מאמר שלי שהתפרסם ב״זמן ישראל״: כאם, כפסיכולוגית קלינית שמטפלת בצוותי חינוך וכפסיכולוגית חינוכית שמדריכה הורים ומכירה מבפנים את המערכת, למדתי שטיפוח הצוות חשוב יותר מפיקוח עליו. מכל הניסיון רב השנים שלי עם עולם הגנים, מקרה אחד שבו בתי סיפרה לי על גננת שבכתה, הקנה לי שיעור חשוב.
הסרטונים הקשים מהפעוטונים שפורסמו לאחרונה ומראים גננות ומטפלות פורקות תסכול על ילדים בגסות ובאלימות מעוררים שאלה מה קורה בגנים שלא מצולמים. הורים דורשים להציב מצלמה בכל הגנים ולהשית פיקוח ממשלתי על פעוטונים. האמנם מדובר במענה מספק ונאות לסכנה?
על רקע שערוריות ההתעללות בילדים בידי גננות ומטפלות מציבים ההורים דרישה לפיקוח. המדינה מתנערת מאחריות לנעשה בגיל הרך. בגיל הרך קל לפגוע בילדים מבלי שיוכלו להתנגד או להעיד על כך. במקביל, זוהי תקופה קריטית בהתפתחות. אמנם קשה לזכור חוויות מהגיל הרך, אך הן בונות את מערכת יחסי האובייקט המופנמת שלנו ואת המבנים המנטליים שמנהלים את הדימוי העצמי, תפיסת העולם והניהול הרגשי שלנו. חוויות הגיל הרך מצטברות ומעצבות אותנו לאט ובטוח בדומה לזרימת המים שמעצבת את חלוקי הנחל.
נַשֵק וסַע, אומרים מוסדות החינוך להורים שמסיעים את הילד בבוקר. שַגֵר וּשְכַח, מפנטזים הורים שממהרים למלחמת הקיום היומית שלהם, ורוצים לבטוח בעיניים עצומות במי שמופקד על ילדיהם. שמישהו, שאיזשהו מכון תקנים או משרד ממשלתי אחראי, יבטיח שהגננת, הסייעת והמטפלת ראויות, מהימנות ומקצועיות. ואנושיות כמובן.
אך דווקא בגלל שהמטפלות, הגננות והסייעות הן אנושיות ישנם דברים שלא נקלטים בעדשת המצלמה. גם לא בעין הפיקוח. מדובר במהויות חמקמקות שהורים קולטים טוב יותר ממצלמות וממפקחות. כי רק הם רואים מדי יום את מי שמטפלת בילדיהם ויכולים להתרשם משלומה, לשאול לשלומה ולדאוג לשלומה. הורים יכולים להעניק תמיכה וגיבוי למי שמטפלות בילדים שלהם. להיות יד ימינן והרוח הגבית שלהן.
כשמדובר בכוחם של הורים להשפיע, אין לזלזל בכוחו העצום של ״אפקט הנבואה שמגשימה את עצמה״. אפקט זה, המוכר בשם ״אפקט פיגמליון״, מוזכר לרוב כשמדובר באופן בו מושפעים ילדים מציפיות המורה או הגננת שלהם: כשהיא מצפה מהם לתפקוד מוצלח – הם משגשגים. כשהיא מצפה שיהיו חלשים וכושלים - הם נסוגים. הם מתפקדים בהתאם לציפייה. ציפיות עשויות להעצים, ועלולות להקטין.
כל זה עובד גם בכיוון ההפוך, כלפי הגננות, המטפלות או המורות, שמושפעות מאוד מהתייחסות ההורים כלפיהן: אמון או חשדנות. אם הורים מצפים מהגננת שתוליך שולל ותפגע בילדים ולכן פועלים כדי לבלוש ולפקח אחריה, היא תרגיש בחוסר האמון הזה, ותפעל כמו שפועל אדם שחושדים בו.
לחילופין, כשמפרגנים לגננת ועומדים מאחוריה, היא תפעל ממקום השלם עם עצמו, מתוך ההרגשה שיש לה גיבוי. הרגשה זו מחלחלת גם לילדים.
במאמר שלי שפורסם בעיתון ״זמן ישראל״ בשני חלקים, אני מתארת את המציאות המורכבת בגן, את יתרונות הפיקוח ומגבלותיו, ומתארת על סמך מקרה אישי כיצד יכולה נוכחות הורית מיטיבה לייצר מעגלי רווחה נפשית, לטובת הגננת, הילדים וההורים עצמם.
מכל התנסותי הנרחבת והמתמשכת בעולם הגנים, כמי שהיתה פסיכולוגית גן ומטפלת רגשית בגנים וגם בילדים בקליניקה, כמי שמדריכה הורים שנים רבות, וכעת מטפלת בגננות ובמורות מטעם ״הסתדרות המורים״ ושומעת הרבה מטופלים שמספרים על ילדיהם, דווקא התנסות אחת מאלפת הקנתה לי את השיעור החשוב מכולם על תפקיד המפתח של ההורים ב Well-Being של ילדיהם בגן באמצעות התמיכה בגננת.
מעשה שהתחיל בילדה קטנה שסיפרה יום אחד שהגננת שלה בכתה מאוד בגן...
