"היום אין לי על מה לספר לך: לא קרה לי השבוע שום דבר מיוחד". פעמים רבות, במשפט הזה ממש נפתחות פגישות טיפוליות עם אנשים בגילאים מאוחרים לחייהם. לכאורה, מה כבר קורה בחייו של אדם זקן? עמוק לתוך הפנסיה, כשהילדים ואולי אפילו הנכדים מבוגרים למדי בעצמם, כשהגוף מתחיל לבגוד, הטיפולים הרפואיים נערמים, שגרת החיים מצטמצמת והשאיפות הולכות ומתכווצות, החוויה הסובייקטיבית נגנזת בבטן "מחוסר עניין לציבור". "בחברה של בני גילנו", סיפרה בריאיון בגיל 73 הסופרת דבורה עומר ז"ל "סיכמנו שמותר לדבר על נכד אחד, ומחלה אחת". לא אחת בזִקנה נדמים החיים כדלים, משמימים ומונוטוניים, ולכן, מה יש כבר לספר עליהם. לפיכך, פעמים רבות מרגישים בודדים גם כשנמצאים בחברה.
"אני נעשה יותר ויותר בודד עם כל אדם שאני פוגש", אומר חבר לתומס פ', גיבורו של הסופר הנורווגי ש. אסקילדסן "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל". בספר משתף תומס פ' באירועים פעוטים, לכאורה, בחיי אדם זקן: הליכה ברחוב. קפיצה לסַפַּר. הדברים מקבלים עומק ומשמעות מעצם ניסוח החוויות כדי לשתף בהן אחרים. למרות שסיפוריו פסימיים וקשים, הם בכל זאת מרתקים. רבים יכולים לזהות בהם הלכי רוח מוכרים שאנשים נוטים להעדיף לשמור בשקט לעצמם: כי בחולי, בבדידות ובזקנה יש הרבה אֲין וריק שמקשים לשתף ולחלוק.
ברשימה "אנשים בבית קפה" מתואר ניסיונו להפיג את בדידותו ולו במעט. "ביקרתי בבית קפה. ישבתי ליד שולחן במרכז החדר וסביבי ישבו המוני אנשים ואכלו עוגות וכריכים. רוב רובם ישבו לבדם. הרושם הכללי היה של בדידות, ומאחר שלא דיברתי עם איש מזה זמן רב, לא הייתה לי התנגדות להחליף אפילו מילים אחדות עם מישהו. זמן רב חשבתי איך לעשות זאת, וככל שבחנתי את הפרצופים סביבי כך נראה הדבר קשה יותר, כאילו שכולם אינם מביטים לשום כיוון. זה היה די מדכא. אבל ממש נתקע לי בראש שיהיה נחמד אם מישהו יגיד לי מילה או שתיים. כעבור זמן מה ידעתי מה עלי לעשות: שמטתי את הארנק לרצפה, והעמדתי פנים שזה קרה לגמרי במקרה. ראיתי שכמה מהיושבים סביבי מלכסנים מבט לעברו. האמנתי שאחד או שניים מהם יקומו כדי להרים ולתת לי אותו, הרי אני אדם זקן... או שלפחות יקראו לעברי 'אדוני, הארנק שלך נפל על הרצפה'. למה אני אף פעם לא מפסיק לקוות? הייתי חוסך לעצמי הרבה אכזבות". תומס מרים את ארנקו ויוצא בודד כשהיה. "כך מתנהגים היום אנשים בבית קפה, את זה לפחות למדתי. אף פעם לא מפסיקים ללמוד".
כשהוא פוגש חבר משכבר ברחוב, אירוע שהולך ונהיה לנדיר, כבר קשה לתומס ה"חלוד" לתקשר ולהשתמש במחוות חברתיות. "שמעתי מישהו קורא בשמי" הוא מספר. "על אף שהיה זה קול זקן לא הסבתי את ראשי. רק בפעם השלישית הסתכלתי. 'פליקס!', קראתי, אבל השתמשתי בקולי לעיתים כה נדירות, שזה לא ממש נשמע כמו קריאה". מה שלומך, הוא שואל את פליקס וזה עונה 'אני נעשה יותר ויותר בודד עם כל אדם שאני פוגש'. ואכן, השניים מרגישים בודדים כפליים זה במחיצת זה. ההרגשה מבהילה אותם והם ממהרים להתנתק. תומס מבחין שכל אחד מהם מזדרז להיות הראשון שיצהיר שעליו ללכת כי יש לו משהו חשוב לעשות. ברשימותיו הנוספות הוא מפנה את מבטו הצלול אל עוד אירועים יום-יומיים וטריוויאליים לכאורה, אך תיאורו מלא במשמעות, שגרמה לי כקוראת להרגיש עניין ואפילו מתח לקרוא מה קרה לו הלאה, בעיקר בתוכו פנימה.
פעמים רבות אני שואלת את עצמי כיצד אותן חוויות עצמן (לדוגמה: סיפור על התמודדות עם קופת חולים לצורך טיפול בבעיה רפואית) מעוררות בי אמפטיה ועניין אצל מטופלים מסוימים בעוד שלאחרים עלי להתאמץ כשי להאזין. הפסיכותרפיסטית פיליפה פרי כתבה בספרה "Couch Fiction" שמטפלים נשאלים לא אחת האם לא משעמם להם להאזין כל היום לאנשים שמדברים על עצמם. "התשובה היא לא", אומרת פרי, "כלומר, לא משעמם להאזין לאנשים כשהם באמת מדברים על עצמם. אם המטפל מרגיש שמתעורר בו שעמום, הדבר יכול לאותת לו שהמטופל התרחק מעצמו, כלומר, שהוא בעצם מדבר על דברים שמחוצה לו ואינם חלק מהחוויה שלו עצמו".
מטופלת אחת נהגה לספר לי בפרוטרוט על כל חוויותיה. מאחר שהייתה מבוגרת וחולנית התמקדו סיפוריה בתחושות גוף, בטיפולים רפואיים ובסידורים הבירוקראטיים סביבם, או בקושי לנהל את משק ביתה. בשבועות הראשונים התקשיתי להחזיק מעמד ולשמור על ערנות ועניין במפגשים. אך בהדרגה קלטתי שכל סיפור קונקרטי משרטט הלך נפש. למשל, כשסיפרה כיצד התאמצה להשיג טופס 17 זיהיתי בסיפוריה את התקווה לריפוי, את התנועה בין אמונה לייאוש, את היצירתיות הפרקטית במחשבה על כיווני פעולה חלופיים, את היכולת להתבונן בחמלה ובהומור. סיפור הצטרף לסיפור ואותו עולם חוויות דל ומצומצם לכאורה, הפך בהדרגה לעולם ומלואו משותף ועשיר.
הפסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט מבחין בין דברים שקרו לבין דברים שנחוו. הוא מתאר מצבים בהם "האינטגרציה של האני אינה מסוגלת להחזיק משהו" כי האדם שהדברים קרו לו בעצם לא באמת היה שם כשהם קרו. כאשר נפגעת המשכיות ההוויה לעיתים מה שנותר לאדם הוא "לקטלג את התגובות", כלומר לתעד, בצורה אובססיבית לפעמים, את הפרטים והאירועים הקונקרטיים, כל פסיק ותג, התעסקות שעורמת כשלעצמה עומס נוסף על המשכיות ההוויה שנשתבשה זה מכבר. ויניקוט מכנה זאת "תפקוד מנטלי מהסוג המקטלג". תיעודם ו"קיטלוגם" של פרטי פרטים מוחשיים מסיח את הדעת מהנפש וממכאוביה דרך היתפסות לפרטים חיצוניים. התרחקות פעילה מאיתותי הנפש והתמקדות בתגובתיות לסביבה החיצונית גורמות לאדם להתרחק מעצמו. מנגד, כשאדם מסוגל להיות נוכח בתוך מה שקורה לו לובשות חוויותיו טעם ועניין, גם אם מעל לפני השטח הן יכולות להיראות מהצד דלות או סתמיות. אותם אירועים במציאות יכולים להיחוות באופן צר וקונקרטי, ובאופן עשיר ומלא. כשאדם מאפשר לעצמו "להיות מושקע" במה שקורה לו בפועל, כלומר, "לחיות" את חייו, הוא גם רוכש בהדרגה תחושת בעלות עליהם.
"אני זה לא אני", אמר לי פעם מטופל, שהרגיש כי זקנתו שומטת את השטיח מתחת לרגלי הזהות שלו. לא כך הכיר את עצמו. שורת אובדנים גופניים, מנטאליים ותעסוקתיים הקשו עליו לסנכרן בין דימויו העצמי לבין מצבו הנוכחי. נדרשו עיבוד והחזקה מרובים ומתמשכים של חוויות עבר והווה, כדי שניתן יהיה לחבר בין חלקים מוכרים ויציבים בעצמו לבין המופעים החדשים של התפקוד שלו, ולסנכרן בינהם כדי שיוכל לחוות אינטגרציה ורצף בין חלקיו השונים בהווה ובעבר. במקום "לקטלג פרטים" קונקרטיים הוא החל לתאר חוויות. בהדרגה, תפקודו העכשווי כבר לא נתפס בעיניו כקליפה זמנית ש"איננה הוא" ואירועים עכשוויים בחייו החלו לעורר בו מעורבות ועניין. הרגשתי זאת בבירור בקשב ובסקרנות שהתעוררו בתוכי כשחלק עמי בחוויות עדכניות במקום להתמקד רק במי ובמה שהיה פעם.
"אדם זקן - מה יש לו בחייו?" שאל המשורר דוד אבידן בצעירותו. "הוא מדשדש אל המטבח... ממסעו במסדרון הוא טרם שב, כי שם הוא עוד חשב, חשב...". כביכול אירועים של מה בכך בשיר שמחזיק עולם ומלואו. במרוצת הזמן הבנתי עד כמה יכולים לרתק סיפורים שלכאורה אין בהם שום דבר "גדול", רק משום שהמספר נוכח בהם במלואו ומקנה משמעות לדברים שממלאים בפועל את עולמו וחייו. אירועים קטנים מקבלים את משמעותם מעצם ההדהוד הסובייקטיבי שלהם, בפרט כשזה נמסר בקונטקסט של קשר משמעותי: חוויות הולכות וצוברות נפח של משמעות משותפת. זאת במקום המצב בו אירועים מציאותיים או סובייקטיביים נותרים ללא עיבוד ונתקעים בנפש כאבן שאין לה הופכין. בתהליכי הבלעה (אינקורפורציה) לא מתקיימים עיבוד והפנמה לתכנים נפשיים שנותרים כגוש מנטלי בנפש. אחסונם גוזל ממנה אנרגיה במקום שיוטמעו בה ויזינו אותה. כשחוויות זוכות לתוקף ולמשמעות, במקום לכרסם ולהחליש מבפנים הן עשויות להפוך למקור של עושר פנימי, של יצירתיות ושל הזנה נפשית. כמו בספר "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל", משנה לא רק מה שקורה בחיים בפועל אלא גם היכולת להיות עם זה בקשר, להתבונן בדברים, לערוך להם מטבוליזם נפשי ולתקשר אודותיהם עם אחרים.
