מה פרויד היה אומר על הסטירה של וויל סמית׳?

אירוע הסטירה והקללה הפומביות של וויל סמית׳ כלפי מנחה טקס הענקת האוסקר לסרט הדוקומנטרי, כריס רוק, שהעליב את בת-זוגו של סמית׳, ג׳יידה פינקט סמית׳, עורר סערה גדולה. באירוע ששודר כמובן בלייב בכל רחבי תבל, התייחס רוק בבדיחה לאלמנט בהופעתה החיצונית של סמית׳ - היותה גלוחת שיער - תספורת שנוצרה כתוצאה ממחלת האלופציה שממנה היא סובלת, כפי ששיתפה ברבים בעבר.


(הצילום מתוך 1NEWS)


בדיון שהתפתח בעקבות האירוע עלו שאלות כמו, האם למרות שאסור להכות ואף לקלל בפומבי, סמית׳ בכל זאת פעל נכון כשהִכה וקילל את רוק, כי נדרשה תגובה מידית ללעג שביטא רוק מבימת הטקס כלפי ג׳יידה? והאם אכן היה על סמית׳ ״להיות ג׳נטלמן״ ולהילחם את מלחמתה של אשתו במקומה? האם פעל בצורה מכובדת או שהמיט בושה על עצמו, עליה ועל מעמד טקס האוסקר?


רבים חושבים שאמירתו של רוק הייתה רק בדיחה של סטנדאפיסט, ובתור שכזו היא תאמה לסיטואציה ואין מה לבוא אליו בטענות. בנקודה זו אולי נכון להתבונן על מהותה הפסיכולוגית והחברתית של הבדיחה.


בספר ״הבדיחה ויחסה ללא-מודע״ מסביר פרויד שבדיחות מצליחות להעביר תכנים ומסרי-אמת שלא ניתן היה לומר בשום צורה אחרת. זאת כי בדיחות עוקפות מחסומים של הגיון, של עכבות שכלתניות ושל חשיבה ביקורתית. תוך יצירתם של חיבורים מפתיעים בין צורה לבין תוכן באמצעות טכניקות שונות, מעוררות הבדיחות בשומע קשב פתאומי מסוג מיוחד, שפותח את ליבו ואהדתו למסר שטמון בהן.


אילו אותו מסר עצמו היה מועבר באופנים אחרים, כותב פרויד, שבניגוד לבדיחה חייבים לעבור דרך מחסומים ומסננות של חשיבה ביקורתית - כמו למשל טיעון מנומק או שאלה רציונלית - כנראה שהיה נתקל בהתנגדות ובחסימה.


בנוסף לכך, פרויד מזכיר אלמנט חשוב נוסף בפעולת הבדיחה, ששייך לממד הבינאישי: את תפקיד השומע. שכן, כשמדובר בבדיחה - בניגוד לממד הקומי, שאנו מסוגלים לזהות ולחוש גם כשאנחנו נמצאים לבד, או לשתף בתצפית הקומית אדם אחר שנהנה ממנה יחד איתנו - הרי שלבדיחה נדרש ״גורם שלישי״, שמשמש כקהל לבדיחה, ותגובתו היא שקובעת את הצלחתה.


לכן, על מספֵּר הבדיחה לקחת בחשבון את נקודת מבטו של השומע. למשל, אם הבדיחה כבר מוכרת לשומע, הרי שאלמנט ההפתעה, שחיוני לכך שהבדיחה תצליח, מתפוגג. כשהבדיחה מוכרת לשומע, משימת ההצחקה שלה צפויה להיכשל.


מכשול נוסף להצלחתה של בדיחה במבחן השומע, טמון ב״בדיחות מגמתיות״. בניגוד ל״בדיחות הבלתי-מזיקות״, שלכל היותר מעוררות בשומע חיוך, ״בדיחה מגמתית״ לפי פרויד מכילה מסרים שאמנם אסורים מהבחינה הנורמטיבית, אך מבטאת, בדרכה, משאלות-אמת שמתקיימות ברמה הרגשית והיצרית. בשל רגישות המסרים שמתבטאים ב״בדיחות המגמתיות״, חשוב להיות רגישים ומדויקים בבחירת הקהל שלהן.


לפי פרויד יש שלושה סוגים של ״בדיחות מגמתיות״. האחד, בדיחות גסות, המשקפות רצונות ואף פנטזיות מיניות של משמיעיהן שאינן ניתנות למימוש במציאות. תיאורן בתוך בדיחה משמש כתחליף לפעולה שאסורה במציאות; הקהל שהצוחק מהן כמו רואה בעיניו את האקט האסור שמתואר בבדיחה.


סוג נוסף של בדיחות מגמתיות הוא הבדיחה העוינת, המשמשת לביטוי משאלות תוקפניות, או למגננה בפני מתקפה, שאינה ניתנת לביצוע בדרכים ישירות וגלויות יותר. הסוג השלישי הוא בדיחה מגמתית צינית, המשמשת לביטוי עקיף ומעודן של קולות ביקורתיים או לביטויי כפירה ב״עקרונות מקודשים״, שלא מתאים לבטאם באופן גלוי וישיר.


פרויד מזהיר שכיוון שהבדיחה המגמתית, כמו כל בדיחה, תלויה במבחן השומע: כאשר הפאנצ׳ שלה חובט באדם שקרוב ללב השומע, השומע לא יצליח לשמור על מידת הריחוק והרצון הטוב שחיוניות להצלחת הבדיחה. אם בדיחה גסה למשל מסופרת על אדם שקרוב לשומע, ככל הנראה היא לא תצליח להצחיק אותו, כי ימאן ״לראות בעיניו״ את האקט האסור שמתואר בה.


בנוסף, פרויד מזכיר התפתחויות תרבותיות ששמו סייגים לאלימות הישירה. לדבריו, הבדיחה משמשת כטכניקה מעודנת לבטא את מה שהנורמות התרבותיות אוסרות לבטא דרך אקטים אלימים ישירים. הוא כותב שהיום אומרים ״סלח לי״ היכן שבעבר נהוג היה להגיב בסטירת לחי, או לקלל, ומשתמשים, תחת זאת, בעלבון מילולי מינורי או בבדיחה מתוחכמת, כתחליף מעודן ומאופק לתוקפנות ישירה.


אך גם לבדיחה יש גבולות של טעם טוב. ״לצחוק מסתם גסויות ירודות איננו יכולים״, כותב פרויד, ״כי היינו מתביישים, או כי הן היו נקלות בעינינו; אנו יכולים לצחוק (מדברים כאלו) רק לאחר שהבדיחה (המעדנת) הושיטה לנו את עזרתה״. בנוסף, לדבריו, ״בן התרבות למד להימנע מללעוג למומי הגוף״.


למרות שגם רוק וגם סמית׳ עוסקים בבידור קומי, מתקבל הרושם ששניהם אינם מכירים את דקויות חיבורו של פרויד על הבדיחה, חיבור שהוא אף מציע בו כאמור למי שנפגע מפרובוקציה, להגיב בעלבון מילולי באמצעות שנינות מעודנת, במקום ״לבטא עוינות באמצעות מעשה״.


פרויד מציע ״להפוך את כיוון החרב״ ולהשתמש באמירה הפוגענית עצמה כבסיס לבדיחה מעודנת כלפי מי שיזם את הפרובוקציה, בשנינות שתנטרל את העוקץ של פגיעתו, ותטלטל את הפרובוקטור אל מחוץ לאזור-הנוחות שלו.


סמית׳ לא הצליח לווסת את עצמו, ובמקום להתאפק (למשל עד שאולי יזכה לעמוד על הבמה בעצמו, כפי שאכן קרה לבסוף כשקיבל את פרס השחקן הטוב), או במקום ״לטלטל״ את רוק במסר מושחז בתבונה, בחר לטלטל אותו מידית באלימות פיזית ומילולית.


גם רוק, כך נראה, לא הצליח להגיב בשנינות למתקפה שספג. הרבה יותר קל, כפי שלמדו השניים בדרך הקשה, להשתמש בבדיחות שנכתבו מראש. לקח לסמית׳ זמן ממושך עד שהתנצל על מעשהו. ארשת פניו לאחר ששב למקומו לאחר שהכה את רוק, תוך שהוא מקלל אותו ומאיים עליו, לימדה שהוא נתון בחוזקה לעוינות שעורר בו רוק.


ואולי נכון להזכיר פה מנגנון נוסף מהספר: פרויד מתאר בדיחות שמתבססות על ״פליטות פה״ שחושפות אמיתות שמקובל להסתירן, כדי לשמור על פסאדה מקצועית ומכובדת. הוא מתאר למשל בדיחות על שדכנים אשר פולטים מבלי-דעת אמירות ביקורתיות על הכלה/החתן ומשפחתם, במקום רק לשבחם ולפארם כדי לקדם את ה״עסקה״ שעליה מתוגמלים השדכנים.


לפי פרויד, בדיחות אלו מצחיקות כי פליטות-הפה של השדכנים הללו חושפות ״תוקפנות מוסווית כלפי כל השותפים הנוטלים חלק בעסקת הנישואין״, מגלות את חוויית העליבות שכרוכה ברקימת העסקה ״המקודשת״ של הנישואין, ואת הבוז שרוחשים למעשה השדכנים כלפי האנשים שבשירותם הם עובדים.


יתכן שגם סמית׳ חש הקלה (זמנית) כש״ברגע של חוסר השגחה הניח לאמת להימלט ושמח על כך שנפטר מהעמדת הפנים״, כשביטא ישירות את התוקפנות המוסווית שאולי הוא חש כלפי ״כל השותפים הנוטלים חלק״ בעסקה ההוליוודית, וכלפי הפסאדה של טקס האוסקר ״המקודש״, שבו מצופה מהשחקנים המצליחים לספוג בדיחות, גם חסרות-גבול, כמסתבר, על חשבונם.


ובכל זאת, חשוב להזכיר שהבחירה של סמית׳ בתגובה של אלימות פיזית והטחת קללות, משקפת רגרסיה לתקופות קדומות יותר, ותרבותיות פחות, שבהן עדיין לא הציעה הציוויליזציה אמצעים מילוליים מעודנים יותר לביטויים של רגשות ויצרים תוקפניים ושליליים; לתקופות שבהן, כפי שכתב פרויד, במקום לבטא בצורה מעודנת רגשות תוקפניים, נהגו להגיב בסטירת לחי.