• יעלה ורטהיים

הורה נבוכים: הורות בעידן המאה ה-21


ד״ר אייל דורון תוהה בספרו החדש ״להמציא מחדש: הורות וחינוך במאה ה-21״ לאן נעלמה חֵדְוַות ההורות. במחקריו ובתצפיותיו הבחין שכיום הורים כבר לא נהנים מלהיות הורים. ״מעט מדי נחת, הרבה מדי דאגה, שחיקה ורגשות אשם״. הוא סוקר שורת שינויים טכנולוגיים ותרבותיים, שמשנים מקצה לקצה את סדר-יומנו ואת תודעתנו. בנוסף יוצרים שינויים אלו רעידת אדמה בעולם המקצועות, שחלקם הגדול יֵיעלמו ותחתם יופיעו מקצועות חדשים שכמעט ואין לדמיין כרגע מה יהיו, ואילו כישורים והכשרה יִדרשו. אז לאן לכוון את ילדינו? מה לדרוש מהם, מה להקנות להם, מה לרצות עבורם? איך נקֲיֵים את ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ בסחרור הזה? הכישלון, האשמה, המבוכה, חוסר-האונים ההורי - ״הכל כלול״ ומובנה מראש בסיטואציה כפוית-הטובה הזאת.



דורון ריאיין אותי לספרו יחד עם שורת אנשי-מקצוע וחוקרים אחרים. הוא בוחן את תחושת-האשם של אימהות בימינו ששואפות לשלוט בחיי ילדיהן בצורה פרפקציוניסטית ״מרוקנת נשמה״. הוא מצטט את הסופרת ג׳ודית וורנר, כותבת הספר ״טירוף מושלם – המיתוס של האימא המושלמת״. לפיה, אימהות כיום פועלות בניסיון ״ליצור שדה-כוח סביב ילדינו שיגן עליהם מפני השמנה, מפני חוסר מיקוד, מפני חוסר בשלות, מפני טונוס שרירים נמוך, מפני כישלון. ואם זה לא מצליח - אנחנו אשמות״.


ראש וראשון לאשמים לפי וורנר הוא הפסיכולוג והפסיכיאטר הבריטי הנודע ג׳ון בולבי, יוצר תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) שהדגיש עד כמה קריטית והרת-גורל היא ״תקופת ההרצה״ של אדם בעולם: שנת החיים הראשונה. למי תודה למי ברכה למי אשמה על כישלון או הצלחה בשנה הזאת? לאם, לאב, להורים, כך משתמע מבולבי, אומרת וורנר. לדבריה, הפופולריות העצומה של תיאוריית ההתקשרות של הכפיפה נשים, והורים בכלל, לרגשות אשם קשים מזה מספר עשורים.


דורון פנה אלי כדי לבחון את המושג ״המלחיץ-מרגיע״ ״אם טובה דיה״ של הפסיכואנליטיקאי הנודע, בריטי גם הוא, דונלד ו. ויניקוט, שפעל בשנים חופפות בחלקן לעבודתו של בולבי. דורון ביקש לברר האם ״במבט מהשטח״ כה הרבה אכן תלוי באיכות הטיפול שנעניק לילדינו בשנה-שנתיים הראשונות לחייהם. האם ישנה הצדקה לכל מדריכי ההורים, מאמני ההורים, ספרי ההנחיות, הבלוגים, הטיפים. הוא מצטט את פרופ׳ מריו מיקולינסר, מומחה לתיאוריית ההתקשרות של בולבי, שמסביר ברמה הביולוגית והרגשית כאחת שבשנת החיים הראשונה מוח התינוק מתפתח בקצב מסחרר ולכן תיווך חשיפתו לעולם בעת הזו הוא קריטי. אך הקדשה-עצמית קורבנית של הורה לילד אינה המסקנה, מתרה מיקולינסר. כמות ואיכות אינם היינו-הך, מסביר דורון בהמשך הפרק.


מהי אם כן הורות ״טובה דיה״? כי נראה שהמעט הזה, פשוט להיות ״Good Enough״, מצטייר מקריאת כתבי וויניקוט כדרישה חמקמקה אך תובענית ואולטימטיבית לסוג חדש של מצוינות. ועוד בשנת החיים הראשונה.


בראיון (עמ׳ 45-46 בספר) דיברתי על התובנות שלי מקריאת ויניקוט. ויניקוט כותב בצורה מורכבת ופרדוקסלית המעודדת חשיבה ולא ״מאכילה בכפית״ את הקורא, בדומה ל״מורה הנבוכים״ של הרמב״ם, שגם הוא מצדד ״בזכות המבוכה ובגנות הטיח״, כאימרתו של ברל כצנלסון. אז מהי אם טובה-דיה או הורה טוב-דיו, בפרט בשנת החיים הראשונה, הקריטית, המאתגרת? אישיותו השבירה של התינוק עלולה ״להתפורר לחתיכות״ וליפול לאינסוף, מתרה ויניקוט, אלמלא ״יוחזק נכון״. איך מבצעים בהצלחה את האיחוי הקריטי אך המסתורי הזה?


״אפשר להיות הורים בתנאי שבאמת מנסים״, אמרתי לדורון. ״זה לא כמו להיות פסנתרן. לא צריך כישרון. חשוב להיות נוכחים רגשית, ולהשקיע במה שחשוב באמת – קליטת האיתותים העדינים והשבריריים של הילד. אם לא נִתכוונן אליהם – ייאלץ הוא להתכוונן אלינו״. זה הריסוק הנפשי מפניו מתרה-מזהיר ויניקוט לאורך כל שנות יצירתו החשובה: היווצרותה של אישיות כוזבת ומרָצָה שעסוקה בניחוש ״מה רוצים ממני״ ולא בהקשבה לַחֲיוּת האותנטית הספונטנית הפנימית.


דורון העלה בדעתו את מיליוני הדרישות והמשימות שעומדות בפני הורה מודרני, כיצד יקשיב בתוך הרעש הקקופוני הזה של החיים לאותם איתותים עדינים ואף קלושים של תינוק שעוד לא יודע לדבר אפילו?


״הם לא באמת איתותים חלשים״, אמרתי, ״תינוקות פשוט מדברים בשפה אחרת. שפת התינוקות. אין בה מילים אבל יש בה המון סימנים אחרים״. דורון חשב אם כן כמה קשה להאזין ולקלוט ניואנסים בשפה זרה, כמו למשל בשמיעת דיבור מהיר באנגלית עם מבטא. בתשובה התייחסתי לפתרון ביולוגי אבולוציוני (כפי שמיקולינסר מסביר בהמשך במונחים נוירולוגיים המגובים בממצאי FMRI) טבעי ונפלא, המצייד את האם ביכולת פנטסטית אם כי זמנית להבין ולדבר את שפת התינוקות. ״כדי להכין את עצמה להבין את התינוק נכנסת האם למה שוויניקוט הגדיר כפסיכוזה אימהית חולפת או אי-שפיות זמנית. בחודשי החיים הראשונים האימא מוותרת על עצמה וצרכיה ומוקדשת כל כולה לתינוק. היא הופכת לכמה חודשים למעין דוקטור דוליטל כזה שיודעת את שפת החיות איכשהו, שמתאימה את עצמה ויודעת לענות בשפה הזאת״.


ההורה נדרש להקשיב לאיתותי התינוק והילד, אך גם לאיתותים הפנימיים של עצמו. לא ניתן להקנות ״אינטיליגנציה רגשית״ לתינוק מבלי שנְפַתח ״אינטיליגנציה רגשית״ משל עצמנו, כלומר את היכולת לזהות רגשות ואיתותים נפשיים ולתת להם ביטוי תואם שיאפשר לנו להרגיש חיים ומסתגלים כאחד. הורים עייפים, כבויים, חדורי פרפקציוניזם שהרימו-ידיים מראש בתבוסתנות לנוכח כּוֹבְדָה הבלתי אפשרי של המטלה, אינם בדיוק המודל לרעננות, שמחת-חיים ומיצוי עצמי שהיינו רוצים להקנות לילדינו. לא ממש דוקטור דוליטל שג׳ינְגֵל בין עולמות האדם והחיה, המטפל והמטופל, העולמות הבוגרים והילדיים, כל זאת בקשיבוּת שמחה, טרייה וסקרנית.


דורון כותב על מקצוע הבלוגר שגילה באמצעות בנו כדוגמה למקצועות ההווה-עתיד שמתהווים בחילופי העיתים הדינמיים של ימינו. הוא מתאר את כוכבי הרשת כערוץ של איש אחד, שעושה את הכל – חוקר, כותב, יוצר, מקליט, מסריט, מסגנן, משדר, בודק את תגובות הקהל ומתאים את עצמו – ועובד 17 שעות ביממה עד למחסור משמעותי בויטמין D כתוצאה מחסך בחשיפה לשמש. ״העולם שייך לאובססיביים״, מציע דורון, לאלו שגילו אפילו כבר בגיל צעיר מה מתאים להם, אלו שלא ניסו להתאים את עצמם לדרישות ותכתיבים ו״להיות בסדר בהכל״ אלא הלכו אחרי כשרונם ותשוקתם בתקופה הקריטית בחייהם. הוא מזכיר את מחקרה של קרן ארנולד שעקבה אחר התפתחותם של מסיימי תיכון בהצטיינות יתרה. הם הגיעו להישגים מקצועיים ואקדמיים יפים אך לא פרצו דרך חדשה ויוצאת-דופן.


לעוֹמתם מזכיר דורון את המתבגר או המתבגרת שלפתע ״מתאהבים במוזיקה, בכדורסל או בשחמט. הם ינגנו או יתכנתו אל תוך הלילה ויזניחו תחומים אחרים של לימודים... בשלב מסוים הם יתמסרו לאובססיה שלהם ויתמקדו בה לעומק על חשבון המון דברים אחרים״. הורים שרוצים בילד שהוא גם תלמיד טוב, גם בעל תחביבים, גם חבר טוב וגם בן משפחה מסור, עלולים להגיב בחשש לילד שמתמסר לכישרון אחד כי ״בחיים צריך הכל במידה״. דורון מזכיר שמה שמאפשר לילדים להגיע לממוצע ציונים טוב בתיכון, עלול להיות גם מה שימנע מהם להפוך ליזמים היצירתיים של מחר. הוא מזכיר את מסקנתה של ארנולד, לפיה תלמידים בבית הספר אינם מקבלים הזדמנות לטפח את קולם האישי ולמצוא את התשוקה העמוקה של חייהם. גם הורים עלולים להיות עסוקים ב״העתק הדבק״ של מסרים תרבותיים-חברתיים של נכון-לא נכון, במקום להקשיב לילדיהם (ולעצמם) בתקופות קריטיות בחייהם, מזהיר דורון.


הוא מזכיר את מריה מונטסורי שדיברה על ״תקופות רגישות״ בהן מביע הילד עניין וסקרנות ביחס למשהו, ותפקידנו לאפשר לניצוץ שלו להיוולד. תקופות קריטיות אלו של חלון הזדמנויות חוזרות כחוט השני בחיינו: בשנה הראשונה לחיים, שם נדרש קשב הורי דיאלקטי למסרי התינוק ולחוויות הרגשיוֹת שלו עצמו כדי שלא להיות בובה של תכתיבים חיצוניים, אלא הורה חיוני, קשוב ונוכח. שנה זו אינה רק חלון הזדמנויות קריטי לתינוק, אלא גם חלון הזדמנויות קריטי להורה הבוגר שילד אותו, שבַּעֵת הזו מרחיב את תחומי עצמו כדי לכלול בתוכו גם את האחריות והזכות לנווט בעולם ולהציג את העולם עבור ובפני אדם קטן חדש. ישנו גם חלון ההזדמנויות של המתבגר שמגלה נטייה ותשוקה שעלולה לחלוף מבלי שוּב אם יגביל מבטו רק החוצה ולא פנימה. וישנו חלון ההזדמנויות של כל אדם שיכול לקלוט או לכבות ולדכא איתות פנימי מהותי, שהקשבה לו ומיצוי משמעותו יכולה הייתה לעשות הבדל חשוב.


אולי בדומה לבלוגר שתיאר דורון, גם ההורה של היום נדרש להיות קצת One Man Show, שחוקר-ממציא-מאלתר-יוצר-מפיק-מוציא לפועל-מבקר-ומתקן עצמו מול תגובת הקהל שלו, ועוד ועוד. הכל בעצמו, וגם עם העזר שכנגדו. בשביל לעמוד במורכבות התובענית של ההורות אולי באמת צריך להיות קצת אובססיביים, ולא פלא שהורים תרים אחר עצה, הכוונה והדרכה. אך אין מדריך בנמצא מדריך אוניברסלי שנכון לכולם, אין מורה נבוכים שמסביר בכללים פשוטים מה נכון ומה לא נכון לעשות. ״הכל מבקשים להימלט מן המבוכה, הכל רוצים במוצא. ואם אין מוצא- לפחות בהסברה. על אחת כמה (ההורה), שבתוקף מצבו ותפקידו "אסור" לו שיהיה נבוך״. הדובר: ברל כצנלסון, השנה: 1940. אז אולי לא הכל השתנה ומשתנה.


בישראל של היום, שאולי מעודדת ילודה אך יתכן שפחות מחויבת לרקימת ״החיים עצמם״ בַּמערכות ובַתשתיות שעוטפות ילדים והוריהם, קשה שבעתיים להקשיב בו-זמנית לילד, לעצמך ולדרישות המציאות המשתנות כדי להתכוונן נכון ולזהות איתותים, ״תקופות רגישות״ ו״חלונות הזדמנויות״. דורון מציע לבחון דברים גם בהיפוכם המחשבתי כדי לצאת מפרדיגמות ולראות דברים מכמה זוויות מבט. קצת כמו הפרדוקסים הוויניקוטיאניים. קצת כמו השאיפה למבוכה והרתיעה מהטיח של ברל כצנלסון. קצת כמו מורה הנבוכים המסביר ובו-זמנית שומר-סוד של הרמב״ם. כי כדי לגדל ילד עצמאי וקשוב נדרש הורה עצמאי וקשוב, שלא מציית לתכתיבים בעיניים עצומות אלא חושב ומפענח ומוצֵא משמעות וכיוון גם מתוך עצמו. ואולי בתוך זה, גם לומד לזהות מתי הוא אכן זקוק לייעוץ, לתמיכה ולעזרה כדי לעשות זאת.



אייל דורון, להמציא מחדש – הורות וחינוך במאה ה-21״, הוצאת כתר, 2019.


ברל כצנלסון 1940 ״בזכות המבוכה ובגנות הטיח״ https://nahalbm.wordpress.com/2011/12/17/בזכות-המבוכה-ובגנות-הטיח-ברל-כצנלסון/



09-7404851 

054-6404851