מתוך מאמר שלי שהתפרסם ב״פסיכולוגיה עברית״: מהי טראומה? יש שמגדירים טראומה כחוויה חד-פעמית קשה ובעלת עוצמה רבה, שמשנה את החיים ומפצלת אותם ל״חיים שלפני״ ול״חיים שאחרי״. חלק מהאנשים מגיבים לה בצורה קשה, בעוד שאחרים, משום מה, נפגעים ממנה פחות.
כיצד משפיע מבנה האישיות על התגובה לחוויה טראומטית? וכיצד משפיעה חשיפה מצטברת, במיוחד בגיל הרך, לאוסף אירועים פוגעניים קטנים לכאורה, כלומר, לשורת אירועים ומצבים של חוסר התאמה וחוסר התחשבות מצד הסביבה לצרכים הבסיסיים של התינוק והילד? האם גם הם נחשבים ל״טראומה״ כפי שלא אחת נטען בכתיבה פסיכואנליטית בעשורים האחרונים? ואיזה מבנה אישיות מתגבש כתוצאה מהחשיפה המצטברת לשורה של ״טראומות קטנות״?
שאלה נוספת היא האם ניתן לעזור בצורה אמיתית ומהותית למי שחווה חוויה טראומטית קשה? והאם ניתן לעזור למי שגדל בסביבה אשר פצעה וצלקה את נפשו דרך התייחסות פוגענית ובלתי מתחשבת לצרכיו, אשר התחברה עם השנים ל״טראומה מצטברת״?
האם ניתן לגעת בנפש של מי שחווה טראומה, ולסייע לו לשוב לחיים טובים ועשירים? כיצד ניתן באמת ״לגעת״ בטיפול פסיכולוגי בנפשו של אדם שנפגע מטראומה, ולסייע לו?
לשאלות אלו התייחסתי במאמר שהתפרסם השבוע ב״פסיכולוגיה עברית״, שדן במושג הטראומה דרך דיון בספרים ובתולדות החיים הסוערות של הסופר של ״לבד בברלין״, האנס פאלאדה. זהו הלינק למאמר שלי ב״פסיכולוגיה עברית״.
