הסיפור העממי 'שלוש משאלות' מתאר בני זוג קשיי-יום. פייה שהבחינה במצוקתם הציעה להגשים להם שלוש משאלות. נרגשים ממזלם הטוב ניסו השניים להחליט מה יבקשו תוך כדי ארוחתם הדלה. הבעל חלם להיפטר מעבודתו המפרכת בחיטוב עצים, האישה כמהה להיפטר מעבודות הבית (חלוקת תפקידים מסורתית...). כל אחד מהם חשק בדברים נוספים וכעס על השני שרצה בדברים אחרים. "איזה אנוכי אתה" קראה לבסוף האישה, "רק על עצמך אתה חושב". "אני אנוכי?!" קרא הבעל, "את עצלנית! מכינה כל יום את אותו המרק! הלוואי ופעם היית מגוונת בנקניקייה!". מיד נחתה נקניקיה בצלחתו. "לוזר, בזבזת משאלה!" הטיחה בו. "הלוואי שתידבק לך הנקניקייה לאף!" זעם עליה בתגובה. הנקניקייה נדבקה לאפה כאילו הייתה לחלק ממנו. בתסכול רב נאלצו להסכים על המשאלה האחרונה וביקשו שהנקניקייה תוסר ממנו. "בגללך פספסנו הכל!" צעקו זה על זו. כך, הזדמנות משותפת חד-פעמית הפכה לעוד פרק במסכת מחלישה של ויכוחים והתחשבנות.
בניית יחסים ארוכי טווח על בסיס התכונות שחיברו בין בני הזוג מלכתחילה, היא משימה מורכבת. לכולנו קשה לעיתים לקבל חלקים בעייתיים ומכאיבים בעצמנו, קל וחומר בפרטנר עמו בחרנו לחלוק את חיינו. היחסים מושפעים מהלחצים המשותפים, מהצרכים השונים ומאופי חלוקת התפקידים, אך גם מהיכולת לתת אמון בתוך קשר.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין דיברה על "הפאזה הסכיזופרנואידית" בתחילת ההתפתחות הנפשית בינקות. בשלב זה קשה להבין שהדמות שמטפלת בנו ומזינה אותנו היא אותה הדמות שגם מתסכלת אותנו ולא תמיד נענית לנו כרצוננו. בפאזה המתקדמת יותר ("הדפרסיבית"), נובטת הבנה שהדמות האהובה מורכבת מצדדים מיטיבים ומתסכלים כאחד. הבנה זו מובילה להתפתחות הכרת תודה כלפי הדמות האהובה לצד התפתחותם של ייסורי מצפון על רגשותינו הקשים כלפיה. לפי קליין, גם כשהשגנו את השלב ההתפתחותי הגבוה יותר ולמדנו לקבל את מורכבות האחר ולתת בו אמון, במצבי לחץ וקושי אנו עלולים לסגת לשלב המפצל והפָּרַנוֹאִידַלִי, בדומה לזוג בסיפור.
הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין מתארת את האתגר בהתפתחות הדדיות בקשר. לדבריה, כשלא מתפתחת היכולת לתת אמון ולקבל את מורכבות האחר ושונותו, מערכת היחסים נתפסת כ"עשו לי ועשיתי בחזרה" ("Doer and Done to״), קצת כמו בשיר "לך תִתרגל אתה" של אתי אנקרי. זאת במקום שיתפתח דיאלוג שבו כל אחד מנסה להבין ולהיות מובן, ולנסות להסתנכרן יחדיו בדרך לעמק השווה. הפסיכואנליטיקאי פיטר פונגי פיתח את תיאוריית המנטליזציה, שעוסקת ביכולת להבין בצורה גמישה ומורכבת את מערכת המניעים של עצמי ושל האחר במקום לייחס לאחר באופן אוטומטי (ולעיתים קרובות נטול כל היגיון) כוונות שליליות. גם אם הפרטנר שלי אכזב אותי ומשאלותיו שונות משלי, אולי יש סיבה לדברים שכדאי להבין לפני שאבזבז אנרגיה כדי לכעוס ולפגוע בו, ובעקיפין גם בעצמי.
כשבני הזוג בסיפור התמודדו עם ההזדמנות הפתאומית והחד-פעמית להיחלץ מחייהם הקשים, הם קרסו לביצת החשדנות והמרירות היום-יומית, במקום להתעלות מעליה. כל אחד שקע במשאלותיו וראה בשני גורם מפריע ומתחרה, במקום שותף לחיים שחשוב להבין ולכבד את צרכיו ורצונותיו. החלומות המתנגשים עוררו בשניהם טינה ומרירות עד שקרסה יכולתם לראות את האחר באופן אינטגרטיבי ואמפטי. הם נסוגו לתפיסה מפצלת ומצמצמת זה של זו. הוא הגדיר אותה דרך עצלנותה, והיא אותו דרך המפסידנות שלו. את ההזדמנות המשותפת שניהם פיספסו.
כשהשיח מידרדר לצמצום הפרטנר לסך מגרעותיו ולספירת המחוות שעשינו למענו ומספר הפעמים שהוא איכזב אותנו, אנו נקלעים למבוי סתום של שיח מעגלי עקר וצפוי. זוהי מלכודת הזוגיות המתחשבנת. לעיתים השיח כה תקוע ומאמלל עד שנדרשת עזרה טיפולית מקצועית כדי להיחלץ ממנו. אך חשוב גם לסקור כיווני חשיבה והתמודדות שעשויים לעזור להתעלות מעל המצבים בהם מתרחשת קריסה של הזוגיות לשלב הסכיזופרנואידי בו כל הרע מצוי בצד אחד וכל הטוב מצוי באחר (תלוי מאיפה מסתכלים...):
1. מנטליזציה: מניעים זה דבר מורכב ורב-ממדי. חשוב להבין שאירועים פנימיים שונים ומגוונים משפיעים על מניעי בן הזוג בדיוק כמו עלינו. להתנהגות בן הזוג עשויים להיות הסברים שונים ולא כדאי לייחס לה אוטומטית הסבר חד-ממדי. למשל, אולי הוא איננו אדיש כלפי או כועס עלי, אלא תשוש וכבוי בתום יום עבודה מתסכל ולמעשה הוא זקוק להבנה ולרגישות כדי שיוכל לחזור לעצמו. כשמרגישים פגועים ומאוכזבים בגלל שמייחסים לבן הזוג אדישות או כעס, קשה להעניק לו את האמפטיה והרכות שהוא זקוק להם כרגע. כך נוצר מעגל קסם שלילי.
2. פרואקטיביות: אנו מכירים היטב את ה"כפתורים" של הפרטנר שלנו ויודעים מה פוגע בו ומה מרגיז אותו. כשאנו מעלים בפניו עניין שהוא רגיש כלפיו במיוחד תתעורר בו תגובה רגשית שעלולה לפגוע ביכולות ההתבוננות והוויסות שלו. אמנם לא מומלץ "ללכת על קצות האצבעות" ולהימנע מתקשורת אך כשמעלים נושא טעון עבור בן הזוג מוטב לעשות זאת ברגישות ולזהות את "נקודת האל-חזור" שבה רגשותיו מופעלים בעוצמה שתקשה עליו לאסוף את עצמו ולהמשיך לתקשר.
3. זיהוי מעגלים חזרתיים: איננו אוגרים ואין טעם לפסוע יחדיו בגלגלת שמובילה לשום מקום. כשאנו מזהים שהשיח שלנו צפוי, אוטומטי, נוקשה, חזרתי ותבניתי, בעצם אנו עושים שוב ושוב את אותו הדבר עצמו בתקווה להגיע לתוצאות אחרות מבלי ללמוד מהניסיון. לעיתים כדאי לנסות לשנות כיוון ולהיפתח ביחד להתנסויות חדשות, לאנשים חדשים ולנקודות ראות חדשות, כדי לקבל פרספקטיבה אחרת להתנסויות המוכרות, אשר תאפשר לנו לפרוץ החוצה מתוך מעגל קסמים של התנהגות צפויה מראש.
4. מצב Win Win: לנסות להגיע לנקודה שבני הזוג בסיפור לא הספיקו להגיע אליה בגלל שכל מה שיצא להם מהפה התגשם – לשאלה מה יכול להיטיב עם שני בני הזוג בו-זמנית. איזו מטרה משותפת, פעילות משותפת או שיטת פעולה משותפת תענה במקביל על צרכי השניים. למשל, לפתח תחומי עניין משותפים או תחביב משותף. ליזום זמן איכות משותף שייתן משמעות משותפת ליחסים מעבר לחלוקת העבודה ולחובות היום-יום. לזכור שהתפתחותו האישית של הפרטנר חשובה כמו התפתחותנו האישית.
5. תורות: כשרצים או רוכבים למרחקים ארוכים בדבוקה כנגד רוח פנים, אחד מהמשתתפים מוביל מול הרוח וכשהוא מתעייף מחליף אותו אחר. גם ב'זוגיות למרחקים ארוכים' מתחלפים בהובלה ובנשיאה בנטל, לפי הכוחות והצרכים של כל אחד.
6. גשטלט: המצב בו השלם עולה על סכום חלקיו. בסיפור, הסיכוי הפתאומי להשתדרג יצר מצב לחץ שגרם לבני הזוג לסגת לפאזה רגשית חשדנית ותוקפנית. הם התגוששו בינהם והפסידו הזדמנות חד-פעמית להתפתח יחדיו גם במחיר וויתור חלקי על חלומות וצרכים אישיים. אכן, לעיתים כעס ואכזבה מבן הזוג מעוררים חשק "להשיב לו כגמולו" אשר גובר על קולות אחרים בתוכנו. אך במבחן הזמן, כשהיחסים ההדדיים מחזקים ומפתחים את בני הזוג ולא מפחיתים או מצמצמים אותם, מתגבשת זוגיות טובה ו"עובדת". בחיים שמחוץ לסיפורים לא צריך להחליט בזמן קצר על המטרות המשותפות. מתוך דיאלוג מתמשך והתפתחות הדדית, גם המטרות האישיות וגם אלו המשותפות יכולות להשתנות ולהתפתח עם הזמן. במקביל לכך היכרות מעמיקה, יחסי אמון ושיח פתוח מאפשרים לנצל גם הזדמנויות פתאומיות ולא צפויות ולהתמודד עם לחצים ומכשולים.
