• יעלה ורטהיים

אוכל, נפש ומה שבינהם: הרהורים על אוכל ופסיכולוגיה


לפני שנים עברתי תקופה כואבת. כזאת שהיה קשה לעכל. באותם ימים אהבתי לצפות בתוכניוֹת בישול. ג׳יימי ונייג׳יליה היו מי שתיווכו אז בשבילי את עולם הבישול, שאפוף בניחוחות חו״ל ייצג בשבילי שמחה גדולה. כשנטלתי פסק-זמן מעיסוקי פניתי איפה ללמוד בישול: מתכונים, טכניקות, ספרים, חומרים, אביזרים. כיוון שהבישול עִנְיֵין ועוֹדד אותי חשבתי שהוא יכול לעזור גם לאחרים. לכן כששַבְתִי לעבוד, התחלתי לטפל גם במטבח (בנוער ובילדים).


במִפְגשי הטיפול במטבח תורגמו הלכי-רוח, מצוקות, משאלות וגחמות למִתְווה קולינארי: דמיון, תכנון, שיתוף-פעולה וביצוע, כל אלו לוּוּ בשיח מכוּוַן-טיפול. זה היה מוצלח ופורה אך לא המשכתי בכך לאורך שנים: בכל זאת, קשה להתמקד בַּטיפול כשבנוסף לַקֵשֵר ולתובנות שואף המטופל הצעיר לשוב הביתה עם פיצה, למשל.


באותם ימים חשבתי שמיד אתפנה לסקור ספרות פסיכולוגית כדי לתאר ולהמשיג מה מתרחש באותם מפגשי טיפול בבישול בילדים. איך פוגש האוכל את הנפש? מה הופך את העיסוק בו לטיפולי? היו לי ביד שפע דימויים היישר ממשטח העבודה: ממוצק לנוזלי, השוואת טמפרטורות, הכנסת אוויר למָסָה, ריחות, צבעים, מרקמים, דחיית סיפוקים, עוגה אפויה למחצה. אבל איכשהו זה מעולם לא קרה: המשכתי לנתח את התהליך כסוג של טיפול ביצירה, במקביל לעשייה המוחשית במטבח.


גסטרונומיה ופסיכולוגיה


אולי ככה זה עם אוכל: עושים. פועלים. קטע של Doing. ואם כבר מהרהרים עליו מפרספקטיבה תיאורטית לרוב זה בא מהזוויות הקולינרית/ גסטרונומית – תרבותית/ אנתרופולוגית: אוכל איטלקי, בישול ים-תיכוני, קונדיטוריה צרפתית, אסתטיקת המטבח היפני. מול כל זה מרגישה ההמשגה הפסיכולוגית על אוכל קצת כבדה ואפורה. היא פחות מוחשית, פחות ברורה, פחות חזותית, פחות חושית. היא לא טעימה ולא פוטוגנית.


העיסוק הפסיכולוגי באוכל, זה הפופולארי וזה התיאורטי, מתמקד בשני מישורים עיקריים: וויסות ושליטה, והזנה בתוך קשר. השיח על וויסות ושליטה תואם לרוח תיאוריית הדחף מבית מדרשו של פרויד, שרואה בנפש זירת התנגשות בין היצרים והדחפים, לבין מגבלות המציאות והדרישות שמציבים חוקי החברה וה״אני העליון״. במונחי תיאוריית הדחף, היצרים שלנו דוחפים אותנו לצרוך מזון כאילו אין מחר, ואִילו כוחות האגו אמורים להילחם בכך. באופן ספציפי פרויד דיבר על התפתחות לפי שלבים פסיכו-סקסואליים בהם מושקע הדחף באזורים ארוגניים בגוף כשהראשון בהם הוא השלב האורלי, בשנה הראשונה לחיים, במהלכה משמש הפה איבר חשוב בקשר שלנו עם העולם (אחריו באים השלבים האנלי, הפאלי והגניטלי). לפי פרויד קיבעון, כלומר עצירה רגשית בשלב הזה, יוביל למושקעות ייצרית אורלית שכרוכה בין היתר באכילה מופרזת.


מנגד, השיח הפסיכולוגיסטי הפופולארי על ״אכילה רגשית״, ״אכילה מפצה״ או ״אכילה מנחמת״ ממַקֵם אכילה בהקשר של כאב רגשי, חסר ואובדן, ולכן תואם לגישת יחסי-האובייקט. גישה זו עוסקת, בהתאם לשמה, ביחסים. היא רואה בהאכלה נדבך ראשון בחוויית הַקֵשֵר: התינוק הרעב נענה על ידי הזנה. כשהוא זוכה להאכלה רגישה, מותאמת ומכילה הוא יפֲתַח הפנמות מיטיבות: הוא ירגיש עצמו מטופל, אהוב וראוי ואת מי שמטפל בו הוא יתפוס כראוי לאמון בסיסי. כשהתינוק אינו מואכל כראוי יתפתחו בו ייצוגים לא מיטיבים של עצמו, ושל העולם סביבו.


בתוך חווית ההאכלה מתפתחת היכולת לשאת מורכבות, כלומר, היכולת לתפוס בהדרגה שאותה אם מיטיבה שמספקת לנו חלב מזין בדיוק בזמן, היא אותה אם עצמה שמתמהמהת ומתעכבת ומונעת מאתנו את טוּבָה (מושגי ״השד הטוב והשד הרע״ של הפסיכואנליטיקאית מלני קליין).


בהמשך לכך, גישת יחסי-האובייקט מלמדת שחוויוֹת האכלה קשורות להתפתחות היכולת לשאת רִיק, הֲמְתַנָה ותסכול. ההאכלה קשורה גם להתפתחות יכולתנו להיות אותנטיים: מושג ״העצמי הכוזב״ של הפסיכואנליטיקאי ד.ו. וויניקוט אומר שתינוק אשר נדרש לְרָצוֹת את אמו כתנאי לקבלת הזנה לומד לזהות ולהחשיב את צרכיה שלה, במקום את צרכיו ורגשותיו שלו.


כמו שמן ומים


הניגוד שבין ססגוניות החומרים הגסטרונומיים לבין הדיבור על אוכל כאפיק לפורקן, לפיצוי ולנחמה, חידד בי את התחושה שהממד הקולינארי-תרבותי אחראי לדיבור על הצד השמח של האוכל – כל אותם מתכונים, סירים מבעבעים, אקזוטיקה, חושים, יצירה וחוויה – בעוד שהשיח הפסיכולוגיסטי (בפרט זה הפופולארי) על אכילה אחראי לממד העצוב של האוכל, לַצַד של הכאב, החולשה והמחסור.


הפיצול בין שתי הפריזמות הללו, חשבתי, מונע מהן להפרות ולהעשיר זו את זו: היצירתיות הקולינרית והעושר התרבותי מוּדַרִים מהשיח הפסיכולוגי, בעוד שהקושי לשלוט ולווסת, והכאב, הבדידות והתסכול, מודרים מהחגיגה הקולינרית-תרבותית.


התייחסות לאוכל בטיפול


גם בטיפול פסיכולוגי שאינו ״טיפול בבישול״ עולה נושא האוכל, פעמים רבות בהקשר של בעיתיות סביב אכילה. נאוה (שם בדוי ומקרה דמיוני שמשלב חוויות ממטופלים שונים) פנתה לטיפול בעשור השישי לחייה. היא סבלה מעודף משקל ואמרה שפנתה לטיפול פסיכולוגי בגלל שברצונה לרזות ואילו דיאטות שניסתה לא עזרו לה. פה ושם מנתה באוזני דברים שאכלה, דיווחה על בינג׳ים, מנתה אירועים פעוטים בחייה, סַפרה קלוריות. אך היא נעדרה רצון ויכולת לדבר על רגשות, יחסים, משאלות, חוויות, דמיונות או הרהורים ולכן הביאה עִמה הרבה רִיק למפגשים. הרִיק הטיל עלי אחריות כפולה, גם לעניין הרזייתה שלמרות שנמנעה מלעסוק בו ציפתה שאעזור לה בו, וגם אחריות להחייאת המפגשים, בהם התאמצתי לְשֲמֵר ערנות ועניין.


בעיקר התאמצתי להתקרב לנאוה שפירקה את חוויותיה לאירועים נקודתיים, קלוריות ריקות, פרגמנטים מנותקים, מסך חלקיקים מקוטעים. ״אז מה עושים עם זה?״ שאלה תמיד כששיתפתי אותה בהרהור, בתחושה, בשיקוף או בדימוי. וכשכבר הצעתי משהו קונקרטי לעשותו, הגיבה מיד ב״טוב, איך עושים את זה?״.


נראה היה שהטיפול תקוע במקום אך למרות זאת היא המשיכה לבוא למפגשים. לאט לאט למדתי אותה. התחלתי להכיר את משמעותם הסובייקטיבית של מחוות קטנות, של בדלי סיפורים או של סתם אירועים משותפים קטנים שקרו לנו בדרך לכורסא. כך קרה שתגובה ערה שלה לקומץ פיסטוקים שנותר במטבח המרפאה סיקרנה אותי, ושאלתי מדוע התעניינה דווקא בהם. בתגובה תיארה לי פתאום נאוה עולם שלם של חוויות ילדות שלא הכרתי, בצורה עשירה ושוטפת שחרגה מסגנון הדיווח הצר המוכר שלה. מסתבר שבארץ ילדותה הרחוקה התקיים עולם שלם של שפע קולינרי ורגשי, עם שפע פיסטוקים שגדלו בסביבתה ועלו על שולחנה. עליית משפחתה ארצה הייתה כרוכה באובדנים ובנתקים. העולם שפעם הרגיש לה חי ומלא, נהפך למכאני ודל.


ככל שהדיאלוג בינינו הלך והתמלא וככל שהבנתי טוב יותר את הלכי רוחה ואת ההקשרים האסוציאטיביים לדבריה, השיח שלה התעשר והעמיק. מבלי משים תפסה האכילה האוטומטית-מכאנית מקום הולך וקטן בעולמה. כשהתפנתה סוף סוף לדבר על נושא ה״הרזייה״ בצורה מאורגנת, בעצם כבר לא נזקקה לכך.


בריחה לנחמות חומריות מסיבוכי החיים שאין להימנע מהם

הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון (1) מתאר את סיטואציית ההאכלה הינקותית כמצב בו מקבל התינוק מהשד שמזין אותו לא רק מזון, אלא גם אהבה, הבנה ועידוד. אך כשזוכים במשהו טוב כמו אהבה, יש גם הרבה מה לאבד. לכן, לרגשות הטובים נילוות גם תחושות קשות כמו צרות-עין (האם קיבלתי את כל מה שיכלו לתת לי?) או פחד של התינוק מפני תוקפנות – של מי שמטפל בו, של אחרים בסביבתו וגם זו שלו עצמו.


ביון כותב שהרגשות הקשים כה מפחידים אותנו עד שאנו מעדיפים להתרחק מהם. התוקפנות וצרות-העין מאפילות על האהבה וגורמות לתינוק להימנע מקבלת הטוּב שיכול היה לקבל מהשד המזין.


אך מציאות הרעב דוחפת אותו לאכול בכל זאת. כך הוא מוצא את עצמו חווה רגשות קשים כלפי השד המזין, כלומר כלפי מי שמטפל בו ומאכיל אותו, דווקא בתוך מצב ההאכלה, שמעורר בו במקביל אהבה והכרת תודה.


ביון רואה במצב הזה את הנקודה שמייצרת פיצול בין מה שהוא מכנה ״נחמות חומריות״, לבין ההכרה באובייקט שמספק אותן. לדבריו, הפיצול בין האספקה החומרית לבין זה שמספק אותה עלול להוביל להֲמרת הצורך באהבה, בהבנה ובהתפתחות – לחיפוש אחר נחמות חומריות. ככל שההשתוקקות לאהבה נותרת בלתי מסופקת – הולכות ומתגברות התשוקות לנחמות החומריות ונהיות לחמדנות זללנית שאינה יודעת שובעה, שאינה ניתנת לסיפוק.


לדבריו, בחיפוש אחר נחמות חומריות מתרחש ניסיון להקהות תחושות, להיפטר מכאב נפשי, מתוך הקושי לשאת סיבוכים רגשיים שמלווים תמיד את חיינו. הבריחה מהיכרות עמוקה עם משמעות החוויה שלנו מובילה להרס היכולת להתייחס לאמת: כשאין יכולת לגעת בכאב נפשי ולהתייחס אליו, הוא נתפס כסוג של חוסר כללי. המרדף אחר מרפא לחוסר העמום הזה הופך למרדף אחר אובייקט אבוד ומוביל להגברת התלות בנחמות החומריות.


לפי ביון, ככל שתלויים יותר בנחמות חומריות שאינן באמת עונות על המכאובים והסיבוכים הרגשיים, הופכת הכמות ונהיית לעיקר, במקום האיכות. ככל שהאדם צורך יותר מהנחמה החומרית הבלתי מסַפקת היא מורגשת כרעה יותר, אך הוא לא יכול להעלות בדעתו שום פעילות אחרת מלבד הפנמה של רכיבים חומריים נוספים.


הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט (2) אומר שריקנות פנימית עשויה להיתרגם לצורך לחוות דברים משמעותיים, אך עלולה גם לעורר אימה. כשהריק בתוכנו מעורר בנו אימה, אומר ויניקוט, אנו נוטים לארגן מצב של ״ריקנות נשלטת״, למשל, על-ידי אי-אכילה, או על-ידי אכילה. כך נוצר מצב שהאכילה הופכת לתפקוד שמצוי בדיסוציאציה, או בפיצול, מהאישיות שלנו. במצב זה, לא באמת ניתן ליהנות ממנה.


הזנה רעיל

גם הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן (3) מתאר אכילה כפעולה שבאה להקהות ולסתום רעב רגשי בלתי נסבל. בספרו ״תחושת מוות נפשי״ הוא מספר על שילָה, גם היא מטופלת שסבלה מעודף משקל והתלוננה על אכילת יתר. שילה ביקשה, דרשה, תבעה, שיעזור לה לרזות ובמהרה! ולא – תעזוב את הטיפול.


אייגן מספר שבהדרגה קלט שמאחורי החומר המבודד של שכבת השומן של שילה מסתתר כאב בלתי נסבל, נחבא לו עצמי מצטמק, עצמי גווע ברעב רגשי אשר מומר לרעב גופני. אייגן אומר לשילה ״את גוועת ברעב״. הוא חושש שזה יישמע כמו התחכמות מתנשאת של מטפל אך שילה עוצרת לרגע את תביעותיה ותלונותיה ותוהה: גוועת? ברעב? אני?!


הייתה זו העצירה הראשונה של שילה בשטף אוטומטי וחֲזַרַתִי של ריקון מילולי, מקבילתו המילולית של השטף האוטומטי-חזרתי של המילוי באמצעות המזון. ככל שהתפתח הטיפול התפתחה יכולתה להשהות, במקום לרוקן או לסתום מיד כל תחושה באמצעות פעולה.


ככל שקלטה שהמטפל שלה ממתין לה כדי שתוכל להתייחס ולהרגיש ולא רק לעשות, הצליחה שילה לבטא רגשות במילים במקום במעשים. ״גם אני ממתינה לעצמי״, הפתיעה אותו באחת הפגישות: ״בדרך כלל אני לא נמצאת, אני מרגישה משהו רק כשאני מפטמת את עצמי״. אחרי תקופה יכלה לומר ״אני מרגישה שאני קצת נמצאת, יותר ממה שהייתי כשהגעתי לכאן בהתחלה״. אייגן שידע על ילדותה הקשה הבין שמקַטְנוּת נאלצה שילה להסתפק בתמהיל של הזנה רעילה, בתערובת מזיקה של חומרים מזינים ורעילים, כדי שתוכל לשרוד בעולם המצומצם והנחות בו גדלה.


נדרש תהליך טיפולי מתמשך, כותב אייגן, כדי ששילה תבין שאדם זקוק לתמיכה כדי להפשיר ולהיפתח, כדי שתקלוט שלא תוכל להשיג באמצעות מזון את ההזנה שהייתה רוצה לקבל מבני אדם. בכל פעם ש״התנפלה״ על המטפל שלה באחת ממתקפותיה התובעניות קלטה שילה שאמנם הצליחה להמם אותו אך לבסוף הוא מצליח להתארגן, להתאושש, לשוב לאיתנו, ולטפל בה מחדש. כך הבינה כמה חיונית היכולת לעבור נתקים - והתחברויות מחדש. לאחר שחוותה כי נגעה לליבו של יכלה לגעת גם ללבם של אחרים. עם הזמן יכול היה העצמי המתפתח שלה להזין את משאלות ליבה.


אז מה צריך אדם: חמימות או מזון?


לצד פסיכואנליטיקאים מרכזיים כמו קליין, וויניקוט, ביון, אייגן, שעסקו בקשר שבין אוכל והאכלה לבין קשר ורגש, התייחסה גם הפסיכולוגיה המחקרית לנושא. הפסיכולוג החוקר הארי הארלו יצר מערך מחקרי שיבדוק למה נזקקים יותר התינוק והגור: למזון או לאהבה?


בניסוי שכנראה היום היה נתפס כאכזרי, ואשר הסרטון שמנציח אותו צובט בלב וקשה לצפייה, לפחות עבורי, הניח הארלו לגורי קופי רזוס לבחור בין שתי אימהות מלאכותיות, כלומר בין שתי בובות אמא-קוף: האחת אֵם-תייל, שסיפקה נגישות למזון, האחרת אֵם-פרווה. הניסוי הראה שהקופיפים הקטנים העדיפו להיצמד ל״אם״ הפרוותית. לעיתים צרכו חטופות מזון מ״אם״ התייל, אך מיד בסיום האכילה שבו ונצמדו לאם שהעניקה להם קורטוב חמימות.


גם תלמידו של הארלו, הפסיכולוג החוקר הנודע אברהם מאסלו שפעל בזרם הפסיכולוגיה ההומאניסטית וחקר את המוטיבציה האנושית, בדק אלו צרכים מניעים אותנו ומהן ההיררכיה וסדר החשיבות באופן בו הם מפעילים אותנו להרגיש ולפעול.


מאסלו סבר שסולם הצרכים האנושיים בנוי כפירמידה ששלביה הגבוהים יוכלו להתממש רק אם התמלאו קודם לכן הצרכים שעומדים מתחתם בסולם. לפי מאסלו, האדם חייב קודם כל לממש את צרכיו הפיזיולוגיים הבסיסיים, כמו מזון, מים, חמצן ושינה, שמצויים בבסיס המדרג. מעליהם עומד הצורך בהשגת הביטחון הפיזי. כשזה מתממש מתפנים לצורך הבא במדרג – השגת חום ואהבה. אם זוכים בכך, שואפים להשיג הערכה וכבוד. רק אם התממשו כל אלו, יכולים לשאוף לשלב העליון – מימוש עצמי.

בניגוד למאסלו, גישת יחסי-האובייקט גורסת שדווקא קשיים במימושם של השלבים הגבוהים בפירמידה, כלומר קשיים בהשגתם של המימוש העצמי, של הערכה ושל אהבה, גורמים לנו לקרוס לנדבך הבסיסי-ראשוני של אכילה.


בעוד שמאסלו סבר כי אדם רעב לא יוכל לשאוף בכלל לשייכות, להערכה ולמימוש עצמי, גורסת תפיסת יחסי-האובייקט שחוסרים ״גבוהים״ כמו מכאוב נפשי, לחץ וחרדה, תחושות של ריק, ערך עצמי נמוך, בדידות והיעדר אהבה, דווקא שולחות אותנו חוסרים ״נמוכים״ של רעב למזון, גם במצב של שובע פיזי.


משיח פנימי צר לשיח פנימי מזין


כולנו צורכים מזון, כולנו עסוקים בו, חושבים עליו, מכינים אותו, משיגים אותו, מקבלים אותו. אז האם קיימים בנמצא עיסוק ״נכון״ במזון? עיסוק בריא רגשית במזון? גישה מומלצת למזון? האם נכון להתבונן בו דרך הקולינריה והגסטרונומיה או דרך הפסיכולוגיה? באמצעות גישת הדחף (וויסות ושליטה) או דרך גישת יחסי-האובייקט (אכילה כתחליף לרגש ולקֵשר)? לבחון אותו בפריזמה של התיאוריות הדינמיות או דרך מושגי היררכית הצרכים של הארלו ומאסלו? ואיך נוכל למצוא את המתכון האישי שלנו לאכילה שמותאמת לצרכים האינדוידואליים שלנו?


נאוה הביאה לטיפול שיח פנימי צר שהתמקד בציפייה שהטיפול יגרום לה לרזות. כשהשיח הפנימי שלה, כמו גם הדיאלוג בטיפול נותרו כחושים - שיח של ספירת קלוריות, של אכלתי-לא-אכלתי, שיח רזה ודל שלא עזר לה להכיר את עצמה - היא המשיכה להשמין. רק כשהשיח הטיפולי והפְּנִימִי והַקֵשֵר נהיו עשירים וחופשיים יותר, כלומר משביעים יותר מבחינה נפשית, הרפתה נאוה מהאכילה שלא באמת סיפקה אותה. רק כשיכלה לחבר בין חומרים נפשיים מגוונים, בין תחושות, צרכים, רגשות, זיכרונות, חוויות יום-יום, דימויים ומשאלות, היא הצליחה לגייס ולרתום כוחות-נפש למימוש מטרות שהציבה לעצמה, מטרות שקודם לכן התקשתה לפעול להשגתן.


היכולת לחבר בין חומרים נפשיים שונים ולאפשר להם להזין זה את זה, המסוגלוּת להזין קשר ולקבל ממנו הזנה, מפחיתות את הצורך להישען על מזון כמקור להזנה נפשית ואת הניסיון הנואש להישען על תכתיבים עצמיים מכאניים וחד-ממדיים כמפתח לוויסות ולשליטה באכילה.


בתקופה בה פניתי לאתנחתא בעולם של בישול, חושים, דמיון ויצירה, נוצרו בי חיבורים חדשים, שתרמו להתפתחותו של שיח פנימי אחֵר סביב הזנה ואכילה: בהדרגה, עולם האסוציאציות הקולינארי-גסטרונומי-תרבותי פעפע לתוך עולם המושגים הפסיכולוגי, שמצידו, הלך והעשיר את החשיבה הגסטרונומית.


בהמשך לתרגומם של רעיונות ודימויים למתכונים למדתי להקשיב בצורה מדויקת יותר לצרכים גופניים ונפשיים ולתרגם אותם לאכילה מותאמת יותר. כשם שהנפש משפיעה על העשייה, משפיעה העשייה הפרקטית על הנפש. גישה למזון מתוך הקשבה לצרכים, הפיכתו לדלק ולמרפא במקום לפורקן, ראייתו כְּכַּר לביטוי עצמי שמעשיר את הנפש במקום לסתום את מכאוביה, מייצרת הרגשה טובה פיזית ורגשית כאחת. היא שונה מהותית מגישה שרואה באוכל אויב פתיין שיש להרחיק ולצמצם כדי שלא להיכנע לו.


החיבור בין פרספקטיבות ההתבוננות השונות על האוכל, זו הגסטרונומית וזו הפסיכולוגית, אִפְשֵר לי לפתח שיח פנימי שהרגיש עשיר וגמיש יותר סביב הזנה ואכילה. הוא אִפְשֵר לי להבין שאכילה והזנה יכולים להוות מקום לטיפול בעצמי, מקום להתייחסות יצירתית כלפי עצמי ואנשים סביבי, מקום להתייחסות יצירתית כלפי חומרים גסטרונומיים ומנטליים, מקום להקשבה מתפתחת ומדוייקת יותר לצרכים, מקום של הזנה הדדית בין עיבוד גסטרונומי למטבוליזם נפשי.


ביבליוגרפיה:


1. וילפרד ביון (1962). ללמוד מן הניסיון. פרק 5, עמ׳ 34-36. הוצאת תולעת ספרים (2004).


2. דונלד ו. ויניקוט (1974). פחד מהתמוטטות. עמ׳ 291-299 בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם-עובד, 2009.


3. מייקל אייגן (2004). רעב רגשי, בתוך תחושת מוות נפשי, עמ׳ 267-284, הוצאת תולעת ספרים (2010).



09-7404851 

054-6404851