• יעלה ורטהיים

רצף, קטיעה, סזורה ונסירה: על הספר ״כמה שזה לוקח״, מאת יורם מלצר

(קישור למאמר - כאן)


ילד קטן גדל לו במציאות חייו הפשוטה והמוכרת. פתאום, עליו להיעקר ממנה ממש בן רגע, ולעבור למקום שונה לחלוטין, כשמשפחתו מתפרקת סביבו.


בספר ״כמה שזה לוקח״ מתאר גיבורו של מלצר את ילדותו במושבה ישראלית בארץ דרום-אמריקאית, בה חי מאז שהוא זוכר את עצמו. יום לא בהיר אחד הוא נאלץ לעבור משם היישר לחטיבת ביניים בחיפה. השכול מכה במשפחתו שהתפרקה, ומלחמת יום כיפור אשר פורצת מיד אחרי יוצרת בלבול וטשטוש בין האובדן הפרטי לבין הטלטלה והטראומה הלאומית.


בהווה של הספר נקרא המספר לשוב לארץ ילדותו, לאחר שרגלו לא דרכה בה מזה עשרות שנים, כדי לאתר את אביו. האב נטש את משפחתו עם שובם ארצה ערב מלחמת יו״כ, לאחר שאחיו הבכור נהרג בתאונת טייס בצה״ל. מיד לאחר מכן בחר האב לחזור בגפו לדרום אמריקה ואילו האם חלתה ודעכה בהדרגה לתוך עצמה. כעת, לאחר שנים ארוכות של נתק בין הבן לאביו, נעלם האב בארץ ההיא כאילו בלעה אותו האדמה.


בדרכו לדרום אמריקה נשזרים בתוכו הרהורים וזיכרונות מילדותו שם, ומהמעבר הפתאומי שלו לחיפה בה נדמה היה כאילו דרום אמריקה לא התקיימה מעולם. לצידם עולים בו זיכרונות מדמויות שהיו ואינן, מדמויות נוכחות-נעדרות, ומדמויות שעמדו לצידו, לפחות ככל שיכלו. הוא תוהה על סודות במשפחה, על משמעות שמקבלות חוויות - פשוטות לכאורה - בדיעבד, על משחקי הסמוי והגלוי ועל משמעותן של מילים ושפות.


מה ההבדל בין רצף לנתק? בין שטף לבין קטיעה? קריאת ספר הפרוזה הזה המחישה לי בצורה עמוקה יותר את מושג הסזורה של ביון, ולצידו, את מושג הנסירה הלקוח ממחשבת ישראל. זאת לצד מחשבתם של קוהוט, פרנצי, ושימבורסקה גם.


במאמר החדש שלי ב״פסיכולוגיה עברית״ אני מתייחסת לספרו היפה של מלצר בראי מושגים אלו, ותוהה מה בחיינו הופך מעברים חדים לחוייה מפצלת שגוזלת מאיתנו כוחות נפש מיותרים ומצמצמת את חיינו למינימום ההכרחי כדי לשרוד, ומה, מנגד, יכול לאפשר לנו לחבר בין קצוות מפוצלים, ולהרגיש שחיינו נטועים ברצף לכיד ושוטף, שניתן להתבסס ולעגון בו כדי להיבנות, להתפתח ולשגשג.




09-7404851 

054-6404851