• יעלה ורטהיים

מדוע הסרט ״ג׳וקר״ מדבר אלינו?

במאמר שכתבתי שהופיע ב״אלכסון״ (״ג׳וקר ג׳וקר שעל הקיר״) ניסיתי להבין למה מדבר אלינו הסרט ״ג׳וקר״, אשר נגע בהמוני צופים, ועורר סביבו דיון ער (אפילו בקרב מי שלא צפו בו). מדוע מיתוס הג׳וקר חי ובועט מאז שנות ה-40 ועד היום? איך נוגעת בנו הטרנספורמציה של ארתור לדמות הג׳וקר? ובאילו אופנים משמעותי לנו הסרט בעת הנוכחית דווקא?



מיתוס הגוקר קשור לנוכחות האלימות בחיינו. האם היא מעוררת בנו רתיעה? התפעלות? איננו יכולים להיות אדישים לנוכחותו, שבולטת לעין גם ברמה החזותית. בסרט ״ג׳וקר״ מתואר תהליך בו אדם רגיל (לכאורה?) משתנה ונהפך ל״ג׳וקר״. איך זה קרה?


נראה שהעניין הרב בסרט קשור לשאלה מהם ביטויים נורמליים ואף בריאים לתוקפנות, ומתי הם הופכים לבעייתיים, למסוכנים או לחולניים. האלימות נובעת מחלקים תוקפניים מולדים בתוכנו. אלו אינם בהכרח חלקים שליליים: הפסיכואנליטיקאי ויניקוט (1957) מזכיר שתנועות העובר המגשש ובועט בבטן אמו (ללא ״כוונה רעה״) מכאיבות לה, אך בו זמנית גם משמחות ומרגיעות אותה, בהיותן איתותי חיים.


ויניקוט מייחס לתוקפנות שני ממדים: גם תגובה לתסכול, וגם מקור אנרגיה חשוב. בהתפתחות התקינה, הדחפים התוקפניים המולדים מתמזגים עם כוחות מולדים של אהבה ואכפתיות לזולת, אשר ממתנים ומתעלים את היצרים התוקפניים לכיוון של ביטויי חֲיוּת בריאים.


לאיש מאתנו לא הובטח שלא ייפגע מביטוי בלתי תואם של תוקפנותו שלו, או של תוקפנות מצד אחרים. ויניקוט מציע אזורים תואמים ומתבקשים למגע עם דחפי התוקפנות המולדים, כמו למשל החלום או המשחק.

מחלום אפשר להתעורר, הוא מזכיר, ואילו במשחק יכולים ילדים לבטא דחפים תוקפניים בצורה שאיננה מסוכנת, ולפגוש לצידה גם בחלקים של אכפתיות ואחריות בתוכם, אשר ממתנים את הדחפים ונותנים להם ״ביטוי קונסטרוקטיבי״. כך לומד הילד שאין לו כוח ״הרסנות מאגית״, וגם אם הוא מרגיש מתוסכל ונסער, הוא אינו מהווה סכנה אמיתית לאובייקטים האהובים במציאות.


לכן, כשילד מתחיל לפתח משחק קונסטרוקטיבי זו הוכחה חשובה לבריאותו הנפשית: כשמופיעים במשחקו ממדים של תרומה לזולת, כמו למשל טיפול ״בכאילו״ בחבר למשחק, או עזרה ״בכאילו״ בבית. לכן חשוב לתת מקום הן לביטויים של תוקפנות והן לביטויים של אכפתיות ו״תיקון״ במשחקי ילדים.


אך אם יתקל משחקו הקונסטרוקטיבי של הילד בתגובות מלגלגות ומזלזלות, אם המשחק שלו מתקבל כחיקוי ריק, סתמי, יומרני, חסר ערך – הוא ירגיש חסר ערך בעצמו, מושפל ומבוזה, מוקטן ודחוי. ״בנקודה זו סביר מאוד שיתפרץ באופן תוקפני והרסני ישיר״, אומר ויניקוט.


דומה שהסרט ״ג׳וקר״ מתאר את היפוכו של המהלך הבריא שמציע ויניקוט: גיבורו ארתור לא זוכה למרחב התפתחות בריא בו יוכל לבטא את עצמו, במיוחד לא את דחפיו התוקפניים. אמו מצפה שיהיה תמיד שמח, שתמיד יעמוד לצידה ויטפל בה, ושיקבל אמירות מתעתעות שלה כאילו היו מציאותיות ותקפות.


מסריה עומדים בניגוד טרגי למציאות חייו. הוא לא "happy״, וההבטחה שלה לדמות חזקה שתציל אותם מעליבות חייהם, תלושה מהמציאות שבחוץ. כשהלעג, הצחוק, הניכור והאלימות שהוא חווה כלפיו גודשים את הסאה, כשציפיותיו ליד מושטת ולהצלה נדחות בחבטה, דחפיו התוקפניים מקבלים מקום אלים פעיל, והרסני עד מאוד.


בספר ״איך להיות טובים״ של ניק הורנבי תוהה הגיבורה האם מעשה רע חד-פעמי ובלתי-אופייני שעשתה מגדיר אותה. ״אני יכולה לתאר את עצמי כאדם שאינו שוכח שמות, כי זכרתי שמות אלפי פעמים, ושכחתי רק פעם או פעמיים״. אך האם מעשה תוקפני מאוד מגדיר אותה למרות שקרה רק פעם אחת? תוהה הגיבורה. ״אינכם יכולים לטעון שזה לא ממש מייצג, כמו שלי הרווי אוסוולד לא יוכל לטעון שיֵרי בנשיאים ממש לא מאפיין אותו. לפעמים צריכים לשפוט אותנו לפי מקרים חד-פעמיים״.


כשארתור נדחף – מתוך מציאותו הפנימית או מכורח הנסיבות החיצוניות – לפעול בתוקפנות ובאלימות שלא נקט בהן בעבר – הוא מרגיש שהאקט החד-פעמי הזה מגדיר אותו. מנקודת-מפנה זו ואילך הופך האקט האלים לכלי ביטוי מרכזי שלו, אשר מאפיין אותו ומזקק את ישותו.


במאמר ב״אלכסון״ התייחסתי לכתיבתו של ויניקוט וגם לזו של פרויד, שבספרו ״תרבות ללא נחת״ (1930, בתוך התרבות והדת, ספריית פועלים, 2000) תהה מדוע נוטים אנשים לפגוע בהישגי החברה והציוויליזציה, שכה שיפרו את תנאי חייהם. האם הציוויליזציה והחברה הציעו הגנה ותמיכה לארתורים שבתוכה, או כיאוס ושבריריות?


לאחר שהחל לנקוט באלימות סוחפים מעשיו של ארתור את ההמונים לפגוע בנציגי הממסד והחוק, ממש כמותו. סרטים קודמים על הג׳וקר עוררו מעשי אלימות סביבם (לכך מתייחסים הקולות ששוללים את הסרט). לכן נשאלת השאלה מדוע ה״מודל״ שמציב הג׳וקר מפעיל אנשים לנהוג כמותו, באופן מסוכן ורצחני? מתי אנו מזדהים עם החברה וחוקיה, ומתי אנחנו מתנערים מהם ונותנים דרור לתוקפנות שלנו להרוס את המרקם בתוכו אנו חיים? מתי החלום והמשחק אינם מספיקים, ואנו פונים לבטא את תוקפנותנו בפועל?


על כך במאמר שלי ב״אלכסון״.



ויניקוט, ד.ו. (1957, 1964). שרשי התוקפנות. בתוך הילד, משפחתו וסביבתו, ספריית פועלים, 1998, עמ׳ 187.

09-7404851 

054-6404851