• יעלה ורטהיים

הפרעת קשב במבוגרים: הסיפור שאיננו נגמר?


מהי הפרעת קשב אצל מבוגרים? האם היא שונה מהפרעת קשב אצל ילדים? מה ההבדל בין הפחתה נקודתית בקשב לבין ״הפרעת קשב״? איך הפרעת קשב באה לידי ביטוי, וכיצד מטפלים בה?



דן, בן 38, איש תוכנה שמנהל צוות מקצועי בחברת הייטק במרכז, ידוע כאדם חכם ומהיר קליטה (דן הוא דמות בדויה, המייצגת מקרים רבים דומים).


פגשתי בו לפני שנים כשעסקתי באבחון פסיכולוגי-דידקטי, ומסרתי למשפחה את ממצאי האבחון של בנם. תיארתי לפניהם טווח קשב לקוי שמפריע לילד להסתגל לשגרת ביה״ס והבית ופוגע בהישגיו הלימודיים, חרף האינטיליגנציה המעולה שלו. ״זה בדיוק אני!״ התפרץ פתאום דן, ״תמיד הבנתי מהר. הייתי הראשון לקלוט, אבל תוך רגע איבדתי את הסבלנות״.


ראיתי את זה קורה לנגד עיני: דן, שדאג לבנו ורצה להבין את מצבו, קלט מיד את הפואנטות בדברי אך במהירה איבד בהן עניין. הוא ניסה ״להעיר את עצמו״ בעזרת אמירות פתאומיות, אך רוב הזמן מבטו נדד, הוא פיהק, התעסק בארנקו ובטלפון שלו וזע באי שקט בכורסא.


לבסוף אמר, ״גם אני נחשבתי לילד חכם ״עם קוצים בטוסיק״. אף אחד לא חשב לאבחן מישהו עם ציונים כמו שלי. בזמני גם אבחונים לא היו נפוצים כל כך. אבל היום אני קולט כמה הקוצים האלה מפריעים לי. תראי, בניהול יש הרבה ״אקשן״ שמציל אותי״, הוסיף. ״אבל בהייטק חשובה מאוד גם המקצועיות. משנה לשנה קשה לי יותר לשבת לעבוד ברצף. אין לי סבלנות לקרוא חומר מקצועי. לכתוב, לתכנת, לקודד: מרוב מהירות אני פזיז, מפספס וצריך לעבוד כפול. אני חושש שאני מאבד את זה״.


רקפת, בת 32, פנתה לטיפול מתוך חשש שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה (דמות בדויה כנ״ל). בתה השנייה שהתווספה בשעה טובה לפני כחצי שנה לבכורהּ בן השלוש היא ילדה חמודה ובריאה, בדומה לאחיה. אך רקפת מספרת שאם עד ללידה עוד הסתדרה איכשהו, היום היא ״מאבדת ידיים ורגליים״. הזמן נוזל לה בין האצבעות. הבוקר מתחיל, היא מנסה לתכנן שגרת השכמה, האכלה, הלבשה, תיאום משימות עם בן הזוג שלה, ״והכל מתחרבש״. בקבוקים נשכחים במיקרו, גרביים, נעליים ומסרקים נעלמים, פעולה מתערבבת באחרת והכל הופך לבליל קדחתני ומלחיץ.


״עוד שבועיים אני אמורה לחזור לעבודה ואין לי מושג איך אני עומדת בזה. אין לי כוחות. אני מתחילה את היום במינוס אנרגיה שרק הולכת ופוחתת ככל שהיום מתקדם. אני מצליחה להירגע רק בנטפליקס. טוחנת סדרות שעות, גם לתוך הלילה״.


״תמיד היה קשה לי להירגע״, הוסיפה. ״אני בן אדם שכל רעש מפריע לו. אני לא מוצאת כלום, הכל מסביבי תמיד בבלגן. מה שכן, סדרות מהפנטות אותי: כשאני צופה בהן כלום לא קופץ לי לעיניים, כלום לא הולך לאיבוד. אין בלגן, אין בלבולים. אבל זה מדכדך: כמה כבר אפשר לראות סדרות, זה משעמם ורֵיק ובסוף רק מרוקן לי את הכוחות. זה לא פיתרון, זה בריחה. אני לא רואה איך אני חוזרת לתפקד״.


תופעת ה״דיכאון אחרי לידה״ בדומה ל״הפרעת קשב״ לא היתה מוכרת מספיק בעבר, ופעמים רבות אבחנה חשובה זו הוחמצה. היום מודעים לקיומה, כמו גם לקיומן של הפרעות בקשב. אך לעיתים מחפשים אבחנות ״מתחת לפנס״, ומדביקים תוויות בשוגג, כי הן נפוצות ומוכרות.


קושי רגשי אצל יולדות עלול להיחשב כדיכאון אחרי לידה גם אם אינו בהכרח כזה. קשיים מורכבים אצל ילדים עלולים להיחשב ל״הפרעת קשב״ גם אם טווח הקשב החלקי שלהם הוא רק גורם שניוני בקשייהם. אצל מבוגרים, מנגד, לא אחת עלולים להחמיץ את העובדה שהם סובלים מהפרעת קשב, הפרעה שמקשה עליהם בצורה מפושטת וגורפת, לאורך ולעומק תפקודם הרגשי, המקצועי, המשפחתי והחברתי.


אבחון יתר ואבחון חסר של הפרעת קשב

בעשורים האחרונים חלה עלייה נחשונית באבחון של הפרעות קשב, בפרט בקרב ילדים ובני נוער. העובדה שאבחנה זו מובילה באוכלוסיות ילדים ונוער להמלצות אופרטיביות כמו מתן טיפול תרופתי או התאמות במבחנים, מעודדת גורמים שונים – את הילדים והוריהם, את אנשי המקצוע, את חברות התרופות, את גורמי ההכשרה המקצועית ועוד – לתאר קשיים תפקודיים במונחי הפרעת קשב, גם אםלא תמיד זה הגורם הראשוני לקושי.


מנגד, בעשורים עברו תופעת הפרעת הקשב לא היתה מוכרת כלל. לאנשים שהתמודדו עמה הודבקו תוויות כמו ״עצלן״, ״פרופסור מפוזר״, ״אסטרונאוט״, ״פרא אדם״ וכן הלאה. ״אתה יכול אבל לא רוצה מספיק״, אמרו להם ההורים והמורים: ״קח את עצמך בידיים״. ״תפסיק לחלום בהקיץ״. ״תתעורר״. היום בבגרותם רבים מהם מבינים שאילו היו מאובחנים כסובלים מהפרעת קשב בילדותם, יתכן שהיו זוכים לקבל כלים שיעזרו להם לתפקד טוב יותר. לא מדובר רק בתרופות ובהקלות במבחנים: מודעות עצמית מובילה לניהול עצמי טוב יותר, ולאסטרטגיות התמודדות מתאימות ויעילות יותר.


מהותה של הפרעת קשב

במצב של הפרעה בקשב קשה להבחין בין גירוי רלוונטי, לבין גירויים בלתי רלוונטיים. גירויים לא רלוונטיים ממקור חיצוני יכולים להיות הסחות חיצוניות כמו רעש או התראות בסלולר. גירויים לא רלוונטיים ממקור פנימי יכולים להיות אסוציאציות או דחף להתנועע.


כשאיננו יכולים להתמקד ולהתרכז בדבר שהיינו רוצים להתמקד בו – למשל בקריאת חומר, בלימודים, בכתיבת קוד או בישיבה בעבודה – טווח הקשב שלנו אינו מלא, ולא משרת אותנו כהלכה.


תפקיד הסביבה באיתור הפרעת קשב אצל ילדים ונוער

בדרך כלל, ילדים שסובלים מטווח קשב לקוי מעוררים את תשומת לב המבוגרים שסביבם. גננות ומורות מזהות בקלות ילדים חסרי שקט, שהפרעת הקשב שלהם מתאפיינת בעודפות התנהגותית (כלומר, באי-שקט תנועתי ומילולי). גם הורים מבחינים בקלות בילד שאינו מסוגל לשבת במקומו ולהשלים משימות מסוג אכילה או הכנת שיעורים.


מורים והורים רגישים יותר, יאתרו גם את הילדים שהפרעת הקשב שלהם אינה מתאפיינת ב״היפראקטיביות״ אלא בטיפוס השקט-חולמני: הם יקלטו ש״הילד לא נמצא איתנו״, ואיננו קולט ומתייחס בצורה תואמת לאינפורמציה הרלוונטית, אפילו אם הוא יושב בשקט ואינו מפריע לאיש.


תפקיד הסביבה והפרט באיתור הפרעת קשב בקרב מבוגרים

בעוד שילדים נתונים כשגרה להתבוננות ולהערכה מצד הורים ומורים המשווים בצורה שיטתית את התנהגותם להתנהגות בני גילם – בדרך כלל בסביבתם של מבוגרים אין בנמצא מי שמתייחס בצורה שיטתית לטווח הקשב שלהם.


לרוב, אין מי שיאתר את המבוגרים שסובלים מהפרעת קשב ואשר לא אובחנו בילדותם: בעיני הסביבה נתפסת התנהגותם כחלק מאופיים ומזהותם. גם הם עצמם רגילים להיות כפי שהינם: מעולם לא היו אחרים אלא רק הם עצמם. מעולם לא חוו את העולם דרך מסננת קשבית של מישהו אחר. הם רגילים לאסוציאטיביות שלהם, להיסח הדעת, לחולמנות, לרגל הקופצת, לצורך ב״אקשן״, לדרך שבה הם קולטים מידע, לקושי לדחות סיפוקים, לחוסר הסבלנות.


דפוס הקשיבות שלהם הוא ״אגו-סינטוני״ מבחינתם: כך היו תמיד, מאז ומעולם. קשה להם להתבונן על עצמם מבחוץ, ולקלוט שהתנהלותם שונה בצורה משמעותית מזו של רוב האנשים סביבם.


השפעת אבחונים והמלצותיהם על שכיחות הבעיה בגילאי ילדות ובגרות

כאמור, רבים מהילדים בגנים ובבית הספר עוברים אבחונים, שבודקים את תפקודי הקשב והריכוז שלהם. בהתאם לממצאי האבחון, לא מעט מהם מופנים לטיפול תרופתי ליִיעול תפקודי הקשב, או מקבלים המלצות להתאמות בדרכי היבחנות.


כלים אלו, בפרט ״הקלות״ כגון הארכת זמן במבחנים, פחות רלוונטיים למבוגרים. במקומות העבודה הרי אין ״התאמות״, ובדרך כלל, פחות מבוגרים מוצאים לנכון ליטול תרופות לייעול תפקודי הקשב והריכוז שלהם. לכן אין בנמצא ממסדים וגופים רבים שיעודדו מבוגרים לבחון את תפקודי טווח הקשב שלהם. זאת בניגוד לסצינת אבחוני הקשב השוקקת בקרב ילדים ונוער, שמניבה המלצות אופרטיביות לתרופות ולהקלות.


ניסיון החיים – מנגנוני התמודדות ופיצוי

הבדל נוסף בין ילדים לבין מבוגרים שסובלים מהפרעת קשב הוא שמבוגרים פיתחו לאורך חייהם דרכי התמודדות ומנגנוני פיצוי, יעילים יותר או פחות, בעוד שילדים שסובלים מההפרעה עדיין לא פיתחו כלים להתמודד עמה. גם מסיבה זו קל יותר לאתר את הילדים מאותגרי הקשב, שההפרעה שלהם גולמית ובולטת יותר, בניגוד למבוגרים שלמדו להטמיע את הקושי כחלק מהמכלול שלהם.


השפעות מצביות על הפרעת קשב

חשוב להזכיר שאצל כולנו, בעלי טווח קשב תקין ולקוי כאחד, רמת הקשב איננה קבועה ואחידה, אלא נתונה לשינויים בהשפעת מצבים וחוויות בחיינו. ישנן סיטואציות בהן אנו קשובים ו״מחודדים״, ומנגד, קיימים מצבים בהם איננו מרוכזים כלל. כולנו חוֹוים הפחתה בקשיבות כשאנחנו מרגישים רע, כשמוטל עלינו עומס כבד, או כשעלינו להתמודד עם צרות וקשיים.


כמו כן, כולנו חיים בתקופה של עומס גירויים קולקטיבי – הסלולר, הרשתות החברתיות, הצפיפות, הפקקים, חוסר היציבות הפוליטי ועוד. בנוסף לכך, לרובנו חסרים כיום פנאי ומרחבים ירוקים ושקטים להירגע בהם.


נקודה נוספת היא שבניגוד לשנים עברו בהן מרבית האנשים עבדו בתפקידים פיזיים מגיל צעיר, בתקופה המודרנית מרביתנו לומדים לפחות 12 שנים, ועוסקים בעבודות שדורשות ישיבה וריכוז מתמידים, במקום להסתובב בשטח ולהפעיל את גופנו. הדבר מאתגר אף יותר את פונקציות הוויסות של מי שבנוי לתזוזה, לתנועה ולשינויים.


הפרעת קשב – הממד המולד (הקונסיטוציה)

בעוד שכל האנשים חווים תנודות בקשב שלהם, התנודות הללו מתרחשות בתוך טווח הקשב האינדיבידואלי של כל אחד ואחד מאיתנו.


טווח הקשב האישי שלנו הוא מולד: המבנה הנוירולוגי המולד שלנו (ה״קונסטיטוציה״) משפיע על מידת ערנותנו ודריכותנו לגירויים, על יכולתנו לווסת אי-שקט, על נטייתנו לפעילות ולתגובתיות, על מחזורי השינה שלנו ועוד.


די בתצפית קצרה בתינוקות בתינוקייה בבית-החולים כדי להתרשם מי מהילודים חסר-שקט, עירני ונוטה להתנועע, ומי שקט, אדיש ואפילו ״פלגמטי״. מי נוח-מזג, ומי קולני ומתריע. הטמפרמנט המולד משפיע באופן ראשוני ועמוק על התפתחותנו.


מדוע גבוהים יותר סיכוייו של תינוק בעל יכולת מולדת טובה לסינון גירויים להיות רגוע? בזכות העובדה שאינו סובל מ״הפרעות בקליטה״ הוא ילמד מהר יותר אלו קולות ומראות מאותתים שהנה מגיע החלב שלו. בנוסף לכך, הוא יסנן טוב יותר גירויים פנימיים עוכרי שלווה כמו איתותי רעב או רטיבות בחיתול.


לעומתו, תינוק שנולד עם טווח קשב חלקי ומקוטע יחמיץ חלק מהאיתותים המבשרים על בוא המזון. כתוצאה מכך הוא ״ייוותר באפלה״ זמן רב יותר, לא יבין מתי יזכה לקבל טיפול, וילמד להפעיל דפוס הגנתי: להגביר את התראותיו על הרעב ואי-הנוחות שלו (שמלכתחילה מורגשים כעוצמתיים יותר בגלל מסננת הגירויים המולדת הפחות יעילה שלו) באמצעות בכי, צרחות ותנועתיות. כשיזכה לקבל את מבוקשו, ילמד שהתנהגות קולנית וסוערת מניבה תוצאות: בזכות החיזוקים החיוביים הללו, עלולה אף נטייתו המולדת להתחזק.


לחילופין, הפער הגדול בין עוצמת דחפיו לבין האספקה הסביבתית שמתקשה לעמוד בהם, עלול לגרום לו ״להרים ידיים״, לחדול מלנסות, ולשקוע בבועה מנותקת מתוך חווית חוסר-אונים נרכש.


טווח הקשב – השפעות סביבתיות

טווח הקשב המולד של כל אחד מאיתנו מושפע עמוקות גם מהבית ומהסביבה בהם גדלנו. ילד שגדל בבית מאורגן ונינוח יסגל לעצמו התנהלות יעילה ושקטה יותר, ואילו ילד שגדל בבית תזזיתי וקדחתני יפתח אי-שקט, ודפוסי התנהגות שיקנו לו תשומת-לב מרבית מסביבה שאינה פנויה וקשובה אליו.


גם ההתאמה בין טמפרמנט הילד לבין טמפרמנט הוריו משפיעה על דפוס הקשב של הילד. ילד שנולד להורים בעלי טמפרמנט שונה משמעותית משלו, יסגל לעצמו קווים מהתנהלותם. בנוסף, גם רגישות ההורים והיענותם לאיתותי הילד תשפיע על סיכוייו לרכוש יכולות כמו סינון עיקר מטפל, זיהוי צרכים משמעותיים להבדיל מדחפים סתמיים חולפים, ואיתות תקשורתי יעיל של רצונותיו.


איך נדע אם אנו סובלים מ״הפרעת קשב״?

כאמור, טווח הקשב שלנו הוא תוצר של המבנה המולד שלנו, של סביבת הגידול שלנו ושל השפעות נקודתיות שמגבירות או מפחיתות את יכולתנו להיות קשובים וממוקדים ביחס לעצמנו.


בעוד שאת התנודות השוטפות בטווח הקשב האישי שלנו קל לנו לזהות – בדרך כלל אנו יודעים מתי אנחנו מרוכזים יחסית ומתי לא - מורכב יותר להעריך את איכותם הכוללת של תפקודי הקשב שלנו.


״הפרעת קשב״ קיימת כאשר ברוב המצבים איננו מסוגלים לזהות ולתעדף גירויים רלוונטיים ולהתמקד בהם באופן יעיל ותואם לסיטואציה, וכאשר חלק גדול ממשאבינו הקוגניטיביים, הרגשיים והפיזיים מופנה לטיפול בגירויים לא חשובים, שאינם מקדמים אותנו, באופן שפוגע משמעותית ביכולתנו לממש מטרות אקדמיות, מקצועיות, משפחתיות, חברתיות ועוד.


מתי טווח קשב לקוי הוא נקודתי וחולף, או שניוני להשפעות ראשוניות אחרות, ומתי הינו דפוס אישי אופייני, מפושט, גורף ומתמשך, שפוגע ביכולתנו לממש את המשימות ההתפתחותיות הבסיסיות שלנו, ואשר ראוי להתייחס אליה כאל גורם מגביל משמעותי?


אז אם אנחנו:


קצב עבודה בהשוואה לאחרים:

אם לוקח לנו הרבה יותר זמן ללמוד משימה ולבצע אותה ביחס לחברינו לעבודה או ללימודים, בהנחה ששאר הכישורים שלנו ושלהם דומים (אחרת לא היינו באותו תפקיד או באותו מסלול) - אם קצב העבודה שלנו חריג לרעה, הוא עלול לנבוע מקשב בלתי יעיל, שפוגע בקצב ובתפוקה שלנו. חשוב לציין שכמו במקרה של דן - חוסר סבלנות, פזיזות ומהירות יתרה עלולים לגרום לתפקוד איטי בסופו של דבר, בעקבות ביצוע חלקי ושגוי שדורש בדיקה ותיקון חוזרים ונשנים.


היכולת למעבר סביר בין גירויים מתחרים:

אם קשה לנו משמעותית להעביר את הפוקוס שלנו מגירוי רלוונטי אחד לגירוי רלוונטי אחר. למשל, לתת את הדעת על משימות שונות ולתעדף אותן, או לעבור מהר מעבודה עצמית מול מסך, לפעילות שונה כמו דיון בישיבה. כשקשה לבצע ״Shift״ סביר בין מוקדי קשב חשובים מתחרים, קשה לנו מאוד ״לזרום״ ולהתנהל עם שטף המטלות היומי.


סף קליטה גבוה מדי או נמוך מדי לגירויים:

אם איננו שמים לב לדברים שרוב האנשים כן קולטים, או מנגד - אם אנו קולטים דווקא פירורי מידע וגירויים שוליים ומזעריים בסגנון ״הנסיכה על העדשה״: קליטת חֵסר או קליטה עודפת משמעה שבררנותו של טווח הקשב שלנו איננה יעילה: המסננת שלנו משמיטה גירויים חשובים, או מעבירה גירויים טפלים. כלומר, מי שסובל מהפרעת קשב יכול להיות בעל סף קליטה נמוך מדי לגרייה ולכן לחפש אחר גירויים מתוך תחושת חסך בהם, ויכול להיות גם בעל סף קליטה נמוך מדי בגירויים ולכן בחוויית הצפה (יכולים להיות גם שילובים שונים של רגישות-יתר לגרייה ושל תת-רגישות לגירויים אצל אותו אדם).


אי שקט גופני:

אם אנו מרגישים צורך תמידי לזוז, לחפש שינויים וריגושים, לבדוק בסלולר, ולא מסוגלים להתמקד בעשייה המכוונת והרלוונטית שלנו. אם אנחנו צריכים לנוע ולהתרוצץ למרות שעיסוקנו מחייב אותנו דווקא לשבת בשקט ולהפעיל את הראש: במצב זה מוטל עלינו להשקיע אנרגיה רבה מדי בסינון ובוויסות (במקום שיהיו אוטומטיים). אנרגיה זו נגרעת מסך הכוחות שמוקצים להתמודדות הרלוונטית.


פער בקשיבות בין גירויים מעניינים ללא מעניינים

נכון, באופן טבעי כל האנשים מתעניינים יותר במה שמעניין אותם ופחות במה שלא. אך רוב האנשים גם מסוגלים לעסוק ביעילות יחסית גם בדברים שמשעממים אותם.לכן, פער דרמטי בין הקשב הגבוה לגירוי שמעניין אותנו, לבין חוסר קשב טוטלי המוקצה לגירוי שאיננו מרתק אותנו, מהווה אינדיקציה לבעיה בטווח הקשב. כשרמת הקשב שלנו בנקודת זמן מלמדת יותר על הגירוי שלפנינו מאשר על מידת הקשב האופיינית שאנו מסוגלים לגייס בדרך כלל, סביר להניח שמסננת הקשב שלנו אינה טובה דיה.


קשיי התארגנות חמורים (כישורים אקזקוטיביים)

זהו קריטריון בולט וקל להבחנה, במיוחד אם יש לנו למי להשוות: אם החללים שבאחריותנו לובשים מראה כיאוטי (החדר, השולחן, הבית, המשרד, התיק...); אם קשה לנו לתכנן ולתעדף משימות ואנו מוצאים את עצמנו נקלעים ממצב למצב ללא יד מכוונת; אם קשה לנו לתכנן ולנהל ביצוע של משימות, להבנות את הזמן שלנו בהתאם למטרות ולצרכים שלנו – אנו סובלים מבעיה בכישורים הניהוליים. כלומר, הניהול העצמי שלנו אינו אוטומטי ושוטף, אלא גובה מאיתנו מחיר גדול בכל רגע ורגע, וכך, פעולות שהן פשוטות עבור אחרים, הופכות עבורנו לקשות ומפרכות.


אימפולסיביות, קושי לדחות סיפוקים,

אם אנו מקדימים מעשה למחשבה ונוטים לפעול בלי לחשוב; אם כדי לבחון את התוצאות האפשריות למעשה כלשהו עלינו לבצעו בפועל מבלי שנוכל לחשוב מראש על השלכותיו; אם אנחנו מרגישים צורך להגיב אוטומטית בלי לחשוב מראש על משמעות התגובה – יכולתנו לווסת גירויים פנימיים וחיצוניים באמצעות תהליכים מנטליים לוקה בחסר. כתוצאה מכך אנו נדחפים לפעילות מיותרת, שלעיתים קרובות היא גם מסבכת ומזיקה.


נסיגה לפעילות פאסיבית מתמשכת

אם כדי להירגע אנו נסוגים לעיתים קרובות לצפייה ובהייה מתמשכות במסכים אלקטרוניים, הרבה מעבר לזמן שבו הפעילות הזו מעניינת ומשמחת אותנו באמת – זה הפתרון הלא יעיל שמצאנו להתמודד עם עודף גרייה. נטישת העולם האמיתי לטובת המסכים מחליפה את מסננת הגירויים הפגומה שלנו, כשאנו שוקעים בבהייה פאסיבית שאר הגירויים לא חודרים אותה, ולא מפציצים אותנו. כך, יכולתנו להיות רגועים מותנית בשימוש לא פרודוקטיבי בזמן ובמרץ שלנו.


חולמנות מול תזזיתיות

בסופו של דבר, פגיעה בטווח הקשב עלולה להוביל לשני דפוסים שלכאורה שונים זה מזה, אך למעשה דומים: הטיפוס החולמני (המוכר כ - ADD - Attention Deficit Disorder) והטיפוס חסר-השקט והתזזיתי (המוכר כ - ADHD - Attention Deficit Hyperactivity Disorder). למרות שכלפי חוץ הם נחווים בצורה שונה על ידי סביבתם, אלה גם אלה מתקשים להתמקד בעיקר ולסנן את הטפל, ונדרשים להשקיע כוחות רבים כדי להתמקד, להתרכז, להירגע, להתארגן ולפעול בצורה מכוונת למטרה.


בשביל מה זה טוב לדעת אם יש לי ״הפרעת קשב״?

כדי שנוכל לטפל בעצמנו בצורה מיטבית חשוב שנכיר את עצמנו: את הצרכים והשאיפות שלנו, את הכישורים והמשאבים שלנו, וגם את מה שמגביל את יכולתנו לממש אותם. אם הפרעת קשב מקשה עלינו לתפקד כפי שהיינו יכולים ורוצים, חשוב שנזהה אותה. חשוב שנבין איך היא מגבילה אותנו ואלו מנגנונים סיגלנו לעצמנו כדי להתמודד אתה. נסיגה לבהייה מתמשכת מול צגים, למשל, אינה פיתרון יעיל, גם לא התנהלות קופצנית ותזזיתת מדי. כך גם נטייה לדחיינות ולהתמרחות, היתקעות מתמשכת בעניין אחד ללא יכולת להרפות ממנו, ועוד דפוסים בעייתיים שהלוקים בהפרעת קשב נוטים לגבש לעצמם.


בגילאי בגרות לא תמיד רלוונטי לעבור אבחון נוירולוגי או פסיכולוגי-דידקטי כדי להעריך את יכולתנו להתמקד בגירויים הרלוונטיים (אלא אם כן מדובר בסטודנטים, שבמקרה של הפרעת קשב משמעותית עשויים להפיק תועלת רבה מבדיקת האפשרות לסיוע תרופתי, להיעזר בהתאמות בדרכי היבחנות ומאמצעי עזר נוספים שעומדים לרשותם באקדמיה).


טיפול פסיכולוגי בסובלים מהפרעות קשב

כאמור, הפרעת קשב נובעת קודם כל מהמבנה המולד שלנו. אם מיום היוולדנו חווינו את עצמנו ואת העולם לא מתוך ערנות מווסתת ושוטפת, אלא ממצב של הנמכות בקליטה, של חדירת גירויים סתמיים למרכז תשומת לבנו, עם השמטת מידע חשוב בגלל נפילות בקשב, עם קושי לווסת אימפולסיביות, עם משובים סביבתיים שאנו ״עצלנים״, ״קשים״, ״מרחפים״,


אם יכולתנו לנהל בית, יחסים, עבודה ועוד נפגעת בגלל תנודתיות בקשב – חשוב שנכיר את השלכות המבנה המולד שלנו על האופן בו אנו תופסים את עצמנו ואת האחרים, על עולמנו הרגש,י על התנהגותנו ועל יכולת ההסתגלות שלנו. מתוך המודעות המתפתחת בטיפול, נוצרים מנגנוני התמודדות בשלים ויעילים יותר.


הסיפור של דן

בהמשך לאבחון של בנו קיימתי הדרכת הורים לדן ובת-זוגו. בהדרכה בלטה פגיעתו הרעה של טווח הקשב של דן - קצר, לא-אלסטי, נוקשה, קופצני - בהתנהלותו כאב, כבן-זוג וכאדם בכלל. בגלל שידע תמיד - ידיעה מבלי דעת, מבלי שהמשיג זאת במילים - שבהרף עין יאבד מסבלנותו, סיגל לעצמו רגזנות קלה שהרתיעה את סובביו – בת זוגו, ילדיו, העובדים שלו – מלהציג לו שאלות או מלדבר אליו במשפטים ארוכים. בהדרגה קלט שהוא מעורר חשש באנשים ולמעשה מאבד מיכולתם להיות משוחררים ויצירתיים סביבו וכך, גם מחמיץ אינפורמציה חשובה שיכולה הייתה לשמש אותו.


הוא למד לזהות מתי סבלנותו פוחתת, ולגייס במצב זה כוחות כדי שלא להחמיץ דברים חשובים שלא נמסרו ״קצר ולעניין״. הוא הבין בצורה עמוקה יותר את מה שכבר ידע - לא כולם יודעים לשגר את הפואנטה שלהם במילים ספורות, אצל רבים מסתתר הרעיון המרכזי בתוך מלל ארוך יותר - ואם יגלה סקרנות וסבלנות, יביט בעינהם ויבקש לעת הצורך שיסבירו שוב את מה שפספס - אנשים, כולל בנו ולהבדיל העובדים שכפופים לו - ירגישו בנוח ויתפקדו טוב יותר במחיצתו.


בנוסף, דן למד לתכנן אחרת את זמנו בעבודה: לחלק חומרי קריאה, עיבוד, קידוד או כתיבה לנתחים קטנים. להקצות זמן רב יותר לנושאים שריתקו אותו, ולתכנן הפסקות מתודיות בעבודה עם חומרים שהרגישו לו מונוטוניים ומייאשים. עם הזמן, תחושת המסוגלות המקצועית שלו שבה ועלתה, והוא כבר לא חשש יותר לאבד את כישוריו הבסיסיים במקצוע בגלל ״הקוצים שלו״.


הסיפור של רקפת

בטיפול ברקפת נוצר הרושם שהדכדוך שלה אינו בהכרח ראשוני לבעיה. היא שמחה בבתה התינוקת, בבנה, אהבה את בן הזוג שלה וגם את מקצועה ומקום עבודתה. בנוסף, רקפת התגעגעה לתחביבים הספורטיביים שלה, שלא מצאה זמן וכוח לעסוק בהם.


לאחר מפגשים ספורים בלטה העובדה שהכישורים הניהוליים שלה לוקים בחסר. התחלנו בעבודת ״עיצוב התנהגות״ הדרגתית. במקום ״לתקוף את החומה במקום שהיא הכי גבוהה״ התחלנו בזירה הרגועה יחסית, של שעות הצהריים, בהן שהה בנה עדיין בפעוטון. אפילו במהלכן הלכה רקפת ״לאיבוד״: השעה 12:00 הפכה במהירה ל15:30 כשצריך להוציא את הילד מהגן, מבלי שקלטה איך הזמן חולף.


התחלנו ״לתת בו סימנים״. איך היא תדע שהגיעה העת פעילות הצהריים? איך תזהה שבתה רעבה? איך תתארגן להאכיל אותה? איך תתארגן להאכיל את עצמה?


במקום לעשות הכל ״תוך כדי״, לערבב פעולה באחרת עד שכולן קורסות לתוך עצמן, כל זאת תוך צפייה בסדרות, התכתבות בווטסאפ וחלימה בהקיץ, הגדרנו שלבים מובחנים עם התחלה וסוף ברורים. הצפיה בפרק בסדרה הפכה ל״פרס״ שזוכים בו לאחר השלמת עיקרי המשימות. הגדרנו גם מה עושים כשפרק בסדרה מסתיים, כדי שלא ״תזרום״ ותגלוש מבלי משים לפרק הבא.


תחושת השליטה (Mastery) שהתגבשה אצל רקפת בסצינת הצהריים עודדה אותה להאמין בעצמה וביכולתה לנהל גם פרקי זמן אחרים. בהדרגה, גם שעות הבוקר והערב הפכו לנסבלות יותר. היא נהייתה קשובה יותר לבני משפחתה – לילדים, לבן הזוג – ובעיקר לעצמה. נכון, הג׳אגלינג האימהי לא הפך פשוט יותר – אך היא ניהלה אותו טוב יותר.


רקפת שבה לעבודתה רגועה יותר, כשכוחותיה שוב עומדים לרשותה. בהמשך התהליך יכולנו להתבונן גם אחורה, כיצד ניהלה את עצמה לפני העומסים והאתגרים שהציבה בפניה ההורות. איך העובדה שתמיד ״קפצו לה מחשבות״ פגעה בכישוריה הפרוצדורליים ונתנה לה להרגיש שמתחוללת מהומה תמידית סביבה ובתוכה. היא הבינה שהבלבול הזה גרם לה ״לצוף במקום לשחות״, והבחינה מתי זה שירת אותה ומתי זה פגע בה. היכולות הרפלקטיביות שלה התפתחו ובמקום ״מוקד שליטה חיצוני״ היא פיתחה ״מוקד שליטה פנימי״, חשה ריבונות על עצמה במקום להרגיש נסחפת ונגררת. בהמשך גם עברה הסבה מתמשכת למקצוע מאתגר ומתגמל יותר. אך זה כבר שייך לסיפור אחר...

09-7404851 

054-6404851