בהמשך לראיון איתי בנושא הבוקר עם רזי ברקאי ורינו צרור בגלי צה״ל, ההתמודדות עם סכנות הקורונה מובילה לשגרת חיים חדשה של בידוד, כשמעל מרחפת אי-ודאות גדולה: אלו סכנות בדיוק נשקפות מהווירוס, ולמי? כיצד להתגונן מפניהן? עד מתי תימשך הסכנה?
האדם הוא חיה חברתית, ו״מבדידות האנשים יוצאים קשים״. הריחוק מבני המשפחה, מהחברים ואפילו מהשכנים, קשה. בפרט, הבידוד מרחיק את בני הגיל השלישי מהשגרה שלהם ומגורמי תמיכה בקהילה כמו מרפאות, סידורים ואפילו הטיול עם הכלב. גם שגרת הבדיקות, הבירורים והתחזוקה הרפואית השוטפת, נעצרה.
הווירוס, כך נדמה כעת, סימן עיגול מטרה סביב בני הגיל השלישי, שעד כה נהנו מאיכות חיים עשירה ומלאה, כזו שלא התאפשרה לבני גילם בשנים עברו. עד לפרוץ המשבר עמדה לרשותם פעילות פנאי והעשרה מגוונת: קורסים, חדרי כושר, מוזיאונים, מופעי תרבות, מועדוני יום, ״פרלמנטים״ ואפילו עבודה סדירה. כל זה גז ונעלם פתאום, ויחד עמו שורת הדמויות שנכחו בו: חברים, מכרים, הקופאי הידידותי בבית הקפה והמזכירה המסורה של רופאת המשפחה.
אמנם, חלק מזה הפך לנגיש באינטרנט, אך זה לא ממש אותו הדבר. למעשה, נוצר מתח בין מה שעד היום הנגיש אפשרות לאיכות חיים, לבין השמירה על החיים עצמם. במילים אחרות, פתאום נוצר ניגוד בין איכות החיים לבין תוחלת החיים.
מאז פרוץ משבר הקורונה לובשים החיים בגיל השלישי גוון של מגננה והימנעות. הסכנה שורה בכל. הווירוס הוא מוּפשט, ומפוּשט בה בעת: הוא מצוי באוויר, במשטחים, ומי יודע איפה עוד ומפני מה צריך להישמר. המבוגרים מכונסים בבתיהם. אובדן השגרה נוסף לשורת אובדנים שכבר חוו מעצם תהליך ההזדקנות: אובדן של בני משפחה וחברים, אובדן של יכולות ותפקודים, ואובדן של טווחים והרגלים שפעם היו מובנים מאליהם, ועם השנים אינם מתאפשרים עוד בשל ירידה בכושר הפיזי, המנטלי או הכלכלי.
כמו שהגוף והפנים נדמים לעיתים לאדם המזדקן כאילו היו זרים ולא שלו, כעת גם הסביבה הקרובה בה מוכרים כל רחוב, עץ, גדר או חנות, נראית אחרת ושונה. תחושה זו של מוכר וזר בו זמנית איננה נעימה ומעוררת חוויית הֲזרה, כמו שכינה זאת פרויד – חוויית ה״אֲלבֵּיתִי״ או ה״מאויים״.
כעת רבה החרדה מפני הלא נודע, ואין לדעת כיצד ייראה העתיד הקרוב והרחוק. אוריינציית העתיד שגם כך לוטה בערפל בגילאים המתקדמים, טבולה כעת בחששות מפני הווירוס והשלכותיו: כמה זמן ישהה עמנו? האם ומתי נזכה לראותו נעלם מחיינו? האם נזכה לשוב לשגרת החיים המיטיבה שהכרנו עד לא מזמן? ואולי אף מנקר ההרהור האם יש תקווה שנזכה לשוב לצורת החיים שהכרנו כשכוחתינו עדיין יעמדו לרשותינו.
ברקע משבר הקורונה עומדת גם אי היציבות הפוליטית המתמשכת, והשיח הציבורי שהורגלנו כי הפך זה מכבר לחסר שקיפות ויושרה, רווי ספינים ותעמולה בשירות השסע הפוליטי. כל זה מקשה לפתח אמון בַּהֲנחיות ובנימוקים שניתנים להן. נלווים לכך קריסת מדינת הרווחה, קריסת השירות הפסיכולוגי הציבורי שאיפשר בעבר תמיכה נפשית ממלכתית מתמשכת וזמינה, התפשטות העוני למי שלא נהנה ממקורות תקציביים עצמאיים, והיעדרם המתמשך של מענים ציבוריים וממשלתיים למצוקות האזרחים.
קיימת גם הדאגה לדור הצעיר: בעשורים האחרונים גברה התלות ההדדית בין הדורות. בעוד שצעירים נעשו תלויים בדור הסבים והסבתות לסיוע בטיפול בילדים תחת אורח החיים המודרני העמוס, וחלקם אף תלויים כלכלית בהוריהם, בגילאים המתקדמים הופכים אנשים מבוגרים לתלויים יותר בצאצאיהם. כעת נוצר נתק פיזי בין הדורות, הצעירים לא יכולים לסייע למבוגרים, בעוד שרבים מהמבוגרים דואגים לבניהם ובנותיהם שנקלעו למעגל האבטלה ולקושי כלכלי, בעודם מטופלים בילדים שנותקו ממסגרותיהם.
היבט נפשי חשוב בהשלכות המשבר על בני הגיל השלישי כרוך באופי פעולת מנגנוני ההגנה הנפשיים בגילם. בדומה לאברים כמו העור, השרירים או הגידים, גם ההגנות הנפשיות חשופות לשני מנגנוני פגיעה מרכזיים, מחד היחלשות וריפיון, ומנגד, נוקשות וריג׳ידיות.
כשמנגנוני ההגנה נחלשים ונהיים לרפויים יותר, פוחתת יעילותם בסילוק הרגשות הקשים ובהרגעתם. כתוצאה מכך צצים זיכרונות לא נעימים, וישנן פחות יכולות של וויסות, עכבה ושליטה עצמית. כדי להיות מסוגלים לשאת את כל הרגשות הקשים שמציפים נדרשת אנרגיה רבה יותר, וזה מעייף ומתיש.
כשמנגנוני ההגנה נהיים נוקשים מדי, אנו מוצאים את עצמנו עושים שימוש חוזר באותו המנגנון שוב ושוב. למשל, שימוש עצבני וקדחתני בהומור, שכבר לא מצחיק ולא מרגיע אותנו. בגיל הצעיר היה קל יותר לנוע בין הגנות שונות: לפעמים צחוק, לפעמים שכלתנות, לפעמים סובלימציה (עידון), לפעמים הדחקה, וכן הלאה. כשמשתמשים שוב ושוב באותה הגנה נפשית היא אינה עוזרת, ונוצרת תחושת צמצום ותקיעות.
בגיל השלישי מתמודדים רבים עם היחלשות טבעית של תהליכים קוגניטיביים כמו עיבוד, תפיסה, זיכרון, תנועה בין זוויות מבט שונות והבנת דקויות. לעיתים נוצרת חווית של הפחתה ביכולות המנטליות הדרושות להבנה והתמודדות עם מצבים חדשים ומאיימים. מסיבה זו אולי קשה שבעתיים העובדה שמשבר הקורונה פרץ לחיינו בלי תקופת הכנה, בלי תהליך פרידה מסודר מאורח החיים הקודם ובלי היערכות מתאימה לסדרים החדשים.
יחד עם כל זה, אפשר להצביע על מספר יתרונות בהתמודדות עם משבר הקורונה בגיל השלישי דווקא.
ראשית, רבים צברו בעשורים המתקדמים לחיים תובנות, חוכמת חיים וניסיון חיים. לא אחת מדובר באנשים שחוו הצלחה בהתמודדות עם משברים קשים, אישיים ולאומיים, כמו למשל מלחמות, משברים כלכליים ובריאותיים או אחרים, הצלחות אשר יכולות להקנות תחושת מסוגלות ופרספקטיבה.
בנוסף, מי שבגלל מגבלה פיזית, רגשית או חברתית כבר מצא את עצמו מבודד בבית עוד לפני משבר הקורונה, יכול כעת להרגיש אחווה והזדהות עם מיליוני המבודדים החדשים. ברקע, גם החדשות הפכו למעניינות יותר, רוויות ב״אקשן״, דבר שעשוי להסיח את הדעת ולו זמנית מרגשות קשים של בדידות, דיכאון או מרירות.
כמו כן, שורת פעולות חשובות אך לא חיוניות פסקה פתאום: נדרשת פחות התרוצצות בין קניות, סידורים, בדיקות שגרה או מעקבים לא דחופים. נחסכו גם מפגשים חברתיים או משפחתיים שקויימו מתוך חובה ולא מתוך רצון. בכך ירד סוג של עול, ואולי אף נוצרה מעין חירות חדשה.
חשוב לומר שאצל מי שזכו לבנות קשרים רגשיים מיטיבים אשר נותקו פיזית בצל השלכות הקורונה, יש להניח שכאשר יתפוגג איום הווירוס ניתן יהיה להחזיר את הקשרים לשיווי משקלם הקודם, אולי קצת בדומה לשיבה לרכיבה על אופניים לאחר תקופה של אי שימוש.
מה ניתן לעשות כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם משבר הקורונה בגיל השלישי?
מומלץ לשמר קשרים ככל שניתן – בטלפון, או באפליקציות מקוונות כמו סקייפ או Zoom. במקרה הצורך, ניתן להיעזר בבני משפחה וחברים שיכולים להדריך כיצד להשתמש בטכנולוגיות, או להיעזר בעמותות המסייעות לבני הגיל השלישי להשתמש בטכנולוגיה.
חשוב לבנות סדר-יום ברור שעונה על הצרכים החשובים והמשמעותיים. לפרפקציוניסטים שבחבורה, כנראה שזה לא העיתוי המתאים להציב בפני עצמכם דרישות קפדניות חדשות, שרק עלולות לתסכל ולהחליש.
מומלץ להיות פרודוקטיביים ולנסות לעשות שימוש משמעותי ואף יצירתי בזמן שלנו. למשל, לבלות באתרים מעשירים כמו אתרי מוזיאונים או הצגות חינמיות, לנהוג ביצירתיות בפעולות שגרה כמו הכנת המזון וסידור הבית (מספיק שהמלאכה לא תבוצע בצורה מכנית אלא לחדש מעט את התהליך מפעם לפעם). אפשר לקרוא ספרים שקנינו אך ״טרם הספיקונו לעיין בהם״, אפשר להקריא סיפורים לנכדים בטלפון או באפליקציות... חשוב לזכור, יצירתיות מכניסה חדווה ומשמעות לחיינו.
להבחין בין פעולות שמניבות שמחה ותועלת, לבין פעולות שרק מורידות את מצב הרוח וגוזלות כוחות יקרים. מומלץ להרבות במה שעושה לנו טוב, ולמעט בפעולות לא חיוניות שגורמות להרגשה רעה.
מניעה: כדי שלא להזדקק לעזרה חיצונית חשוב לשמור על עצמנו: למשל, לא לאתגר את השיניים במאכלים שעלולים לשלוח לטיפול שיניים מיותר, להיזהר בחפצים ומכשירים כדי לא להזדקק לביקור הטכנאי, להיזהר מחבלות כדי שלא להזדקק למוקד ולאורתופד – מוטב לסגל שגרה סבירה של הרגלים זהירים, כדי שלא להזדקק לעזרה שסכנת הדבקה בצידה.
מוטב להיזהר משמועות, ולא לאפשר הצפה באין-ספור מקורות מידע מיותרים ולאו דווקא אמינים של חדשות.
מומלץ לשתף בחוויות - אפשר לשתף את מי שמוכן לשמוע, ואפילו רק בכתיבה אישית של מעין יומן. זה יכול לעזור לארגן את החוויות וליצור תחושה של רצף וחיבורים בינהן, להפחית בלבול ולשמר את גמישות הפונקציות המנטליות.
מי שכבר מצוי בטיפול פסיכולוגי – פרטי או ציבורי כמו דרך עמותה כמו ״עמך״ למשל – לנסות לשמור על שגרת הטיפול ככל שניתן באמצעים מקוונים, למרות אובדנם של ממדים חשובים כמו הקשר הבלתי אמצעי, הפרטיות בחדר הטיפולים או היציאה מהבית, שנגזלו ממכלול חוויית הטיפול. אם לא מתאים או בלתי אפשרי לשמור על מסגרת טיפולית מקוונת, מומלץ לפחות לנסות לשמור על קשר מסוים של טלפון או מסרונים עם הדמות המשמעותית שטיפלה בנו עד כה.
מומלץ לנסות למצוא מחדש את העושר והעניין בחוויות היום-יום ובמה שישנו מתחת לאף שלנו: אפשר למשל להקדיש תשומת לב מחודשת לדברים שרואים מהחלון, לסדר היום ולהרגלים השגורים, לחפצים שלנו, לנשימה, וכמובן, לקרובים שעימנו.
בשורה התחתונה, למול המגבלות הנרחבות שמוטלות כעת ולנוכח אי הוודאות העצומה, חשוב לנסות לחפש את פוטנציאל החופש שקיים בין ארבעת הקירות שמבודדים אותנו ולגלות בתוכם מרחב אפשרי של משמעות ויצירה ולו בפעולות היום-יומיות הפעוטות, כדי שניתן יהיה להרגיש שראוי ושווה לחיות את החיים.
コメント