם עם הטיפול בהם, למרות ההשלכות על עבודתם ופרנסתם.
4. ״הקורונה החברתית״ והשיח הגילני:
בתחילת המגיפה ציינה מישהי בהרצאה ששמעתי ש״מגיפה היא גם בעיה בריאותית״. כלומר, מגיפה היא קודם כל בעיה חברתית ופוליטית, מכיוון שהתנהגותו של הפרט, לצד התקנות, התמיכה הממשלתית ועוד - משפיעות על בריאות הציבור כולו. זה בניגוד להתמודדות האישית עם בעיות רפואיות שאינן מחלות מדבקות מסוכנות. למשל, התמודדותו של אדם הסובל מסרטן או ניוון משרירים משפיעה על גורלו (וגורל יקיריו), אך אינה מסכנת את כלל הציבור.
בישראל תפסה אותנו הקורונה בתקופה שגם כך הסולידריות והלכידות מעורערים, ואילו שירותי הרווחה והרפואה נחלשים ומידלדלים.
עם פרוץ מגפת הקורונה תפס שיח גילני את מקומו בתוך שלל השסעים החברתיים והפוליטיים שחוצים אותנו. נשמעות אמירות כמו ״למה צריך לעצור את החיים של כולנו, מספיק שהזקנים יישארו בבית״; ״מתו רק כמה זקנים מבתי אבות זאת לא סיבה שכולם יפסיקו לחיות״; ״אל תגיד לי ללבוש מסיכה: אם לא נוח לך, תישאר בבית״, וכן הלאה. ניכור ואנטגוניזם בין-דורי מרימים את ראשם. הזקן הפך ל״אחר״, קדושת חייו עוברת תהליך של זילות, נוצרת דה-הומניזציה כלפיו ופוחתת האמפטיה למצבו ולגורלו.
5. חולי, בדידות, עוני, מגבלות גופניות ומנטליות:
ההתמודדות עמם קשה שבעתיים בתנאי מגיפה, בידוד, שיח חברתי ופוליטי מקוטב והיעדרן של סולידאריות ולכידות חברתית.
6. מלחמת ההתשה הנפשית:
החיים תחת הקורונה דורשים הפעלה מתמדת ושוחקת של מנגנוני התמודדות נפשיים.
החרדה מפני הווירוס והשלכותיו דורשת מאתנו להפעיל כל הזמן הגנות נפשיות כדי להתמודד ולחיות איתה.
גם הדיסוננס בין הרצון לצאת, להיפגש, לארח ולפעול, לבין החשש לבריאות, דורש התמודדות מתמדת וגוזל משאבים נפשיים יקרים. קשה להתאפק ולדחות סיפוקים לאורך זמן.
בנוסף, פעולתו המתעתעת של הווירוס, והיעדרו של קו הסברתי אחיד, ברור וממלכתי לגבי סכנותיו ואפילו לגבי מספרי הנדבקים, החולים והנפטרים – דורש מכל אדם לגבש עמדה על בסיס מידע חמקמק וסותר.
במצב של דיסוננס קוגניטיבי בין הכרות סותרות נוטים רבים לבחור ב״בפתרון הפשוט״, כלומר, לדבוק באחת מהקצוות תוך הכחשה, התעלמות או הדחקה של אינפורמציה ונימוקים שמצדדים בקוטב ההפוך.
דבקות בעמדה מקוטבת כדי לברוח מפני התמודדות עם מורכבות דורשת הפעלת צנזורה מנטלית שוטפת - סינון מתמיד של מחשבות, רגשות ומידע כדי שלא לפגום ביכולתנו להיות שלמים עם העמדה בה בחרנו. הצנזורה דורשת משאבים נפשיים, ולכן היא מעייפת ושוחקת.
7. אוריינות דיגיטלית בגיל השלישי:
למרבה המזל, גם אם אנו נאלצים להסתגר בבתים עדיין אנו יכולים לצרוך מידע ותרבות מהאינטרנט, ויכולים לתקשר עם יקירינו באמצעות אפליקציות כמו סקייפ, זום, ווטסאפ ועוד. עם זאת, אנשים מבוגרים שלא נולדו לעידן הטכנולוגי, מרגישים לא אחת חסרי-אונים מול המדיה. גם אם למדו להפעיל אותה, לעיתים קרובות קשה להם להתמודד עם שינויים ותקלות, למשל.
8. שש אחרי המלחמה בקורונה:
כולנו כמהים לרגע בו יינטל עוקצו של הווירוס ובינתיים, מורידים הילוך עד יעבור זעם. איננו יודעים מתי יימצאו חיסון ותרופה מהימנים. אנשים מבוגרים חוששים שאולי לא יזכו לחוות את הרגע שאחרי הקורונה. רבים מציינים שהקורונה נטלה את הטעם מחייהם, אולי בדומה לווירוס עצמו, שגוזל טעמים וריחות מהחולים בו. חוסר הוודאות האם נזכה לשוב לאורח החיים שקטע ווירוס הקורונה פוגע בתקווה.
9. ובינתיים – כמה עצות והמלצות:
סדר-יום: נכון, אין לנו שליטה על הווירוס, על הממשלה או על התנהגות הציבור. אך אנו יכולים לייצר סדר-יום ברור, שיַקְנה לנו תחושת שליטה בחיי היומיום הפרטיים שלנו.
משמעות: ככל שנגייס את עצמנו לעשות את הדברים שעם השנים למדנו שהם מסבים לנו תחושת הנאה, יכולת ומשמעות, כך נרגיש טוב יותר. קריאה, בישול, מפגש משפחתי וחברתי בטלפון או במקוון, יצירה, צפייה בתוכניות טלוויזיה, האזנה למוסיקה – ככל שנעשה דברים שמיטיבים עימנו ומרחיבים את דעתנו, כך נחווה איכות חיים טובה יותר.
חמלה עצמית: היכולת שלא להיות ביקורתיים ושיפוטיים מדי כלפי עצמנו, אלא להיות אמפטיים לחולשותינו ולהציב בפני עצמנו יעדים מציאותיים שמתאימים ליכולות ולכוחות שלנו, חשובה בפרט בימים הקשים והמאתגרים הללו.
טיפול בגוף: אדם בתוך גופו הוא גר. איכות החיים הפיזית כרוכה באיכות החיים הנפשית. ככל שניתן מומלץ להקפיד על אכילה מזינה ובריאה, פעילות גופנית גם בתחומי הבית, וטיפוח עצמי לפחות במידה שמקנה הרגשה טובה.
פנייה לסיוע: אמנם השירות הפסיכולוגי הציבורי די נחלש והתרוקן בשנים האחרונות. אך במצב של דיכאון וחרדה, למי שאין לו גישה לפסיכולוג או לפסיכותרפיסט, למשל, מומלץ לפנות לרופא המשפחה, שעשוי להכיר גורמי תמיכה בקהילה המקומית. במקרה הצורך יכול הרופא להמליץ על פנייה לכתובת בריאותית ספציפית כמו פסיכיאטר או רופא מומחה אחר, ולהציע תמיכה תרופתית.
לדבוק בעובדות: במצב סחרור מוטב לדבוק בעובדות ובעוגנים ברורים. עדיף למַתֵן ולווסת את צריכת האקטואליה המציפה, ובכל מקרה, לצרוך רק מידע בדוק ולא פוסטים מפוקפקים או אמירות של פרשנים בעלי אג׳נדה ופוזיציה (למשל, הערוץ הממלכתי שמקפיד לרוב על סיקור מאוזן ועל הבחנה בין עובדות לבין פרשנות של משמעותן).
