למה אנו שבים וחוזרים על התנהגות שגורמת לנו להרגיש רע? לשחזר את אותה סיטואציה מכאיבה ומתסכלת בכל פעם מחדש עם דמויות אחרות? מדוע איננו קולטים היכן נתקענו ופשוט מחשבים מסלול מחדש? משהו בתוכנו דוחף אותנו לשחזר חוויות מכאיבות ומתסכלות בניסוי חוזר ונשנה שבודק שוב ושוב: אולי הפעם זה יסתיים אחרת. כדי להיחלץ מלולאת השחזורים המייסרת אנו צריכים ללמוד מהניסיון, או מההתנסות שלנו. כדי שנוכל לעשות זאת עלינו להתנסות בחוויה עמוקה של ״אותו הדבר״ עם קורטוב של ״קצת אחרת״: חוויה עמוקה של הפרדוקס עשויה להוביל לתובנה שמאפשרת שינוי. כמו שקרה לפיל קונורס.
פיל, חזאי טלוויזיוני פופולרי, נשלח לעיירה נידחת בפנסילבניה לסקר את אירוע ״יום המרמיטה״. לפי המסורת, תגובת המרמיטה שמוּעַרַת משנת החורף שלה בַּשֵנִי לפברואר תנבא את מזג-האוויר לשנה הקרובה. פיל טיפוס אגוצנטרי, ארוגנטי, נרגן וקצר-רוח שעסוק בעצמו ומתייחס בזלזול מתנשא לאנשים ולאירועים הפעוטים בעיירה שכוחת-האל אליה נקלע. הוא ״עושה טובה״ כשהוא ממלא את משימתו, להוט לשוב לעיר הגדולה. אך בסוף היום הוא מגלה שסופת שלגים חסמה את הכבישים ומאלצת אותו ללון בעיירה, ממנה הוא מקווה להיחלץ השכם בבוקר.
למחרת נוכח פיל לדעת שאירועי יום האתמול חוזרים על עצמם במדויק, Copy-Paste, ורק הוא יודע זאת. האחרים עושים בדיוק את מה שעשו אתמול, אומרים את אותן המילים, מגיבים לאותן הסיטואציות כאילו קרו לראשונה, מבלי להיות מודעים לכך שהדברים אינם חד-פעמיים אלא כבר קרו. וכך גם ביום שלמחרת ובימים שלאחריו. פיל קולט שהוא נתקע בלולאת-זמן שגוזרת עליו להתעורר מדי בוקר לאותו שני לפברואר, באותה עיירה הנידחת.
זוהי עלילת הסרט ״לקום אתמול בבוקר״ בכיכובו של ביל מארי (1993). כי בחיים האמתיים, בחיים עצמם, אנו קמים מדי בוקר ליום חדש וייחודי וטרי וחד-פעמי. הדברים לא חוזרים על עצמם. המצבים חדשים והתגובות אליהם רעננות.
האמנם?? האם כל יום אכן מרגיש לנו חדש, יחיד ומיוחד? האם תמיד אנו חווים את תגובותינו כחדשות וטריות? אם כך, מדוע שבה האומנות לדון במצבים שחוזרים על עצמם?
סרט זה וסרטים נוספים (כמו ״קצה המחר״ עם טום קרוז או ״קוד מקור״ עם ג׳ייק ג׳ילנהול) תוהים כיצד יגיב הגיבור לדרישה לחיות מחדש את אותם היום והסיטואציה חזור ושנֹה: האם יתייאש? האם ישוב על תגובותיו באוטומטיות חזרתית כמו אוגר בגלגלת? האם ישתכלל וישתפר? האם ילמד מההתנסות שלו?
לכאורה אין פשוט מלמידה מהניסיון. למשל, אם ירדנו מהמדרכה וגילינו שדרכנו בשלולית גדולה, בפעם הבאה נבדוק בקפידה ונרד ממנה במקום אחר. אך פיל, שחרף ניסיונו המצטבר פוסע במרץ שוב ושוב לאותה שלולית קפואה עצמה, מבין בהדרגה שלמידה מהניסיון אינה פשוטה או מובנת מאליה: מדובר באתגר משמעותי. אתגר בו עוסקים כאמור סרטים כמו ״לקום אתמול בבוקר״ ו״קצה המחר״ ולא פחות חשוב, גם הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה.
לכאורה, אין פשוט מִלְשַנוֹת את התנהגותנו אם נוכחנו לדעת שהיא מכשילה אותנו. להחליף אותה בהתנהגות אחרת אם למדנו שהיא גורמת לנו לתסכול, למפח-נפש ולכאב. אם כן, מדוע אנו שבים וחוזרים על אותן תבניות חשיבה והתנהגות שמקלקלות לנו? מדוע אנו מגיבים באותם האופנים שכבר כעסנו על עצמנו שנקטנו בהם בעבר? האם אנו מסוגלים להשתנות ולייצר דרכים חדשות לחשוב, להרגיש ולהתנהג? עד כמה העבר שלנו קובע את עתידנו? האם הוא בכלל מאפשר לנו להשתנות?
רבים סבורים שעברו של אדם מגדיר אותו. אנו נוטים למשל לאפיין חברים ומכרים לפי התנהגותם, שמלמדת אותנו כיצד סביר שיגיבו בעתיד. גם אבחונים פסיכולוגיים, שדוֹגְמִים התנהגות בהווה כדי לגזור ממנה ניבויים עתידיים מסתמכים על ההנחה שמה שהיה הוא שיהיה. כלומר, שהנבדק ישתמש בעתיד באותם מנגנונים שהשתקפו באבחון ויגיב למצבים חדשים באמצעותם. גם טכנולוגיות בינה מלאכותית כמו ה- Deep Learning מתחקות אחר דפוסים אופייניים לפְּרַט של התנהגות גלישה כגון טקסטים שמועלים לרשת, בחירות מקוונות או מידע חזותי מצולם כמו מימיקה ושפת-גוף, ליצירת ניבויים שיאפשרו להתאים לו מוצרים או לקבל החלטות אודותיו בעתיד, בהתאם לניתוח התנהלותו העכשווית.
יש משהו פסימי בתפיסה שגורסת שאנו נשלטים על ידי דטרמיניזם במקום להשתנות ולהתפתח ולהמציא את עצמנו מחדש לפי הצורך. בעולם מושלם היינו יכולים להתבונן על עברנו, להפיק ממנו מסקנות ולקחים ולהשתכלל בהתאם. למרות זאת, אנשים נוטים לחזור על עצמם. יתרה מכך: פעמים רבות אנו נוטים לחזור דווקא על אותם התנהגויות ומצבים שהכי מזיקים ומכאיבים לנו. אנו יצורים תבוניים: אז מדוע אנו מעוללים זאת לעצמנו?
הפסיכואנליטיקאי פול ראסל (1998)(*1) אומר שאנשים מתקשים ללמוד בפשטות מהעבר באמצעות תהליכים מנטליים גבוהים של חשיבה, זיכרון או התבוננות רפלקטיבית. לפי ראסל, אנו מסוגלים להגיע להבנה משמעותית של העבר, כלומר להבנה שמסוגלת לחולל שינוי וצמיחה, אך רק באמצעות חוויה עמוקה חוזרת ונשנית שלו.
יתרה מכך, ראסל טוען שככל שחווינו בעבר התנסות קשה וכואבת וטראומטית יותר, כן גדל הסיכוי שנשחזר אותה שוב ושוב. כמו ברך חבולה שמשחזרת את רגע הנפילה שפגעה בה בכל צעד וצעד מחדש. בדומה לחבלה פיזית, גם התנסות כואבת וטראומטית מהבחינה הרגשית פוצעת ומגבילה אותנו. היא גוזלת מאתנו משאבים ומשבשת את החושים והתפיסה שלנו באופן שגורם לנו לדַמות שדברים שקרו בעבר מתרחשים בעצם בהווה. הברך חוטפת את המכה בזה הרגע, וגם הנפש, למרות הזמן שחלף. בדומה לחוויה של פיל, שרוצה לזרום קדימה ולהמשיך הלאה, אך מגלה שהעבר חוזר על עצמו ונהייה למלכודת של הווה אינסופי. רק ימים (חוזרים ונשנים) יגידו אם יצליח לשנות ולהשתנות ולחיות מבלי להיות לכוד בתבניות חווייתיות שכבר קרו.
ראסל מציע כמה הסברים לנטייה האנושית התמוהה לכאורה לשחזר חוויות ומצבים בלתי נעימים: אולי כשהם נגרמים מיוזמתנו, אנו מרגישים שאנו מנהלים אותם במקום שהם ינהלו אותנו. אולי אנו מעדיפים את ״השטן המוּכַּר״ על פני החרדה שכרוכה בחידושים, בעמימות ובחוסר-וודאות.
אך ראסל טוען שההסבר המהותי לנטייה האנושית להֵרְגֵל הרע של חזרה דווקא על המצבים שפוגעים ופוצעים אותנו, נובע מחוסר היכולת להרגיש כאב שקיים בתוכנו. מהקושי לעמוד במגע עם רגשות קשים, קהויים ועמומים, שקשורים לסיטואציות הקשות והפוגעניות שחווינו. רגשות אלו קיימים בתוכנו אך אין ביכולתנו להרגיש ולבטא אותם. מתוך הצורך האנושי לאינטגרציה, לאחידות ולסגירת פערים, אנו משחזרים שוב ושוב את ההתנהלות שעוררה את הרגשות הקשים הללו מלכתחילה.
הפסיכואנליטיקאי החשוב וילפרד ביון (*2) עוסק בתהליך הלמידה מההתנסות (Experience). בספר ״ללמוד מן הניסיון״ (1962) ביון מבחין בין רמות ואופנים שונים של הדרך בה אנו חוֹוִים ומקודדים חוויה. לא כל חוויה עוברת קידוד והסמלה שמאפשרים לנו לדעת אותה וללמוד ממנה: לעיתים רכיביה נותרים ראשוניים וגולמיים (״רכיבי ביתא״) כמעין שלולית תודעתית. הם נותרים חומרים מנטליים בלתי-מעוכלים ולא מעובדים, שאינם יכולים להפוך לחלק מהזיכרון ולכן לא ניתן אפילו להדחיק אותם. הם ממשיכים לפעול עלינו את פעולתם ואנו מוֹעֲדים לתוכם בכל פעם מחדש, כמו למימי שלולית עכורים.
לפי ביון, היכולת לחוות חוויה במלואה כרוכה במכאובים ובתסכולים שנובעים מהידיעה ומהחיבור לְמָה שקורה לנו ומהיכולת לתת לכך משמעות. כשאנו נשלטים בידי הקושי לשאת תסכול וכאב, אנו דוחים את הכאב והתסכול מעצמנו. משליכים רגשות ומחשבות קשים החוצה מאתנו.
במצב זה אנו מרוקנים את משמעותם של רגשותנו הקשים עבורנו, ומייחסים את מה שקורה לנו לנסיבות חיצוניות ולאנשים אחרים: זה הם שמרגישים רגשות קשים, לא אנחנו. זה הכאב שלהם, לא שלנו. זה הכעס שלהם. זו התוקפנות שלהם. זו צרות-העין שלהם. זו ההשפלה שלהם. זו הבושה שלהם. זו הקַטְנוּת שלהם. זה חוסר-האונים שלהם. זה התסכול שלהם. זה חוסר-המודעות שלהם. זו התקיעות שלהם. זו החרדה שלהם. זה הדיכאון שלהם. זה הלחץ שלהם. לא שלנו. זה קורה להם. לא לנו. לנו לא קרה דבר. אנו ממשיכים הלאה. אצלנו הכל בסדר.
אך כשאנו מנסים להיפטר מרגשות איננו יכולים לברור ולהשליך החוצה רק את התחושות הקשות והמכאיבות. תהליך הריקון הרגשי איננו סלקטיבי: לצד כאב ותסכול אנו משליכים החוצה גם את הסיפוק והחדווה, כמאמר הביטוי ״לשפוך את התינוק עם האמבטיה״ שמקורו במנהגי רחצה פטריארכליים מימי הביניים: אב המשפחה היה הראשון לטבול בגיגית, אחריו האם ולאחריה הילדים מהגדול לקטן. כשהגיע תור התינוק היו המים כה עכורים עד שלעיתים אבד בתוכם התינוק ונשפך יחד עמם בתהליך הריקון. לצד ״הפסולת הרגשית״ נשפכים החוצה גם הדברים הטובים והיקרים, שמתרוקנים בערבוביה עם החומרים הבלתי-רצויים. כשאנו נפטרים מרגשות קשים כל שאר הרגשות מושלכים עמם וחוויתנו מתרוקנת ממשמעות. ואז בכל יום אנו קמים מחדש אתמול בבוקר לאותן חוויות גולמיות שקרו ויִיקרו שוּב ושוּב אך לא יֵיחֲוו, לא יעברו עיבוד ולא יוּתְמַרוּ לחומרים מנטליים שמסוגלים לשרת את החשיבה ולאפשר למידה עמוקה מהניסיון (״רכיבי אלפא״).
עבור פיל (מהסרט) שחצנותו ונִרְגַנוּתוֹ מובנות מאליהן: הן חלק ממנו, הן טבעיות עבורו ולכן כלל אינן מפריעות לו (״אגו-סינטוניות״). הוא לא מסוגל ואינו מעוניין להתבונן בהן מהצד, באופן רפלקטיבי. הוא יכול להתבונן מהצד רק על אנשים אחרים, ולראות את מה שהם אינם רואים, כלומר את העובדה (שמקורה בתחבולה תסריטאית) שהאחרים חוזרים על אותם חוויות ואירועים כאילו קרו לראשונה.
אך האחרים רואים באותנטיות דברים מהותיים שפיל לא יכול לראות, כי אם ישגיח בהם ייגרם לו כאב נפשי שאין ביכולתו לשאת: הם רואים את הרִיק, את החַסֲךְ ואת החֵסֵר הרגשי שממלאים אותו. במנוסתו הנחושה מפני כאב ותסכול, פיל מרחיק את עצמו מפני משמעותה הרגשית של הידיעה. מפני רגשות בכלל. מכאב נפשי לא ניתן ״להיפטר״: אפשר רק לְעֲבֵּד אותו, ואם נמנעים ממגע עמו, נדונים לשחזור של החוויה הקשה שוב ושוב.
פיל מקפיד להתבדל בהתנשאות ובעליונות כלפי סביבתו, שהופכת בתוכו לסתמית ומוקטנת עד שהוא אינו מסוגל לקבל ממנה הזנה. כי תגובות של סביבה שרוֹקַנוּ את משמעותה בעינינו אינן יכולות להותיר בנו חותם. לתגובות של אנשים שמחקנו והקְטַנוּ בתוכנו, לא יכול להיות ערך מזין עבורנו. כשם שאינם יכולים לפגוע בנו כך אינם יכולים למלא אותנו. כשאנו מנטרלים את האפשרות שחוויותינו יכאיבו לנו, מכלול חֲוַויַותֵינוּ נותר חסר משמעות. הוא אינו מעורר בנו דבר. אנו נותרים חסומים ומרוּקַנים.
הפסיכואנליטקאית פרנסס טסטין (1987) (*3) שטיפלה במתמודדים עם אוטיזם תיארה את פעילותו של מנגנון ריקון המשמעות הרגשית בהגנה מפני כאב. ככל שאדם עסוק בתצורת פעילותו כגרייה עצמית חזרתית כמטרה כפני עצמה ומתנתק מהיותה מחווה רעננה בעלתמשמעות משותפת לו ולאחרים, הוא מדלל את יכולתו לשחק, לחלום, לפנטז ולדמיין באופן שיקנה לחוויה שלו משמעות. הוא חוזר על עצמו באופן מכני וסטראוטיפי בעוד שעולמו הנפשי נהיה מוגבל ומידלדל. פיל, שמזלזל ומקטין את חוויותיו ב״יום המרמיטה״ נותר ריק וחלול, קצר-רוח לדהור הלאה לצֵיד ריגושים מכניים שטוחים חדשים, שגם הם בתורם לא יצליחו למלא אותו. הוא שרוי בשנת חורף רגשית. יום המרמיטה שלו עוד לא באמת קרה. משמעותו עדיין לא חִלְחַלָה לתוכו. הוא עדיין אינו מסוגל להרגיש, אלא רק לחזור על עשייה ריקה שאינה מקבלת משמעות בתוכו.
במאמר ״חזרה, היזכרות ועיבוד״ (1914) (*4) מציע פרויד לראשונה את מנגנון ״השחזור הכפייתי״ (או ״כפיית החזרה״, או ״חזרה כפייתית״ - Repetition Compusion) שהיה לאחד מרעיונותיו ומושגיו החשובים ביותר. באופן בסיסי האמין פרויד שהנפש פועלת לפי ״עקרון העונג״ אשר מניע אותה לממש דחפים יצריים (ליבידיונלים). הוא ניסה להבין מדוע למרות שאיפתינו לעונג, אנו גורמים לעצמנו סבל.
לפי פרויד, מתוך הקושי לבוא במגע עם חוויות נפשיות קשות וזכרונות כאובים או קונפליקטואליים, אנו מנתקים את משמעותם הרגשית באופן שפוגע ביכולתנו להבין אותם. לפיכך איננו יכולים להסיק מהם מסקנות באמצעות חיבורם לחוויותנו בהווה. הם ממשיכים להפעיל אותנו ולהכביד עלינו אך היות שאיננו מסוגלים לזכור בצורה מאורגנת את הדברים הטעונים, אנו משחזרים אותם בפעילותנו העכשווית. אנו נצמדים לתמה הכאובה בדביקות (Adhesiveness) חזרתית (*5) ולא מרפים ממנה. החזרה הכפייתית תופסת את מקומו של הצורך להיזכר ולתת משמעות לזיכרונות. ככל שההתנגדות לעמוד במגע עם החוויות הרגשיות הקשות גדולה יותר, כן גדל הדחף לשחזר אותן בפעולה. פרויד גורס שלא ניתן לדון בחוויה הקשה המקורית כדיון באירוע היסטורי מן העבר: ניתן לגעת בה בצורה משמעותית רק ככֹּוח חווייתי עכשווי, שמפעיל אותנו בזה הרגע ממש.
לפי פרויד, רק כשהדברים נחווים כהתרחשות ממשית בהווה אפשר לגעת בהם ולעבד אותם, או כלשונו ״לא ניתן להרוג אויב כשהוא נעדר או אינו בהישג יד״. לדבריו, אדם מסוגל להחכים אך ורק מתוך ניסיונו האישי ומתוך הפגיעוּת שלו, ולא באמצעות דיון תיאורטי והפקת מסקנות אינטלקטואלית. לפי פרויד, בטיפול פסיכולוגי אנו מציעים מעין מגרש משחקים חוויתי שמאפשר לחוויה הכואבת להִשְתחזר מחדש בחופשיות מלאה, שוב ושוב, בהיותו מצב ביניים בו ניתן לעבור בהדרגה ממצב של חולי למצב של בריאות דרך עיבודם העכשווי של משקעי העבר. כמו העיבוד העכשווי שמאפשר יום המרמיטה בַּסרט.
בימים החוזרים הראשונים פיל מגביל את עצמו לשחזורים סתמיים ושטוחים. הוא לומד סוף-סוף להיזהר מהשלולית וגם לחמוק ממלצרים טרחניים, לומד אילו מנטרות לדקלם בפני נשים שברצונו להרשים או היכן שווה לבלות בעיירה. אך כל אלו הם בבחינת הסחוֹת-דעת שאינן באמת ממלאות או מענגות אותו. מדי בוקר הוא נעור לאכזבתו לבדו באותה המיטה, לצלילי אותו שיר שבוקע משעון הרדיו שלו ולמראה אותו רחוב מושלג בחלון. בניסיון להימלט מהלימבו הרגשי פיל מתגרה בגורלו והורג את עצמו בשלל מיתות משונות. אך לשווא, מדי בוקר הוא נידון לשחזר את אותו יום עצמו. עד שילמד להקשיב לרגשותיו במקום לברוח מהם.
ראסל מסביר שפעולת הנִטְרוּל והריקון של רגשות כואבים פוגעת ביכולת להשתמש ברגשות. הוא מייחס לרגשות שלושה תפקידים אבולוציוניים חשובים: האחד, לרגשות יש תפקיד של סימן. למשל, חרדה מסמנת לנו שמשהו מסוכן עלול לקרות. השני, רגשות מהווים סיגנל תקשורתי בין אנשים ולכן יש להם תפקיד חשוב ברקמת ההתקשרות הבין-אישית (Attachment). תפקידם השלישי של רגשות הוא התפתחותי: כדי לבטא רגש אנו זקוקים לאובייקט כי בעצם מהותנו האנושית אנו שוחרי קשר. תגובתו של האובייקט למבע הרגשי שלנו תלמד אותנו האם אנו נידונים לשחזר תוצאות עגומות שהיו להבעת רגש זה בעבר, או שהפעם יש תקווה לתגובה שונה.
לדוגמה, אם התרגלנו משחר ילדותנו שרגשות חרדה, כאב ותסכול מעוררים דחייה בדמויות המשמעותיות בחיינו, נלמד להימנע לא רק מלבטא אותם, אלא גם מלהרגיש אותם. היות שאינם נעלמים לשום מקום אלא נותרים חבויים בתוכנו ומפעילים אותנו מבלי דעת, אנו נשוב ונשחזר שוב ושוב את אותם המצבים בהם רגשות אלו עוררו כלפינו דחייה, בתקווה עמומה לתוצאה שונה מזו שהורגלנו לַחְווֹת.
פיל חושש להיות פגיע. אם יַקְנֵה חשיבות לרגשות הסובבים אותו, הוא מסתכן בדחייה ובכאב. אם יהיה לו אכפת, הוא עלול לחוות צער ואובדן. הוא שומר את נפשו בכלוב זהב של התנשאות ואדישות. נמנע מלחוות את מה שמסמנים לו רגשותיו. נמנע מלהשתמש ברגשות כערוץ לקשר. מבחינתו אין משמעות למה שיחווה, שיעשה, שיעשו לו, כלום לא ממש חשוב. הוא שב ומשחזר אקטים סתמיים ושטוחים בלימבו אינסופי של חוסר משמעות. בתפיסה שלו, מה שהיה הוא שיהיה, דבר אינו משנה והכל הַיְינוּ הַךְ.
ראסל משתמש בתיאוריה של פילוסוף המדע תומאס קון (1962), לפיו המדע מתקדם באמצעות מהפכות ולא כתוצאה מהִצְטֵבְּרוּת, כמטאפורה לשינוי נפשי עמוק ומקיף. קון גורס שתיאוריה קיימת גדֵלה ומתפתחת דרך ידע מצטבר שחוזר על עצמו במהותו, ידע שתומך בתיאוריה כהסבר שמקיף את כל התופעות והאירועים האפשריים.
עד שלא: כשאנו נתקלים בפרדוקס, כלומר בתופעה חדשה, שאותה התיאוריה הקיימת - זו שלכאורה מסוגלת להסביר הכל - לא יכולה להסביר. במצב זה או שנאחז בתיאוריה הקיימת ונבטל או נכחיש את התופעה החדשה, או שנבין שעלינו ליצור תיאוריה חדשה, שתְיַישֵב את הפרדוקס. ראסל מסביר שבשדה הטיפול, מטופל מביא את ״תיאוריית הנפש״ שלו לקשר הטיפולי ומצפה לאותן תגובות שהכיר משחזורים אינסופיים של חווית היסוד שלו. עד שבטיפול קורה משהו שסותר ומערער את הפרדיגמה הנפשית הנוקשה שלו.
כך קורה לפיל במגרש המשחקים המוגן אליו נקלע, מגרש שמאפשר לו לנסות ולטעום ולטעות ולחוות, עד שיילמד. כשהדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב (יוצרי הסרט מדברים על מאות ויותר ימי שני בפברואר) בְּמָקוֹם שהולך ונהיה מוכר ובטוח ומשמעותי עבורו, פיל קולט בהדרגה את הפער בין תפיסת עולמו לבין רגשותיו. בין נטייתו לבטל ולהקטין לבין הקושי שמעוררת בו ריקנותו. בין אדישותו ונצלנותו לבין הצורך העמוק שלו בַּאֲחֵר. נוצר פרדוקס שדוחף אותו להפסיק לבטל ולהכחיש את החוויות החדשות, וליצור ״תיאוריה חדשה״ שתחליף את הפרדיגמה הקיימת והאוטומטית שלו.
בהדרגה הוא מרשה לעצמו להשתמש יותר ויותר במרחב הממשי-דמיוני של היום האינסופי ששמתרחש בעבר ובהווה בו-זמנית. חוויותיו הולכות וקונות לעצמן מקום בליבו, בִּמְקוֹם שיעברו הקטנה ומחיקה. הרגשות והזולת הולכים ומקבלים משמעות סובייקטיבית בתוכו. הם כבר לא רק סתם דמויות פלקטיות שטוחות שצריך לתמרן ולנצל. הקושי שלו לְתַקְשֵר ולהרגיש מתחיל להפריע לו (נהיה ״אגו דיסטוני״). הוא רוצה להשתנות, ולא להסתפק בהתחמקות מרגשותיו ומהאנשים שמתחילים להיות יקרים לו. הוא מפתח אכפתיות כלפי כאבם של אחרים וגם כלפי כאבו שלו. הוא מתחיל להרגיש אמפטיה, כלפי חוץ וכלפי פנים. הוא כבר לא מסתפק ביצירת רושם חיצוני על המפיקה שלו ריטה (אנדי מקדואל): היא הופכת ונהיית חשובה בשבילו. הוא לומד לכבד אותה וללמוד ממנה. הוא מרשה לעצמו להיות פגיע ומגוחך לידה. להתקרב אליה בצורה אינטימיות. מדי יום שחוזר על עצמו, פיל הופך להיות אדם שעולמו הפנימי מתרחב ומעמיק וכבר לא מוגבל וצר ושטוח ואגוצנטרי כפי שהיה בעבר. עד שבוקר בהיר (ושונה) אחד הוא מתעורר עם ריטה. הקולות והמראות שונים. ההתרחשויות חדשות וטריות ומרגישות אמיתיות.
כעת פיל כבר לא זקוק למגרש המשחקים המוגן כדי לבוא במגע עם רגשותיו. הוא בשל לחזור לציר הזמן ולחיות את חייו במלואם. כשהוא מסוגל להקנות משמעות לחוויות עכשוויות, מתאפשר לו ללמוד מהניסיון. הוא כבר לא תקוע בעבר. הוא נחלץ מלולאת הזמן.
ביון סבור שהחוויה שלנו יכולה להיות מזינה ומשמעותית רק אם נהיה מסוגלים להטמיע את נתוני ההתנסות שלנו, במקום לדחות ולרוקן אותם כדי להימנע מלהרגיש כאב ותסכול. במקום להכחיש חוויות ורגשות כדי שלא להתמודד עם סתירה בינם לבין התפיסה הנוקשה שלנו את עצמנו ואת העולם.
כשאיננו יכולים להפיק תועלת מהתנסויותינו אנו נדונים לקיום שטחי, רֵיק ומדולדל. כשאנו נתלים בתובנות קפואות או במנטרות שטחיות (כמו למשל מנטרות נוקשות של תפיסה עצמית או דקלום מנטרות של שיפור עצמי), אנו מתעלמים או מזלזלים במֵמַדִים של עומק, מורכבות ודינמיות בחוויה שלנו. טיפול פסיכולוגי עשוי להוות סוג של לולאת-זמן, להציע מגרש משחקים מוגן לשחזור של חוויות ורגשות מכאיבים, בתוך קשר שמצד אחד נהיה חשוב מספיק כדי להסתכן בחוויה רגשית קשה בתוכו, ומצד שני מציע הכלה ותקווה שהפעם הזולת המשמעותי יגיב בצורה אחרת מאשר בחוויה המקורית, שהייתה כה כואבת עד שגרמה לנו לוויתור טרגי על מלוא טעמיה של ההוויה שלנו. חוויה שהיתה כה פוגעת עד שגרמה לנו להימלט ממגע עם רגשותינו ולרוקן את משמעותם עבורנו.
השחזור בתוך הטיפול עשוי - בציר זמן שעוצר ומתקדם בו-זמנית, בהווה ועֲבַר בו-זמניים, במציאות ובְּבִדיוֹן שמתערבבים, כשהמשמעויות הופכות ונהיות למשותפות - לאפשר לנו להרפות בהדרגה את חסימת טווח ההתנסות שלנו ותחת זאת להקשיב לה, להקנות לה פשר וללמוד ממנה. ללמוד מהניסיון. לשמוט את הפרדיגמה הצרה והמגבילה וליצור תיאוריה חדשה של אפשרות לשינוי ולתקווה. להתעורר מהקהות של שנת המרמיטה הרגשית ולעבד את העשייה והרגשות לחשיבה סימבולית רחבה, עמוקה וגמישה, כזו שמאפשרת צמיחה נפשית.
ספרות:
ה Paul Russel (1998). Trauma Repetition and Affect Regulation, Chapter 1, pp 1-22, The Other Press.
ביון ו.ר׳, 1962, ללמוד מן הניסיון. הוצאת תולעת ספרים, 2004.
טסטין, פ. (1987). צורות אוטיסטיות והופעתן בפסיכופתולוגיה של ילדים. בתוך מחסומים אוטיסטיים במטופלים נוירוטיים, הוצאת תולעת ספרים, עמ׳ 142-160.
פרויד, ז. (1914). היזכרות, חזרה ועיבוד (במקור - erinnern wiederholen und durcharbeiten, כלומר חזרה, עיבוד והיזכרות). בתוך פרויד, ז. הטיפול הפסיכולוגי, הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה, עמ׳ 114-119.
מיטשל, ס.א. ובלאק, מ.ג׳. (1995) פרויד ומעבר לו. הוצאת תולעת ספרים, 2006, עמ׳ 178-181.
Comments