• יעלה ורטהיים

להיות בקשר עין

תרימו לרגע את העיניים מהמסך ותחשבו: בכמה קשר-עיין הייתם היום? במאמר ב״אלכסון״ (״אני רואה, משמע אני נראה״) ניסיתי להבין את משמעותו הפסיכולוגית של קשר העין.


תוך כדי הספר ״המוזיאון לאהבה מודרנית״ (1) על מיצג ב״מומה״ שעסק כל כולו בקשר-עין, קלטתי שגם הטיפול הפסיכולוגי מציע הזדמנות יוצאת דופן לקשר-עין מתמשך. החלטתי להתבונן על קשר-העין קצת יותר לעומק.




מהי חשיבותו של קשר-העין ואיך הוא מתפתח? בשנים האחרונות נתקלתי בטקסטים ומאמרים שעוסקים בו אשר מתמקדים בעיקר בקשיים ביצירת קשר-עין, בפרט בקרב אנשים הסובלים מקשיי תקשורת ומחרדה חברתית.


בנוסף, מאמרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים רבים וגם טקסטים בתקשורת הפופולארית, עוסקים בהשפעתם של ההמסכים על קשר-העין: ככל שאנו מורגלים להפיק ממסכים את עיקרי המידע שלנו לרבות אינפורמציה חברתית ובין-אישית, כך קטנים התמריץ, המניע והנטייה שלנו לאקספלורציה חברתית ולחיפוש אחר מבטם של הסובבים אותנו. דווקא בעידן הרשתות החברתיות, כשכולם מחוברים לכאורה זה לזה, מצטמצם הקשר הבלתי-אמצעי של המבט ההדדי הישיר.


עם השנים פגשתי באנשים שפנו לטיפול דווקא בגלל קושי שלהם להיות בקשר-עין, כהגדרתם. משום מה תיארו את עיקר הקושי הזה דווקא במפגש עם דמויות אקראיות כגון אנשי שירות או קופאיות, שעורר בהם חרדה ומצוקה רבות כשנוצרת האפשרות (או, כפי שהם תיארו זאת, הסכנה) להיות עמם בקשר-עין מקרי.


באירוע במומה החזיק נושא קשר-העין שלושה חודשים מלאים בהם הגיעה אמנית המיצג מרינה אברמוביץ לאטריום המוזיאון והביטה היישר בעיניו של מי מבאי המוזיאון שבחר לשבת מולה, עד שהחליט אותו מבקר לקום וללכת. האירוע סחף המונים שביקשו לשבת מולה ולהבין, כמשתתפים או כרק צופים במיצג, את סוד הקסם במבט ההדדי.


בספרות שקראתי בנושא מצטייר קשר-העין כאבן דרך מכריעה בהתפתחותם הרגשית והחברתית של יונקים ובני-אדם בפרט. הפסיכואנליטיקאי וחוקר ההתפתחות דניאל סטרן (2,3) מתאר את פונקציית קשר-העין כתנאי קריטי בהתפתחות התקשורתית והבין-אישית. בעוד שתינוקות מגיל חודשיים נוטים לקשר-עין הדדי עמוק ומתמשך עם הדמות המטפלת בהם, מזכיר סטרן שקשר-עין הדדי ומתמשך שכזה נהיה נדיר יותר בהמשך החיים, ושמור למצבי אהבה וחיזור, ומנגד לאילוף חיות: מאלפים גורמים ליונק המאולף להתקרב באמצעות נעיצת מבטם בעיניו, ולהתרחק באמצעות הסטת מבטם ממנו.


בספר ״פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני״ (4) מזכיר פרויד את אקט נעיצת המבט כשריד ארכאי- לצייתנות ילדית כלפי דמות סמכות, ואומר שבדיוק משום כך מהפנטים משתמשים בו כדי לשאוב את מלוא תשומת-לבו של המהופנט אליהם ואליהם בלבד, תוך שהם גורמים לו לשמוט מתשומת-לבו את כל שאר העולם, הפנימי והחיצוני.

״היפנוזה מתבצעת באופן טיפוסי באמצעות המבט״, כותב פרויד. ״כעת עליך להתעניין אך ורק בי״, אומר המהפנט באמצעות עיניו לאדם שמולו, ״שאר העולם חסר חשיבות לחלוטין״. בכך הינו מפעיל ״שריד מהירושה הארכאית״ מימים בהם עמד הפרט ״תחת מבטה״ של אישיות סמכותית רבת עוצמה. זאת בדומה למבטו מעורר היראה של ראש השבט הקדום בעיני נתינו, או מבטו של אלוהים בעיני בן-תמותה כפי שמצטייר באתוסים השאובים ממורשת דתית.


למרות שמבט וקשר עין יכולים גם להיות לא פשוטים, האדם מחפש מטבעו בנוי לחפש שיקוף והשתקפות בעיני הסובבים אותו, כך מסבירים פסיכואנליטיקאים בדורות שאחרי פרויד. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מדבר על פונקציית ה״מירורינג״ בה מחפש התינוק את עצמו בעיני אמו: תגובותיה משקפות לו את עצמו באופן שבו-זמנית מחזיר לו הדהוד משמעותי של עצמו בעיניה, וגם מאפשר לו ליצור את עצמו ולהתפתח מכוח מבטה, שרואה אותו (5). הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט מדבר על הצורך ההתפתחותי העמוק בדמות מטפלת שתשקף לנו באמפטיה ואכפתיות את מי שאנחנו, תמהווה מודל ואידאל לשאוף אליו ולהיות כמותו, שגם תוכל להרגיש כ״נפש תאומה״ שניתן להזדהות עמה ולהתפתח תוך כדי עשיית כברת דרך התפתחותית במחיצתה.


מחקרים רבים נעשו על קשר העין, התפתחותו והשפעתו. אחד מהם הוא מחקר ״הפנים הדוממות״ (still face), שבו אם שמשחקת עם תינוקה מפסיקה פתאום להביט בעיניו ולתקשר עמו, ותחת זאת מגיבה למחוותיו בפנים חתומות וקפואות. הפעוטות מגיבים לכך בחוזקה: הם מנסים לגרום לאמם להגיב ולחייך, כשאינם מצליחים הם כועסים, ולבסוף, כשהם מתייאשים, הם נהיים מדוכדכים ואבודים. התינוק האנושי, כמו הילד והמבוגר, זקוקים לקשר עין: כשאנו מתבוננים בעיניו של אדם אחר והוא לא משיב לנו בקשר עין הדדי, זה לא פשוט עבורנו. למשל בניסיון לתקשר עם אנשים המתמודדים עם קשיים על הרצף התקשורתי. אולי קצת כמו במחקר הזה, אנו מתאמצים לייצר באחר תגובתיות וקשר-עין, ואם איננו מצליחים בכך, אנו עלולים לחוות תסכול ואף תסכול ייאוש.


בטיפול פסיכולוגי בו יושב המטופל מול המטפל יכול להתקיים קשר-עין מתמשך. מנגד, בטיפולי פסיכואנליזה קלאסיים לא מתקיים קשר-עין, שכן המטופל שכוב על ספה והמטפל שיושב אינו מביט בו. פרויד נהג לומר שקשה לו לשאת מבט מתמשך של מטופליו לאורך שעות היממה, וגם שמבט כזה - אולי בדומה לדעתו על השפעתם הממגנטת של מבטים שחוסמים חשיבה חופשית בהיפנוזה - עלול לחסום את זרם ה״אסוציאציות החופשיות״ שמהווה תנאי ומשאב חיוני לחקר הלא-מודע של הפציינט. ואכן, מחקרים מראים שקשר-עין גוזל משאבי חשיבה, כי לנבדקים שעמדו בקשר-עין לקח זמן יותר לפתור בעיות מאשר לאלו שלא: הסטת המבט מעיני הזולת מאפשרת לתת את מלא תשומת-הלב לחשיבה. אולי משום שאנשים ברצף התקשורתי סובלים מהצפה מתמדת של מידע לא מאורגן, קשה להם להעמיס על עצמם מידע חזותי נוסף הכרוך בקשר-עין עם הסובבים.


במאמר ב״אלכסון״ אני מצטרפת לכמה מדמויותיה של הסופרת הת׳ר רוז ב״מוזיאון לאהבה מודרנית״ בניסיון להביט על התפתחות קשר-העין ועל תפקידו הנפשי, החברתי והתקשורתי, זאת באמצעות דיון בחלק מכתבי התיאורטיקנים שהזכרתי, בשילוב חומר מחקרי בנושא.


ביבליוגרפיה:

1. רוז, ה. (2016). המוזיאון לאהבה מודרנית. הוצאת מודן, 2019.

2. סטרן, ד. (1985). עולמם הבין-אישי של תינוקות. הוצאת מודן, 2005.

3. סטרן, ד. (1990). יומנו של תינוק, הוצאת פסיכה, ספריה פסיכולוגית, מודן, 1997.

4. פרויד, ז. (1921). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. הוצאת רסלינג, 2009.

5. ויניקוט, ד.ו. (1967). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך משחק ומציאות, עם עובד, 1995.

6. קוהוט, ה. (1977). העצמי הדו-קוטבי. בתוך השבתו של העצמי, תולעת ספרים, 2014 (פרק 4).

09-7404851 

054-6404851