מחקר חדש קובע: חלק מהמחקרים אינם כנים. מחקר שפורסם לאחרונה בז׳ורנל הבריטי לפסיכיאטריה מצא שמחקרים שנעשו בחסות חברות התרופות הראו עדיפות מובהקת לטיפול תרופתי בדיכאון על פני טיפולי פסיכותרפיה. מנגד, מחקרים שבוצעו ע״י חוקרים נטולי מימון מתאגידי התרופות, העלו תוצאות מגוונות יותר.
בנוסף לכך, לפני כשנה חוקרים מאוניברסיטת וירג׳יניה בדקו מאה מחקרים שפורסמו בכתבי העת המובילים בפסיכולוגיה. מחקר אמפירי אמור להיות מהימן (לבדוק מהות עקבית ולכידה, כמו המבחן הפסיכומטרי למשל), ותקף, כלומר שתוצאותיו ינבאו כיצד יפעל המהלך שנקטו החוקרים גם במצבים דומים.
החוקרים מוירג׳יניה חזרו במדויק על המחקרים אך הצליחו לשחזר את תוצאותיהם רק ב-36% מהמקרים. בעיקר התקשו לשחזר תוצאות בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית (תהליכי תפיסה, עיבוד, זיכרון וקשב) והגיעו לשחזורים מעט טובים יותר במחקרי פסיכולוגיה חברתית (מדידות של הערכה עצמית, שכנוע, דעות קדומות וכו׳). גם כשהצליחו לשחזר את הממצאים, שיעור ההצלחה הגיע רק למחצית משיעור ההצלחה של המחקר המקורי. שני המחקרים הם מחקרי ״מטה-אנליסיס״, כלומר מחקרים שבודקים שורה ארוכה של מחקרים אחרים.
כנראה שבעידן ה״פוסט אמת״, מילת השנה החדשה של מילון אוקספורד, הכל יחסי: גם הגושפנקא המדעית כבר לא מה שהיתה. תחום הפסיכולוגיה שבמשך יותר ממאה שנה ניסה לייצר הסברים לתפקוד המנטלי ולחקור כיצד ניתן לשפר אותו, בנה עקב בצד אגודל את אמינותו. כיום, כשכל אחד יכול לפרסם כל העולה בדעתו, הציבור מבולבל ומתקשה לדעת על מי ומה לסמוך.
פרויד, רופא נוירולוג, הבין כבר בסוף המאה ה 19 שמדע שאינו מסוגל להסביר את תופעת החלום, למשל, לוקה בחסר. הוא חזה בטיפולים נוירולוגיים ופסיכיאטרים ״מוכחים״ שהותירו את סבל המטופלים על כנו. פרויד ניסה להלך בין הטיפות וליישב סתירות בין עובדות מחקריות ואקדמיות לבין הפרקטיקה בשטח, וכך יצר תחום הסברי וטיפולי חדש, הפסיכואנליזה.
״אם תעלה שאלה בתחום הכימיה או הפיזיקה״, כתב ב 1926, ״כל מי שיודע שאין לו ״ידע מקצועי״ ישתוק. אך אם תעז להצהיר הצהרה פסיכולוגית, עליך להתכונן לחריצת דין ולהתנגדות מצדו של כל אחד. כנראה לא קיים בתחום זה שום ״ידע מקצועי״. לכל אדם יש חיי נפש משלו ועל כן הוא חושב את עצמו לפסיכולוג״.
כיום, כשכל אחד יכול לכתוב ולפרסם ככל העולה על רוחו, מופצים בתקשורת הפופולרית והחברתית ואף בז׳ורנלים אקדמיים אזכורים למחקרים שאינם באמת תקפים ומהימנים, ללא סינון ועריכה. במקביל מוצע לציבור שפע טיפולי ״הוקוס-פוקוס כלשהו״, שמתבססים על מנטרות קליטות ומבטיחים לשנות בהינף יד דפוסים שהתגבשו לאורך שנים.
אמינות צוברים בקושי ומאבדים בנקל. עם השנים, התפתחות הפסיכולוגיה שילבה ידע מחקרי, ניסיון קליני ואתיקה קפדנית. הפילוסוף עימנואל לוינס כתב שאתיקה משמעה לקיחת אחריות א-סימטרית על טובת האחר. זוהי גישה קריטית במקצועות הבריאות, בפרט בבריאות הנפש שהינה עמומה ומעורפלת יותר ביחס לבריאות הפיזית, ולכן מהווה כר נוח יותר למניפולציה.
הממצא לפיו מחקרים עלולים להטעות אינו בהכרח מפתיע: גם מי שחוקרים את ההתנהגות והמוטיבציה האנושיות הם בני אדם בעצמם, חשופים להשפעתם של צרכים ומשאלות לב. כמו כולם. אז מדוע הכותרת ״מחקר חדש מראה״ מעוררת ברבים קשיבות אוטומטית?
בשנים האחרונות חצה השיח הפסיכולוגי את גבולות הקהיליה המקצועית והיה לנחלת הכלל. מי שאינו מכיר את הגוף התיאורטי, המחקרי והקליני שעומד בתשתית הפסיכולוגיה, לא תמיד מבין על מה היא מתבססת. הציבור הרחב חשוף לשימוש שטחי ופופוליסטי במושגים הפסיכולוגיים, שמוזיל אותם. ייתכן שמחקרים נתפסים בציבור כאמינים וברורים יותר מהסברים מעורפלים על האישיות, מנגנוניה ומבניה, גם אם נעשה במחקרים שימוש פופוליסטי ואף אינטרסנטי.
אחד החוקרים המוערכים ביותר כיום בתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה, פיטר פונגי, בדק לאורך השנים אילו פרקטיקות טיפוליות מצליחות בקרב מטופלים הסובלים מבעיות מוגדרות (What works for whom). עבודתו הרצינית והמקיפה מהווה דוגמה למחקר אתי שמציע מסקנות פרקטיות ומנומקות. דומה שאחת המסקנות שעולה מעבודתו ומעבודתו של פרויד היא שאין שיטה אחת שטובה תמיד לכולם. על הפסיכולוגים מוטלת החובה לבדוק תמיד את מושגיהם וכלי עבודתם בקליניקה ובמעבדה כאחד ולהקפיד על אתיקה קלינית ומחקרית כאחד כדי שיישארו ראויים לאמון הציבור.
