צעירה נטולת רוח חיים וסממני זיהוי נמצאת במלון עלוב בניו-יורק. צעיר ישראלי נוחת בשארל-דה-גול פריז ונעלם. סוחר זעיר בהוואנה מקבל הצעה שאפשר לסרב לה, ומַסְכִים. ספרי מתח מציבים בפנינו עובדות סתומות אך מסקרנות. גיבור הספר, לרוב זאב בודד עתיר תושייה, אינטואיציה וניסיון פותר את כתב החידה. אירועים מתחברים. התמונה מתבהרת. הבעיה נפתרת. The End.
עולמו של ספר המתח מוגדר ותחום. הבעיה שלו ממוקדת גם כשהיא מסתעפת לעלילות ולגיבורי משנה. לעיתים הוא מציף נושאים כלליים. למשל, הספר ״אני צליין״ (בעברית ״לבד בתיאטרון המוות״) מעמת נציג של התרבות המערבית עם אידאולוג פנאט. הספר ״לילה ארוך בפריז״ מעמת בין טובת הכלל לחמדנותם של בעלי השררה. ספרי מתח אלו שיצאו לאחרונה מציגים עלילות סוחפות ואסקפיסטיות למרות הקשריהן המטרידים. בדומה לסדין מנתחים סטרילי שחוצץ בין האיבר המנותח לשאר הגוף, המציאות שמוצגת בהם מצטמצמת לפרמטרים בודדים. קשירתם יחדיו תתיר את הסבך. הם מרתקים אותנו למורכבות שבפשטות. אנו יודעים שבסופם דברים ייפתרו ונגיע לקתרזיס הצפוי.
לא ממש, אומר הסופר גרהם גרין ב״האיש שלנו בהוואנה״: גם עולמם של ספרי המתח מורכב מרבדים שחורגים מהשבלונה. ספרו מתרחש בקובה של המלחמה הקרה. עוד רגע בטיסטה ייפול, קסטרו יעלה והעולם יִשְמע על מפרץ החזירים ומשבר הטילים. בקלחת הרותחת חיים גם אנשים רגילים ופשוטים. הם צריכים לשלם חשבונות, לחנך ילדים ולהתמודד עם מקומם הצנוע בעולם. ג׳ים וורמולד, אנגלי חד-הורי, סוחר זעיר של שואבי אבק בהוואנה למודת הפסקות החשמל, נכסף להיחלץ ממעגל חייו הצר והצפוי. בתו מילי, נערה קתולית אדוקה ויפהפייה שלא מכבר העלתה באש ילד שהקניט אותה, מפלרטטת עם מפקד המשטרה האימתני ומאתגרת את אביה בתחומי המימון והנוכחות ההורית. מעבידיו מספקים לחנותו סחורה לא אטרקטיבית עם שמות יומרניים-מפוקפקים כמו ״שואב אטומי״. כשסוכן ביון בריטי מציע לו לרחרח קצת למען המולדת תמורת הכנסה צדדית וורמולד נעתר. הוא, שמרגיש כה קטן ושולי עד שהוא מתפלא שמישהו בכלל זוכר את קיומו כשאינו נוכח פיזית לצידו, שומע לעצת ידידו הרופא: ״תמציא, וורמולד, תמציא. כשמידע הוא מספיק סודי, רק אתה יודע אם הוא נכון או לא״.
וורמולד מנפק ללונדון את תוצרי מוחו הקודח. מנהלי הביון, נפוחים מחשיבות עצמית, רואים בשרטוטים שהועתקו מ״השואב האטומי״ עדות לקונספירציית נשק מסתורי ומסוכן שמסתתר בקובה. שבויים בתבניות חשיבה נוקשות הם מאמינים גם לקיומם של מרגלים אקזוטיים שוורמולד בדה מלבו. וורמולד בינתיים מגלה את ההנאה שבדמיון והופך לסופר הצללים של עצמו. עם הזמן מסתבר שדמיונותיו קורמים עור וגידים וגיבוריו הבדיוניים נופלים קורבן להתנקשויות אמיתיות בחייהם. אך בשלב זה הוא כבר לא רק הסוחר הזעיר שהיה פעם. בכוחותיו החדשים הוא נחלץ לעזרתם, ועל הדרך עוזר גם לעצמו.
המציאות מרובת רבדים, מראה גרין. גם בתעלומות מתח החוויות האובייקטיביות והסובייקטיביות כרוכות זו בזו. פתרון התעלומה הוא רק ציר אחד מיני רבים. המורכבות והעומק מעוררים הרהורים זמן רב אחרי שסגרנו את הספר. בדומה לוורמולד שנחלץ ממעגל הסוחר הזעיר נחלץ גרין ממעגל הז׳אנר הספרותי. הוא גם מתח וגם פרוזה. גיבורו גם נחלץ מצרה וגם מתפתח. הוא לומד לראות ולחשוב את עצמו ועולמו באופנים חדשים. הוא לומד להשתמש בדמיון כדי להרחיב את המציאות. לחשוב על פתרונות חדשים למצבים מוכרים. הוא מסגל לעצמו יכולת לנוע בגמישות בין זוויות מבט ופרספקטיבות.
אז החיים הם מתח או פרוזה? כשסובלים ממצוקה ושוקלים לפנות לטיפול לעיתים מבקשים לתחום את הדברים לבעיה מוגדרת. למשל, לפתור את החרדות. לצאת מהדיכאון. להחליט לגבי יחסים. לשבור מחסומים בעבודה. יש כמיהה שבסוף נגיע לפתרון ברור עם סוף טוב. נסגור את הכריכה, נשלם על הטיפול, The End.
האיש שלנו בהוואנה, וורמולד, לא קיבל פתרונות סגורים אלא הזדמנות להתפתח. סימני השאלה שפתח והדרכים החדשות שסיגל להתבוננות במציאות אפורה וסגורה אִפשרו לו להפוך את היוצרות. במשחק דמקה גורלי עם מפקד המשטרה הוא הציב כלי משחק משלו, בקבוקוני וויסקי ובורבון מהאוסף הפרטי, וקבע שמי שמוריד כלי ליריב, שותה אותו. ב”Shift” שֵחֹולֵל וורמולד, השחקן המוביל אינו בהכרח המנצח.
בטיפול פסיכולוגי דינמי אין סוף צפוי ומהיר וברור. גם כלי המשחק לא צפויים. בקבוק הוא לעיתים רק בקבוק (בפרפרזה על אמירתו של פרויד ״סיגר הוא לעיתים רק סיגר״) ולעיתים הוא Game Changer. זוויות מבט מתחלפות. תובנות שהתקבעו עד שנקרשו נפתחות מחדש ומקבלות משמעויות רעננות. הסיפור שסיפרנו לעצמנו על עצמנו הולך ומתרחב ויוצא מהמעגל הזעיר הראשוני. התגובות פחות צפויות ופחות אוטומטיות. הדמיון מעשיר את המציאות והחרדה נמהלת בהתרחבות הכללית. אנו יכולים להרפות מהמאמץ לדחוק הצידה חלקים שחששנו לקבל בעצמנו ובמציאות, ולנצל את האנרגיה בדרכים יעילות יותר. במקום לברוח מעצמנו אנו בוראים את סיפורנו מחדש, בכוחות מחודשים.
ספרי מתח טובים מתבלים את חיינו. מקנים לנו הפוגה. מסבים הקלה זמנית. מעבירים את הזמן. הם תורמים דימויים חזקים וברורים. הפרוזה תובענית יותר. המטבוליזם שלה ממשיך להתקיים גם כשהספר נגמר. היא מלאת צללים וסימני שאלה שמחלחלים לאיטם תוך הרחבת המנעד הפנימי שלנו.
התפתחות אינה קורית במעגל נקודתי ומוגדר. היא דורשת כברת דרך והשתקעות. כשאנו מצפים מטיפול פסיכולוגי להיות ברור ותחום אנו חוסמים את האופק של עצמנו. ב״האיש שלנו מהוואנה״ גרין נע בין מתח לפיקשן, בין פרוזה לפעולה, בין האפרורי למרהיב, בין הוואנה ללונדון, בין עגמומיות להומור עמוק, בין מבוי סתום לעושר אפשרויות. כך יצא גרין מגבולות הז׳אנר. כדי שנצא מגבולות הז׳אנר של עצמנו עלינו לוותר על הביטחון שמקנה המסגרת הברורה, התחומה, הצפויה. לצאת מאזור הנוחות שלנו. להשעות את השליטה ולפנות מקום לעמימות ולאי הידיעה. לנוע בין אילוצים מציאותיים לבין פוטנציאלים רגשיים. בין הרהורים לעובדות. בין הקשרים מוכרים לאזורים חדשים. בין הוודאי למוטל בספק. הטיפול הפסיכולוגי אינו מסיר מצוקה אלא מאפשר צמיחה. הגדילה שמתרחשת היא שמאפשרת בהדרגה לכתוב את העלילה של עצמנו ולמצוא בה משמעות ואפשרויות.
פרנצי, מאבות הפסיכואנליזה כתב שתנועה בין חוויות מציאותיות לבין החירות לפנטז חיונית לפוטנטיות הנפשית. כשאנו חיים את חיינו בצורה מלאה וחיונית יותר, גם המצוקה, החרדה והמועקה פחות חוסמות ומשתקות. דברים נחווים כנסבלים ומאפשרים יותר. טיפול נפשי אינו בהכרח מכוון, מייעץ ומחנך, אומר הפסיכואנליטיקאי החשוב ספיץ. הוא משחרר את האישיות ומאפשר לה לעשות את ההסתגלויות של עצמה. כי בסופו של דבר, לכל אחד יש פתרונות אינדבידואליים שמתאימים לו ואין בנמצא פתרון קסם שמתאים לכולם. אדם יכול למצוא את פתרונותיו בכוחות עצמו, לכשימצא את כוחותיו. תשאלו את וורמולד. המשך יבוא.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מעין אפילוג למאמר -
ההמשך אכן בא: לאחרונה קראתי את ספר הזיכרונות האוטוביוגרפי של סופר המתח והפרוזה הנפלא ג׳ון לה קארה (דיוויד קורנוול) ״מנהרת היונים״. בהקדמה לספר כותב הסופר הישראלי שמִתְכַּנֵה יונתן דה שליט שהספר ״האיש שלנו בהוואנה״, לצד שני ספרים נוספים, הם בעצם ספרי ההדרכה הטובים ביותר לעולם הביון. זאת מכיוון שהסיפרות הבדיונית במיטבה מסוגלת לבטא משהו עמוק ואמיתי על עולם הריגול, הרבה מעבר ליכולתם של ספרים מז׳אנרים מקצועיים יותר, לדעתו.
וכותב לה קארה עצמו בהמשך: ״העריק הספרותי המרשים ביותר מהאם-איי-5 הוא ללא ספק גרהם גרין. אחד הזיכרונות האהובים עלי משנות ה-50 הוא קפה ששתיתי עם עורך דין של האם-איי-5, שהיה טרוד מאוד באותו בוקר: עותק מוקדם של ״האיש שלנו בהוואנה״ הגיע לשולחנו, והוא קרא את מחציתו. כשאמרתי לו שאני מקנא בו על מזלו הטוב, הוא נאנח והניד בראשו. הבחור הזה גרין, הוא אמר, צריך לעמוד לדין. הוא השתמש במידע שקיבל בעת שהיה קצין אם-איי-6 כדי לתאר במדויק את מערכת היחסים בין ראש השלוחה בשגרירות בריטניה, לבין סוכן בשטח. ״וזה ספר טוב״, הוא התלונן. ״זה ספר טוב מאוד. וזאת הבעייה״.
בהמשך ״סרקתי את העיתונים״ מוסיף לה קארה ״כדי לחפש ידיעות על מאסרו של גרין, אך הוא נותר חופשי. אולי המנהלים של האם-איי-5 החליטו שעדיף לצחוק מאשר לבכות״. ו״נדמה לי״, הוא מוסיף, ״שהשירות החשאי שלנו צריך להודות בסופו של דבר לעריקים הספרותיים שלו: לעומת הגיהנום שהיינו יכולים ליצור באמצעים אחרים, כתיבה היא בלתי מזיקה, כמו משחק לגו. המרגלים המסכנים והטרודים שלנו ודאי היו מייחלים לכך שאדוארד סנודן היה כותב רומן, במקום להדליף״.
העיבוד האומנותי, ההומור וטוויית הסיפור האישי מעניקה לחוויות ממדי עומק שמאפשרים להשתמש בהן כחומר להתפתחות ולצמחיה. מבטו המיטיב והנבון של לה קארה, בספר שקראתי מספר שנים לאחר כתיבת פוסט זה, הוסיף רובד חדש לספר שנהניתי לקרוא ואשר העניק לי השראה למחשבה ולכתיבה.
