מאמר חדש שלי ב״אלכסון״: ״הכי חשוב, בלתי נראה״.
את הרגשות לא ניתן לראות ובכל זאת, השפעתם עצומה. הסופרת טאפי ברודסר-אקנר משתמשת בספר ״פליישמן בצרות״ ב״חומר האפל״ הפיזיקלי כמטפורה ל״חומר האפל״ הנפשי.
תצלום: סטיב רודס. מתוך המאמר ב״אלכסון״
״החומר האפל״ משפיע בעוצמה על הגרביטציה שלפיה מתנהלים הגופים שנצפים בחלל, אך לא ניתן לראותו, כי אינו פולט או בולע קרינה ולכן לא ניתן לתפוס אותו בחושים. כמו שרגשות ומניעים רגשיים משפיעים עלינו בחוזקה למרות שאי אפשר לראותם. בגלל שהם מופשטים, לא מובן מאליו למקם רגשות בתוך העצמי שלנו ולא מחוצה לו.
הפסיכואנליטיקאי תומס ה. אוגדן מתאר בספרו ״מצע הנפש״ מצבי-הוויה לפי האופן והמידה בהם נחווים הרגשות כמצויים בתוך תחושת הבעלות על ה״אני״. המונחים ״התקף״ חרדה או ״גל״ דיכאון משמשים בעיניו כדוגמא ל״איכות חווייתית בלתי-אישית״, דברים שקורים לי אך אינם מורגשים כ״היות אני״.
האדם חווה רגשות סבוכים ומאתגרים, לרבות מועקות ואכזבות בלתי-נמנעים בתוך קשר אנושי: חוויות של תלות, הזדקקות, אכזבה, דחייה, אובדן וגם אשמה וחרטה. לעיתים קל יותר להתכחש אליהם ולראותם כמעין כוח זר שחובט בנו ומטלטל אותנו מבחוץ.
המונח ״ראיפיקציה״ מתאר התייחסות לרעיון מופשט כאילו היה עצם קונקרטי. המשפט ״הכעס התעצם בתוכי עד שהתפוצצתי״ מתאר משהו שאינו אני, שהלך וגדל עד שהתפוצץ, מבלי שהפרט תופס עצמו כסוכן פעיל ביחס לרגשותיו ולהתנהגותו.
השאיפה האנושית לחמוק ממגע עם מורכבות וכאב מתבטאת גם ברצון לכנות תופעות מורכבות בשמות פשוטים. השמות הללו מבהירים לכאורה את התופעה, אך בו-זמנית חומקים ממגע עם מלוא מורכבותה ואף מסווים ומטשטשים את המורכבות הזו. קצת בדומה לאופן שבו מבצעים צבאיים מקבלים שמות, ואף מזג-האוויר החורפי, שהחל לקבל לאחרונה שמות כמו ״אלפיס״ למשל. השמות משמשים גם כמסתור להוויית המצבים שמרכיבים את התופעה.
גם השמות הפסיכיאטריים למצבים הרגשיים ניתנים בהחלטיות, כאילו ניתן היה לראותם בבהירות בבדיקות רפואיות של מעבדה או הדמיה. אך בדומה לחומר האפל הפיזיקלי, חרף השפעתם העצומה, גם את המצבים הרגשיים לא ניתן לראות.
טובי ורייצ׳ל פליישמן, בני-הזוג הניו-יורקיים מ״פליישמן בצרות״, מנסים לפתור תעלומות קונקרטיות בעולם: הם מנסים לגלות מי נעלם, איפה הוא נמצא ולמה. אך ככל שהספר מתקדם, השאלות המעשיות הולכות ומתבררות כתעלומות סובייקטיביות פנימיות.
מי מהשניים הוא הפליישמן שבצרות, רייצ׳ל שמרבית הספר לא ידוע היכן היא ומה קרה לה, או טובי, שרוב הטקסט נכתב מנקודת ראותו? איך מניע ״החומר האפל״ את האירועים? האם העובדה ש״לא רואים דווקא את הדבר הכי חשוב״ היא מרגשת ומלהיבה, או ש״אי-אפשר להחליט שמשהו אמור להיות קיים רק כי הכל מגיב אליו״, ו״לנסות לתת לו שם ולקוות שזה נכון״, או לפחות, עוזר?
על כך ועוד במאמר החדש שלי ב״אלכסון״.
