על הקשר שבין חרדות להפרעת-קשב

״את רואה איך נראה הדף הזה?״ הצביעה לפני שנים רבות המדריכה שלי על דף שמונח לפנינו: ״ככה נראה הראש שלו מבפנים!״.

הסתכלנו על מבחן ״העתקת צורה מורכבת״ שביצע נער באבחון אליו פנה בשל בעיות קשב. השרטוט שהעתיק מורכב מצורות-יסוד גדולות בתוכן משובצים פרטים קטנים. הנער העתיק את השרטוט מבלי להשגיח בצורות היסוד והציב בדף אוסף חלקים מקוטע שהזכיר את השרטוט המקורי באופן שטחי וכללי בלבד. למעשה הוא החמיץ לחלוטין את החוקיות והסדר הבסיסיים שארגנו את השרטוט. ניסיתי להבין מה זה אומר על ״איך נראה הראש שלו מבפנים״.

בדומה להעתק המבולגן שיצר הנער, גם בחדר מבולגן קשה מרוב עצים לראות את היער: בחדר כזה עלולים להתקבע חפצים מיותרים שעדיף היה לזרוק, מבלי שנשים אליהם לב. וגם בראש מבולגן יכולים ״להיתקע״ תכנים מנטליים מיותרים שפשוט התרגלנו אליהם, כמו חרדות ודאגות לא-פונקציונליות.

ואכן, מלבד הפרעת הקשב התלונן הנער גם על חרדות במבחנים. לדבריו, לקראת בחינה הוא לא מתרכז בחומר וחושב רק על הכישלון הצפוי. בבחינה עצמה הוא מסתכל באחרים וחושב שבניגוד אליו, הם יודעים היטב מה לעשות. והוא, כל הזמן קופצות לו מחשבות רעות לראש כמו למשל תמונת מַחברת הבחינה שלו עליה מרוח, באדום ובגדול, ״נכשל״. על השאלות עצמן אינו מצליח לחשוב כמובן.

תיאורי מחשבות מטרידות שכאלו כולל רגשות החרדה שנלווים אליהן שמעתי ממטופלים רבים, ובנסיבות מגוונות: ספורטאים או אמני-במה שברגע האמת מצליחים לחשוב רק על כישלון אפשרי במקום להתרכז בביצוע. עובדי הייטק שלא מצליחים להתרכז בשורות הקוד ונסחפים לאפליקציות חברתיות וחדשותיות, או טרודים לשווא במה חושבים עליהם ומה עושים האחרים סביב. סטודנטים ותלמידים שמנסים להתרכז בשיעור בזום ובמקום זאת עסוקים בהודעות ובשטויות. מטופלים שקופצים לראש שלהם לבטים חוזרים ונשנים לגבי הפרטנר שלהם, הילד שלהם, העבודה שלהם ומה לא, במקום להתרכז בעשייה רלוונטית. וכן הלאה.

בכל המצבים הללו נקטע רצף החשיבה על-ידי ״פּוּשִים״ מנטליים של דאגה, טרדה וחרדה. העניין הוא שאותן הפרעות מתחפשות למחשבות רלוונטיות, כשבעצם הן מסיחות את הדעת מכל מה שמשמעותי וחשוב באמת.

לרוב נוגעות החרדות והחששות לזמן עתיד או לזמן עבר, ואין מה לעשות איתן בהווה. לרוב הן עוסקות במה יעשו האחרים ולא במה שנעשה אנחנו בעצמנו. הן לא מאפשרות עשייה מכוונת-מטרה ופתרון-בעיות, גם לא מולידות רעיונות טריים או חשיבה רעננה. בתחפושת כוזבת של מחשבות ענייניות או של אסוציאציות חופשיות לכאורה, חוזרות על עצמן הטרדות והדאגות ב״לופ״ רעשני ועיקש, שמפריע לריכוז ולהתנהלות שלנו, בדומה לילד שמוסח מרעשים במקום להתרכז בשיעור.

גם ההרגשה הרעה שנלווית למחשבות הללו גורמת להן להרגיש אמיתיות: בדומה למזג-אוויר עכשווי, גם רגש עכשווי מרגיש אמיתי ומציאותי אפילו שהוא זמני וחולף. ההרגשה הרעה שנלווית לטרדות ולדאגות מקנה להן תוקף פנימי ומחזק את ממשותן, ומשווה להן את התחושה שהן אמיתיות ומבוססות.

חשוב לזכור שהטווחים הנוירולוגיים שלנו, כמו למשל סף התחושה שממנו והלאה נבחין בגירוי, או היכולת לסנן גירויים שוליים ולהתמקד בגירויים חשובים, הם מולדים. תינוק שטווח-הקשב המולד שלו מתבדר ומקוטע עלול להחמיץ אותות שמבשרים שהנה מגיע האוכל המיוחל. לכן הוא יחווה יותר רגעי חרדה מתינוק קשוב ששומע ורואה את אמו מתקרבת, מריח את ריח החלב הטוב, עושה אחד ועוד אחד, ויודע שהנה בא האוכל שלו.

לתינוק בעל טווח-קשב תקין קל יותר להיות רגוע, כי תשומת-לבו הטובה עוזרת לו להירגע מתוך היכולת לצפות את העתיד הקרוב, בעוד שתינוק בעל קשב מולד ירוד לומד על בשרו שהעולם מלא באי-וודאות מטרידה. החשש מטבעו הלא-וודאי וההפכפך של העולם כפי שלמד לחוות אותו מתוך טווח הקשב המקוטע שלו עלול להפוך לו לטבע שני, טבע נרכש.

כולנו נולדנו כפי שנולדנו וקשה לנו לדמיין איך ״נראה מבפנים״ הראש של אחרים, פשוט כי מעולם לא פעלנו או חשבנו מתוך ראשו של מישהו אחר. הטווחים הנוירולוגיים המולדים שלנו הם מובנים מאליהם בעבורנו. גם החששות והטרדות הנרכשים שפועלים ב״לופ״ מטרטר בתוך הראש שלנו מרגישים לנו מובנים מאליהם. זאת למרות שבעצם הם לא מלמדים אותנו שום דבר אמיתי על עצמנו, וגם לא על המצבים שאליהם עלינו להתייחס ולהסתגל.

מלבד הפרעת הקשב המולדת ניחן אותו נער מהאבחון גם בשכל טוב. קל היה ללמד אותו איך להעתיק נכון את הצורה, אך היה הרבה יותר קשה לעזור לו להיות מרוכז ופנוי רגשית במבחנים שלו, כי הרי ההרגל להיות מוטרד וחרד במבחנים כבר הפך ל״טבע השני״ הנרכש שלו.

בתהליך למד הנער להבחין בין תפיסות מבוססות שיכולות לעזור לו להתארגן בסיטואציה, לבין חששות ודאגות מופרכים שצצים מתוך הרגל. לאט ובהדרגה למד להשתמש במשאבים המנטליים שלו, במקום לבזבז אותם על חששות-שווא דווקא בזמן שנדרש למלוא יכולות החשיבה והוויסות שלו.

כדי שחרדות טורדניות יהפכו לדבר שניתן להתבונן עליו במקום להתרגל אליו, ואולי אפילו להשתחרר ממנו בהדרגה, עלינו להכיר בקיומן של הדאגות הבלתי-פונקציונליות שתופסות מקום ב״ענן המנטלי״ שלנו.

בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי נעשָה שימוש בטכניקות של התמקדות, איתור תבניות חשיבה והתנהגות בלתי-יעילות ובניית תבניות חלופיות יעילות יותר במקומן, וגם למשל בטכניקות נשימה שעוזרות להתמקד בהווה ולסנן ״פושים״ מיותרים. בטיפול פסיכולוגי דינמי ניתן להתבונן בהדרגה ב״טבע השני״ המובן-מאליו של ״לופ״ הדאגות המופרכות. הדבר נעשה דרך תפיסות ורגשות שצפים בחדר בתוכן המילולי, וגם באמצעות ההתנהלות בפועל. למשל, כשצצה התנהלות כאוטית של איחורים או קושי להסתגל לזמנים ולכללים המוסכמים שבתוכם מתבצע הטיפול. הפיכת ההתנהלות לחומר להתבוננות משותפת, מאפשרת לבוא בהדרגה במגע עם חומרים מנטליים פחות מודעים שמפעילים אותנו בעוצמה.

לוקח זמן לשנות ״טבע שני״ של הרגלי חשיבה, תפיסה והרגשה שהתבססו היטב בתוכנו לאורך שנים. קשה להגדיר מתי בדיוק מבחינים מטופלים שדבר-מה השתנה ותפיסות ודפוסים שפעם היו מובנים מאליהם, מרגישים בבירור אחרת.

פתאום קולטים שמשהו השתנה במובהק: ״טנטון״ הדאגות הכוזבות פחות מרעיש באוזן. משהו ביחס לזמנים, למסגרת, לחיבור שבין כוונה לבין התנהלות, מרגיש ברור ושוטף יותר. הקשיבוּת מופנית להווה ופחות מתבדרת בכיוונים עמומים ועכורים של עתיד ועבר. מתפתחת יכולת לזהות מחשבות שליליות אוטומטיות ולעומתן לזהות איתותים רגשיים אמיתיים שראוי להקשיב להם.

כך, לאט ובהדרגה, גדלה היכולת לגייס כוחות להתמקד במה שבאמת נכון וחשוב בשבילנו. במילים אחרות, מתפתחת יכולת טובה יותר לזהות את צורות הבסיס שמארגנות אותנו ולפעול מתוכן, במקום להישאב להסחות טפלות וכוזבות שגוזלות לשווא את כוחותנו.

(הערה: צילום השרטוט למעלה לקוח מויקיפדיה)