פוסט חדש שלי ב״זמן ישראל״: האם ילדים זוכרים חוויות קשות מהגיל הרך? האם חרדה מעורפלת מפני אסון וקושי עמומים, יכולה בעצם להיות קשורה לדברים לא-טובים שכבר קרו לנו, רק שהיינו מדי צעירים בשביל לקלוט את זה כחוויה מאורגנת שאפשר להבין ולשמור בזיכרון?
מחקרים מראים שתינוקות ופעוטות מגיבים לחוויות קשות בזמן שהן קורות גם אם אינם יודעים לספר על כך, ואותותיהן ניכרים לאורך זמן בהתנהגותם.
זה ניכר למשל בתגובות שלהם למצבים מחקריים שונים. למשל, למצבים בהם חוזרת אמם לחדר לאחר שיצאה ממנו והם נותרו לכמה רגעים בלעדיה (מחקרי התקשרות / (Attachment, או למצבים בהם הפנים של אמא שלהם ״קופאות״ לפתע באמצע קשר-עין פעיל (מחקרי Still Face). בנוסף, למשל, נבדקו תגובותיהם למצבים בהם מבוגר כועס על מבוגר אחר - לא עליהם- אך לידם.
בכל המצבים הללו ניכר שהפעוט חווה מצוקה ברורה, ומשתמש במנגנוני התמודדות שעומדים לרשותו למול הקושי והמצוקה שהוא חווה.
סוגי מחקרים אחרים בדקו ילדים שלא זכו לליווי הורי אוהב עקבי ומתמשך. מחקרים אלו נערכו במחצית המאה העשרים. הם עקבו אחר ילדים שגדלו במוסדות בעקבות מלחמת העולם השנייה, שהסבה אובדנים ובעיות סוציאליות מתמשכות.
בנוסף, עקבו גם אחר פעוטות ותינוקות שנזקקו לטיפול בבתי-חולים, כי בעת הזו נהגו לאשפז ילדים ופעוטות ללא נוכחות הוריהם. הילדים במוסדות ובבתי-החולים הראו תגובות ברורות של חוסר-אונים נרכש, דכדוך ואפטיה, וחלקם פיתחו גם נסיגה מוטורית ואף בריאותית.
גם התיאוריות הפסיכואנליטיות החשובות מנסות להסביר את מקומן של חוויות ילדות קשות בחיי-הנפש של מבוגרים, ועוסקות באופנים בהם התכנים הטיפוליים ומערכת-היחסים בטיפול מסייעים לשאת את עקבותיהן של חוויות הילדות הללו.
התיאוריות הללו מסבירות כיצד מערכת-היחסים והתכנים בטיפול מסייעים להפסיק בהדרגה את הצמצום של מעגלי-החיים, מערכות-היחסים וחופש החשיבה והדמיון: הצטמצמות שנוצרת כשכבת-הגנה נוקשה שמטרתה למנוע התמודדות עם מצבים וטריגרים, שעלולים להעלות למודעות רסיסי-חוויות בלתי-נסבלים מחוויות ילדות בלתי-נסבלות.
מכל הידע המחקרי, הקליני והתיאורטי הרב שנצבר, משתמעת האחריות הקריטית שמוטלת על המבוגרים לשמש כתובת אחראית, ״טובה-דיה״, בחיי ילדיהם. שכן גם אם פעוטות ותינוקות אינם יכולים לרשום בזכרונם בצורה מסודרת את כל מה שעברו לפני שלמדו לדבר ולייצג באופן מנטלי חוויות משמעותיות, החוויות הללו נחקקות בנפשם.
על כך, בפוסט חדש שלי ב״זמן ישראל״: ״מה זוכרים ילדים, ומה רוצים לדעת מבוגרים״, שנכתב בהמשך להחלטת שופטת בסוגיית אלימות קשה מצד מבוגר כלפי מבוגר אחר, להרשיע גם בגין התעללות בילד, שנאלץ לצפות באירוע.
