• יעלה ורטהיים

רוחות בקליניקה: נוכחות סמויה בחדר הטיפול


בתחילת דרכי המקצועית ביקשו שאאבחן ילדה שהתקשתה בלימודים: אחיה היחיד נפגע בתאונת דרכים קשה, וצוות ביה״ס שהניח שמצבו משפיע עליה, הפנה אותה לאבחון כדי לשלול קשיים נוספים (הפרטים במקרה זה ובמקרים הבאים, שונו לשמירת פרטיות).


הילדה שיתפה פעולה בשמחה. בציור משפחה שעשתה, הופיעו דמויות הורים שנראו עצובים. לצדם ילד בכיסא גלגלים, וילדה רגילה למראה. עד כאן תאם הציור למה שידעתי, אך בראש הדף התפלאתי לראות שלוש דמויות ילדים נוספות, עמומות, עשויות בקו מטושטש, כמו מרחפות מעל.


הבאתי את הציור להדרכה והמדריכה סברה שאלו הן ״דמויות פנטום״, נוכחוֹת-נעדרוֹת, (בדומה לחותם העצבי שמותיר ״איבר פנטום״). ״תשאלי את ההורים אם יש לה במקרה עוד אחים״, הציעה. להפתעתי אישרו ההורים שלאב יש שלושה ילדים מנישואין קודמים, שהקשר עמם נותק. הם התפלאו שבתם בכלל קלטה זאת, כי הקפידו להסתיר את המידע משני ילדיהם המשותפים.



במאמר הקלאסי ״רוחות רפאים בחדר הילדים״ מתארת הפסיכואנליטיקאית סלמה פרייברג כיצד אירועים ורגשות שלא עברו עיבוד משפיעים דווקא מחוץ להקשרם המקורי. לדבריה, ״רוחות״ מעברם הלא מעובד של ההורים עלולות לפלוש למרחב היחסים שלהם עם ילדיהם, ולהשתכן שם כאורח לא-קרוא. ההורה והילד מוצאים את עצמם פועלים מחדש (Re-Enacting) רגעים וסצנות מזמן אחר, עם דמויות אחרות, באופן שמְאַלֵץ את ההורה והילד ״לשחזר שוב ושוב סבל משפחתי, כמו בתסריט מרופט״.


פרייברג מזכירה את פרויד שאמר שהרוחות שאנו פוגשים, מייצגות שחזור בעייתי של העבר בהווה (1). במאמר היא מתארת מקרים של טיפול באימהות ממשפחות במצוקה, שהתקשו לטפל בתינוקות שלהן.


למשל מרי, שנולדה בעצמה לאם חולה ומזניחה שנטשה אותה. בילדותה של מרי פשוט התעלמו ממצוקותיה. כאם, מרי לא הייתה מסוגלת להקשיב לבכי התינוקת שלה ולטפל בה. התינוקת פיתחה פיגור פסיכומוטורי ביחס למצופה מבני גילה.


הפסיכולוגית שטיפלה במרי האזינה לה, וטֲוותה בהדרגה חיבורים בין קשיחותה ואטימותה של מרי בתגובה לבכי התינוקת, לבין הקשיחות שנאלצה לנהוג ברגשותיה שלה שהציפו אותה בילדותה בתגובה לחוויות הדחייה והאובדן. בהדרגה הצליחה מרי להקשיב לתינוקת שלה, לנחם אותה ולהיענות לצרכיה. התינוקת הגיבה בערנות ובהיענות גוברות כלפי הסביבה, ואף הדביקה בהמשך את הפיגור המוטורי-קוגניטיבי ביחס לגיל. רוחות הרפאים שפלשו לחדר הילדים של מרי ובתה פינו בהדרגה את מקומן ליחסים עכשוויים, משוחררים מכבלי רגשות סמויים ומוכחשים שמקורם בעבר.


רעיון ה״כבלים הסמויים״ מחזיר אותי שוב למקרה מימי תחילת דרכי המקצועית. זוג הורים לחמישה, שתינוקם בן השנה סבל משיתוק שלא נמצאה לו סיבה רפואית. הוא פשוט שכב במקומו, בלי לזוז. צוות מחלקת הרווחה שביקר בבית המשפחה, שהתמודדה עם קשיים רבים, דיווח שהתינוק מוצב במיטת נוער נטולת מעקה, ״כי בין כה איננו זז״, כפי שהסבירו הוריו.


ההורים קיבלו הדרכה לעודד אותו לתַקְשֵר ולהגיב לסביבה, ובמקביל סופק להם מעקה למיטה. וראה זה פלא: התינוק החל לזוז ובהדרגה אף הדביק את אבני הדרך המוטוריות. הוא השתחרר מ״גבול סמוי״: כשנולד ציפו הוריו הטרודים שלא יזוז ממקומו כי עדיין אינו בשל לכך, ובהמשך סמכו ש״השיתוק״ המסתורי יגן עליו מהסכנה. כך הרשו לעצמם להניח אותו ללא השגחה על מיטה חסרת מעקה. התינוק הגיב לגבולות החיצוניים הסמויים בכך שפיתח כבלים פנימיים סמויים. הוא הצליח להשתחרר מהם רק כשקיבל מסר ברור, שהסביבה שלו בטוחה לתנועה.


קצת כמו בחידות מסוג ״בציור שלפניך מסתתר...״, כשמתבוננים על הורים וילדיהם זה לצד זה בתוך תמונת חדר הילדים, אותם ״רוחות הרפאים״ ו״הכבלים הסמויים״ מזדקרים לעין בקלות יחסית. משהו בתגובות הצדדים שאינו מוסבר על ידי הגורמים שנוכחים בסיטואציה, פשוט שולח לחפש השפעות של גורמים משפיעים סמויים, שבולטים בהיעדרם.


אך האם ״רוחות הרפאים״ נוכחות רק בחדר הילדים? האם אינן מתלוות גם לילד הבוגר ולאדם המבוגר? להתרשמותי, גם במפגש עם מטופלים מבוגרים מבצבצות הרוחות לא אחת. אתאר מספר דוגמאות.


למשל רועי, מפקד מחלקה מוכשר ומסור, ״חטף צעקות״ מהורים לחייל שנאלץ לרתק בעקבות עבירת בטיחות חמורה. הוא התקשה למצוא מילים בתגובה, הרכין ראש וכעס על עצמו בשל כך, מרגיש נזוף מבפנים ומבחוץ. מילדותו נהגו הוריו לבקר את מעשיו והחלטותיו ולבטל את דבריו. במצבים כאלו, כשלא הצליח לזכות בהקשבה מכַבדת ונאלץ לסכור את פיו מול האשמות, החל לאמץ את נקודת מבטם הביקורתית כלפיו. כך הצליח לפחות להזדהות עם המבוגרים החזקים ששולטים בסיטואציה, בבחינת ״אם אינך יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם״. מנגנון ההגנה של ״הזדהות עם התוקפן״ ליווה אותו גם לצבא, ויצר שיתוק מול הורי החייל הזועמים.


רונית בת 30, דוקטורנטית למדעי-המחשב, גוררת לתחושתה רצף כישלונות מייאש. היא פוטרה מעבודתה כסטודנטית בהייטק, נכשלה במבחני מבואות בתחילת לימודיה, ומחקריה מתעכבים. המשרות הטובות שהוצעו לה כשסיימה תואר שני בהצטיינות, ההכרה האקדמית לפרסום מרשים שלה בז׳ורנל והעובדה שכשפוטרה התמודדה במקביל עם התואר השני ועם גידול תינוק, כל אלו לא מרגיעים אותה. כשהוריה עלו מברית המועצות הם לא מצאו עבודה במקצועם האקדמי ונעו בין עבודות כפיים מפרכות, טרודים בסכנות כלכליות ואבלים על מעמדם ברוסיה, שהתפוגג. כל היכולות וההישגים של רונית לא מצליחים לגרש את וודאותה שתמיד אורבים לה כישלון ואובדן.


חברים, שכנים ובני משפחתה של דנה מתקשים לדמיין כיצד אישה כמוה, שמצחקקת במבוכה ילדותית במצבים מורכבים, נותנת לאחרים להחליט במקומה ופולטת שטויות בחברה, נחשבת בעבודתה כמנהלת בי״ס לאישה רהוטה וכריזמטית. שלישית מבין ארבעה ילדים, נחשבה דנה ל״אחות הטִיפְּשל׳ה״. בזמן שאחֵיה ואחיותיה הגיעו לציונים ולהישגים יוצאי דופן בילדותם ובהמשך בבגרותם, נחשבה דנה ל״ממוצעת״ שבחבורה. ממנה לא ציפו לגדולות. בעבודתה פועלת דנה בהתאם לכישוריה הטובים אך מחוץ למעֲטה התפקיד היא חווה את עצמה כפי שהתרגלה מילדותה: טיפשונת סתמית, ונוהגת בהתאם לכך.


ויואב, שהתרגל שדברים חשובים נשמרים בסוד ועל רגשות לא מדברים. התחושה בביתו הייתה שהעתיד צופן אסון ושאסור להאמין לאיש. הוריו הכירו במחנה עקורים בגרמניה אחרי שאיבדו את יקיריהם בגטו ובמחנות. כבן יחיד לניצולים שהעבירו לו בשתיקתם עולם ומלואו של נוכחויות עריצות רודפניות ושלל אובדנים, גם לילדיו מתקשה יואב לשדר אופטימיות. ואכן, הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל דימתה את השפעתן של טראומות השואה שמחלחלות מדור לדור בתהליך ״העברה בין-דורית״, להשפעתה הסמויה-נוכחת-גורפת-מתגלגלת של נשורת רדיואקטיבית (2).


יואב פנה לטיפול כי לאחר שנים של תפקוד כעובד מצליח ויעיל ואיש משפחה מסור, פתאום הרגיש שנגמרים לו הכוחות. כשהגיע לקליניקה לא התנוססו מעליו דמויות פנטום או קרינה רדיואקטיבית. הוא פשוט לא הבין למה פתאום קשה לו לקום בבקרים ומדוע משימות שקודם ״היו צ׳יפס״ בשבילו מרגישות כרגע כמו עבודה סיזיפית. היה ברור לו שהוא מדוכדך, כמו שהיה ברור לו שקשה להיות ״דור שני״. לכאורה, כשהכל ידוע, ברור ושקוף אין מה לחפש שדים ורוחות. ובאמת, יואב רצה רק ״ארגז כלים להתמודדות״.


ובכל זאת, לא כל מה שידוע גם נחשב. ולא כל מה שמדברים עליו מביא תועלת: כך הרגיש יואב כשהחל מקץ זמן מה להגיע באיחור למפגשים ולקצר במילים, מתוך תחושה שאין טעם לדוש ולקשקש, ולמעשה, אין טעם בטיפול.


מנגד אני התרשמתי שדווקא כעת, כשיואב מיואש וחסר כוחות, הוא זקוק מאוד לטיפול וחשוב שיִשַאֵר בו. הרגשתי שמוטלת עלי החובה להצדיק את חשיבות הפגישות. שעלי לתת לו את ההרגשה שיש בהן טעם. ״חובת הוכחה״ שהוטלה עלי הרגישה כמו נטל, כמשקולת שמגבילה את חופש התנועה שלי. תחת כובד הנטל הצטמצם מרחב ההתבוננות שלי בפגישות ונחלשה יכולתי לחבר רשמים, תחושות ותובנות. נוכחותי הלכה ונהייתה יותר טכנית ומשימתית ופחות בסגנון ״תשומת לב חופשית ומרחפת״ עליה המליץ פרויד (3).


המשימה להוכיח לַאחר שיש טעם לעמוד בקשר ולהשתמש במרחב חייו, עלולה להיות משתקת. חשבתי על יואב שאולי התמודד עם תפקיד דומה משחר ילדותו. אמרתי לו שיתכן כי מאז ומעולם היה עליו להוכיח שיש טעם. להוכיח להוריו שיש להם בשביל מה לקום בבוקר. תפקיד כזה עלול לכרסם בשמחת החיים ובּחֲויוּת ולהוביל לתפקוד טכני ומשימתי, עד שיום אחד פשוט נגמרים הכוחות לקום בבוקר. כמו שאולי קורה לו כעת.


זה דיבר ליואב הרבה יותר מאשר הכלים הפרקטיים לתכנון סדר יומו ומשטר השינה-קימה שלו. החיבור בין מה שידע לבין מה שהרגיש איפשר לו ״ראייה דו-עינית״ - כפי שהמשיג הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון (4). הושגה נקודת מבט חדשה (״וֵרטקס״, לפי ביון) המחברת בין חוויות ילדותו, לבין הקושי העכשווי למצוא טעם וכוחות להיות ולתפקד. חיבור חדש שעשוי להוביל להתפתחות.


התחלנו לגעת בכבלים הסמויים מהעין, לזהות את ״רוח הרפאים״ שקודם נחוותה מובנת מאליה, ״אגו-סינטונית״, הוויה ערטילאית שלא זכתה בתשומת-לב. ממש כמו האף שלנו, שאיננו משגיחים בו למרות שנמצא במרכז מבטנו, אלא אם כן יש עליו פירור או כתם זרים. התחלנו להתבונן ברוח של להיות מי שמוטלת כלפיו ציפייה נואשת, חרדה, מתוסכלת וכועסת להוכיח שיש טעם. תפקיד שהיה חלק מבשרו וכעת ניתן היה להתייחס אליו כאל מצב הראוי למחשבה.


בדרך כלל, ״רוח הרפאים״ אינה זו שגורמת לנו לפנות לטיפול. אך היא כן מגיעה לשם אתנו. כמו דמויות הפנטום שליוו את הילדה שהופנתה לאבחון בגלל הקושי בלימודים ותאונת הדרכים של אחיה, מבלי לדעת על נוכחויות הרפאים בחייה.


גם כשדנה פנתה לטיפול היא לא חשבה על ה״טיפש׳לה״ שאיש לא לקח ברצינות; היא רק רצתה להשיג ״סמכות הורית״ כי בניה המתבגרים הפסיקו להקשיב לה. כשרונית פנתה לטיפול, ילדותה השבריריות בצל טראומת ההגירה הצטיירה כשייכת לימים עברו, לעומת חרדתה הנוכחית להצלחתה בקריירה. כשרועי פנה, ביקורתיות הוריו נחוותה בעיניו שקופה ולא רלוונטית, לעומת הפחד מפני שיתוק כשנדרשת ממנו תגובה אסרטיבית.


גם בעבודה אתם התאפשר בהדרגה להקשיב ל״ידוע שבלתי נחשב״ (The Unthought Known), מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס (5) לתיאור החייאתו מחדש באמצעות השפה של כל מה שידוע אך טרם זכה לחשיבה ולייצוג מילולי. זאת, באמצעות הפניית הסקרנות והקשב של המטפל והמטופל, דרך המילים והחוויה הרגשית-תקשורתית בחדר, אל העלאתם למחשבה של זיכרונות ורשמים מוקדמים ממצבי הוויה שיִיצוגם הנפשי מוסמס.




כמו בתמונת ״הכלה והחותנת״, מיקודים וחיבורים חדשים כתוצאה משינוי נקודת המבט מאפשרים להתבונן בעיניים חדשות גם על מה שלכאורה גלוי ומוכר לנו. כך, הוויות מובנות-מאליהן בתוכנו נהפכות בהדרגה לזרות לעצמי שלנו (״אגו דיסטוניות״) ונהיות מושא לחקירה, לסקרנות ולהתבוננות, כְּמַהויות שאינן באמת חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.


ככל שאנו מכירים טוב יותר אירועים ורגשות מהעבר שמשפיעים עלינו מחוץ להקשרם המקורי, הם מפסיקים לביים אותנו לשחזר באוטומט מצבי הוויה נושנים. כך יכולות ה״רוחות״ לפנות בהדרגה את מקומן ליחסים עכשוויים, משוחררים מכבלים סמויים שמעוגנים ביתדות שהתרגלנו לעקוף.


ביבליוגרפיה:


1. פרויד, זיגמונד (1914). היזכרות, חזרה ועיבוד. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד (2007), עמ׳ 114-119.

2. גמפל, יולנדה (2005). ההורים שחיים דרכי. הוצאת כתר, 2010.

3. פרויד, זיגמונד (1914). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד (2007), עמ׳ 92-98.

4. סימינגטון, ג׳ואן ונוויל (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. הוצאת תולעת ספרים, 2000.

5. בולאס, כריסטופר (1987). צלו של האובייקט. הוצאת דביר, 2000.


09-7404851 

054-6404851