זה לא מצחיק: שנים רבות לפני שאנשים מפתחים תסמיני דמנציה כמו אובדן זיכרון ובלבול, קרובי משפחתם מזהים אצלם שינויים בחוש ההומור. אנשים שנטו להעדיף הומור מתוחכם כמו סאטירה או קומדיות אבסורד מתחילים לצחוק מהומור סלפסטיק פשטני של נפילות או רעשים קולניים. שאלונים מחקריים שחולקו לבני משפחה וחברים קרובים של חולי דמנציה בבריטניה הראו שכתשע שנים טרם אבחון מחלתם הבחינו קרוביהם בסימנים מוקדמים של שינוי אישיותי והתנהגותי ביקירם, שרק בהמשך פיתח גם בעיות זיכרון ובלבול קשות.
ממצאי המחקר מעוררים שאלה מהי הפונקציה המנטלית של הבנת הומור. היכולת להבין הומור כרוכה בשילוב היבטים שונים של תפקוד מוחי ודורשת לחבר פאזל של מידעים מגוונים לצד מודעות חברתית ורגשית. הבנת הומור דורשת שליטה ב״Theory of Mind״ (TOM) שהינה היכולת לקלוט, להבין ולהסיק מסקנות אודות מצבים מנטליים של עצמי ושל האחר. ה”Theory of Mind” דורשת הבנת רמזים, יכולת לפרש התנהגויות אנושיות ויכולת להבין ולנמק מצבים חברתיים מתוך הבנת אמונות האחר, כוונותיו ורצונותיו. היא מאפשרת להבין, לפרש ולצפות כיצד ישפיעו מניפולציות התנהגותיות מתוך היכולת לקשר בין מחשבות, אמונות, רצונות וכוונות של העצמי ושל אחרים. ״תיאוריית המינד״ מתפתחת מינקות ומשתכללת עם התקדמות רכישת השפה והתובנה. התפתחותה מאפשרת לקיים תהליכי מנטליזציה באמצעותם אנו חווים את מה שקורה לנו ולאחרים כתולדה של שילוב מניעים מגוונים, ולא כתרחיש שרירותי וחד-ממדי.
אנשים שסובלים מלקות התפתחותית ולא מפתחים יכולות רגשיות-קוגניטיביות של ״תיאוריית המינד״ מתקשים להבין כוונות של עצמם ואחרים ונכשלים בהבנת יחסי גומלין חברתיים. הם מתקשים לשים עצמם ״בנעליים המנטליות״ של הזולת. ניסויים מראים שאנשים שלא פיתחו ״תיאוריית מינד״ אשר חוזים באדם יוצא מהחדר כשבינתיים מחביאים את משקפיו בקופסא, מצפים שעם שובו לחדר הוא ידע שמשקפיו נמצאים בקופסא מבלי להבין שהוא לא ראה היכן החביאו אותם ולכן אינו יודע איפה הן. מחקר “The False Believe Test” מראה שילדים בני שלוש מאמינים שכל אחד יודע את מה שהם עצמם ראו, בעוד שמגיל ארבע מתחילים להבין שנקודת הראות של האחר בנויה על ההתנסות שלו ולא על זו שלהם. אנשים ברצף האוטיסטי מתקשים מאוד בהבנת תיאוריית המינד. ככל שתיאורית המינד מבוססת פחות, כך מתקשה האדם לפרש מסרים מילוליים ותקשורתיים, להבין בדיחות, סרקזם, אירוניה או כפל משמעות. כדי להבין כוונות של עצמי ואחר בהקשר חברתי ורגשי נדרש חיבור של ממדים רגשיים וקוגניטיביים עדינים ומופשטים. יכולת זו נפגעת הרבה לפני שחולה הדמנציה מתחיל לשכוח היכן טמן את משקפיו.
לאחרונה פורסם שאחד מכוכבי להקת מונטי פייתון המיתולוגית, טרי ג׳ונס, פיתח דמנציה. ג׳ונס שביים בזמנו את הסרט ״בריאן כוכב עליון״ ידע לייצר בסרט את המתח העדין בין רצונו של בריאן להעצים את בני קהילתו, לבין משאלתם שלהם לבטל את רצונם מפני רצונו. ״כולכם אינדווידואלים מיוחדים!״ הוא קורא לצאן מרעיתו. ״כולנו אינדווידואלים!״, הם מחרים-מחזיקים אחריו. ״כולכם שונים!״ הוא מנסה שוב, מעט נואש; ״כולנו שונים״, הם עונים כאיש אחד, כמו הד.
כדי שהסיטואציה תצחיק אותנו עלינו להבין את הסתירה האבסורדית בין המניעים וההתנהגויות השונים בתוכה. אנשים שאיבדו (או שלא פיתחו) יכולת לחיבורים מנטליים ולגמישות מחשבתית אינם מבינים מה מצחיק פה. לעומת זאת, הם יצחקו בשמחה למראה אדם נופל מסולם או חתול שהתחשמל.
שורשיו התרבותיים המוכרים של הומור הסלפסטיק נטועים בקומדיות דל׳ארטה וב״תור הזהב״ של הראינוע האילם: איש מחליק על בננה, עוגות קרם מוטחות בפנים, דברים כאלה. חולי הדמנציה שהעדיפו בעבר לצפות בהומור האבסורד של מונטי פייתון או בקומדיה סטירית כמו ״יס פריימיניסטר״, פיתחו בהדרגה העדפה להומור הנפילות והרעשים של מיסטר בין או של סרטוני טום וג׳רי. בנוסף, הם החלו להגיב בשעשוע גם למצבים בלתי מותאמים בסביבתם, למשל כשבן משפחתם נחבל פתאום, כשמישהו חונה עקום או כשכלב נובח. לצד אובדן היכולת לחיבורים מנטליים ולמנטליזציה, החולים מאבדים בהדרגה גם את עכבותיהם ואת היכולת לדחות סיפוקים ולעדן אגרסיה (מפתחים ״דיסאינהיביציה״).
עם הזמן פוגעת הדמנציה בתפקודים ברורים יותר של זיכרון, התמצאות, שפה וחשיבה. אופייה המיוחד של המחלה מוביל לזיהויה על ידי קרובי החולה בעוד שהוא עצמו מאחר להכיר בה. קרוביו משגיחים בגילויים מצטברים של בלבול, חוסר התמצאות, שכחה ופגיעה בשפה. אך המחקר מאוניברסיטת לונדון הראה שבראייה לאחור, כבר תשע שנים לפני הופעת הפגיעה בזיכרון ובהתמצאות, קלטו הקרובים שינויים קלים אך מהותיים כמו השינוי בחוש ההומור.
במצב בריא התבגרות כרוכה בצמיחה ובהתפתחות: לפי תיאורית שלבי ההתפתחות לאורך החיים של אריק אריקסון, בגילאי הבגרות אנשים מתלבטים בתֵמַה של ״פוריות מול קיפאון״, ונעים בין שגשוג ופריצה קדימה לבין עצירה ותקיעות. בהמשך, בגילאי הזקנה אנשים מאותגרים להשיג את ״אחדות האני״ ונעים בין השלמה עם חייהם לבין ייאוש מהאופן בו חיו אותם. תלמידתו של אריקסון ג׳יין לוינגר מאוניברסיטת ברקלי תיארה את התפתחות רמות האגו לאורך החיים, שכרוכה ביכולות קוגניטיביות, מוסריות ובין-אישיות. לפיה, הבשלות הרגשית נובעת מהאופן בו הפרט מגיב ותופס את עולמו החברתי. באמצעות כלי הערכת האישיות שבנתה (מבחן השלמת משפטים WUSCT) הראתה לוינגר שהתפתחות האגו נעה משלבים ראשוניים של התנהלות אימפולסיבית, הגנתית וקונפורמיסטית, דרך שלבים של מודעות עצמית ומצפוניות, עד להתפתחות אינדווידואליזם ואוטונומיה, כשיחידי סגולה זוכים להתפתח לשלב אינטגרטיבי המתאפיין בחיות, בהגשמה עצמית, בהלימה בין חיי הנפש לבין החיים החברתיים ובהשלמה עם החיים ממקום פואטי, חי ונוגע.
בעבודתי ב״עמך״ שם טיפלתי בניצולי שואה ובבני הגיל השלישי חוויתי את העוצמה הנפשית שעשויה להתפתח בעשורים המתקדמים בחיים אשר נִחיו ממקום חיוני, מעורב ויצירתי. חוויתי גם את הדשדוש, התקיעות והעצירה בחיים שנֵחיו ממקום מתגונן ומצטמצם. התרשמתי שחיים בהם אדם מציב בפני עצמו אתגרים של התפתחות ומעורבות, מובילים לבריאות נפשית עם תפקוד קוגניטיבי ורגשי מיטבי לאורך השנים.
עם התארכות תוחלת החיים גוברת גם שכיחות התחלואה שאופיינית לבני הגיל השלישי. בארה״ב אחד מכל 50 בני הגילאים 65-70 סובל מהמחלה והשכיחות גדלה בהדרגה לאחד מתוך 20 בגילאי 70-80 ואחד מתוך 5 ומטה מעל גיל שמונים. אמנם, אין צורך לדאוג אם אנו או קרובנו נהנים לצפות בסרטוני חתולים ברשת. אך אם מתעורר רושם של צמצום, תקיעות, נוקשות מחשבתית ופגיעה בחיבורים קוגניטיביים-רגשיים שמתבטאת למשל בשינוי בולט בחוש ההומור, כדאי לשקול לפנות לתהליכים שמחזקים את הפונקציות הנחלשות עוד לפני שיופיעו פגיעות קשות יותר בזיכרון, בשפה ובהתמצאות. טיפול פסיכולוגי בו מעלים זיכרונות, תחושות ומחשבות עשוי לחזק תהליכים מוחיים אינטגרטיביים ולתרום לשימור היכולת לבצע חיבורים מנטליים ולהשקיע בחיים ממקום חיוני ויצירתי.
