פעמים רבות הורים לילדים בוגרים, בעשור השלישי והרביעי לחייהם, מוצאים עצמם דואגים לנוכח סימנים ברורים של מצוקה. מדובר במצבים בהם ה״ילד״ או ״הילדה״ הבוגרים לא הצליחו להשתרש ולעגון בחייהם. למשל, לא הצליחו ללמוד למרות שרצו בכך, לא השיגו רצף תעסוקתי, לא השיגו זוגיות או התקשו לשמר אותה, התנהלו בצורה תוקפנית כלפי הפרטנר/ית שלהם או כלפי ילדיהם, או למשל כשהם מתקשים לעמוד במחויבויות פשוטות, גוררים לקויות התפתחותיות קלות מבלי שפיתחו דרכי התמודדות בוגרות עמן, ועוד.
הסופרת אליזבת סטון כתבה שההחלטה להוליד ילד הינה כה גדולה ומשמעותית משום שהיא גורמת לנו לשלוח את ליבנו להסתובב מחוץ לגופנו. ליבנו משתכן בגוף הילד החל מרגע קבלת ההחלטה להולידו, המשך בהריון ובלידה, ועד... עד מתי?
המתח המסוים שקיים תמיד במפגש בין הורים וילדיהם, מתחדד ביתר שאת בדור הנוכחי. כיום צעירים מתקשים יותר להגיע לדיור ולפרנסה עצמאיים, וכתוצאה מכך נדחה גם גיל קבלת האחריות הרגשית. בנוסף לכך, דור ההורים לצעירים בימינו הוא דור מודע יותר, שבניגוד לדור הוריו שלו הרבה להיעזר באנשי מקצוע מתחום החינוך והטיפול. דור ההורים לצעירים של היום זוכר היטב את הטיפולים הפארא-רפואיים והפסיכולוגיים, את האבחונים וההקלות והשיעורים הפרטיים וההוראה המתקנת ומה לא שהעניק לילדיו בצעירותם. כשאותם ״ילדים״ מתמודדים כיום במפגש עם עולם המבוגרים קשה להוריהם לראותם כבוגרים ו״לשחרר״ את התבניות התפיסתיות דרכן התרגלו להגדיר את ילדיהם.
חווית האחריות ההורית המתמשכת מקשה לעיתים על הורים לצעירים להבחין מתי ״ילדם״ הבוגר מאותת שקיימת מצוקה משמעותית. למשל, כשבעיות ההתארגנות שלו ממשיכות להגביל אותו ולהגדיר אותו גם בחייו הבוגרים במקום לחלוף כמו פצעי הבגרות. כשבעיות חברתיות מימי ההפסקות בבי״ס חוזרות על עצמן גם במקום עבודתו. או למשל כשהוא לא מצליח למצוא את עצמו במרחב האינטימי, שהופך מבחינתו לשדה קרב במקום להוות מקום תומך ופורה בחייו. או כשנראה שהוא התרגל להסתמך על ההורים, לתבוע מהם כספים וסיוע לוגיסטי גם כשיכול היה להסתדר בעצמו. כשהוא מציב את מוקד השליטה בחייו מחוצה לו, אצלם, במקום לאסוף את עצמו ולנהל את חייו כאדם בוגר.
הפסיכולוגית מרגרט מאהלר, שהשתייכה לזרם שעסק בהתפתחות האגו, פיתחה את תיאוריית הספרציה-אינדווידואציה. לפי תפיסתה, האדם מתפתח באמצעות תהליך הבשלה ממצב של תלות אל עצמאות ונפרדות. התינוק הקטן אינו מבחין היכן מסתיימת אמו ומתחיל הוא. התינוק משלה את עצמו שאמו והוא מהווים אדם אחד שמצוי בשליטתו המלאה. עובדה: פיו נמלא בחלב כשהוא רעב וגופו מתנקה כשהוא רטוב ומלוכלך. בהדרגה מבין התינוק שקיים פער זמנים בין הרגע בו הוא נזקק להאכלה ולטיפול לבין הרגע שבו הוא מקבל אותם. בין הרגע שבו הוא מחייך לבין הרגע שבו אמו משיבה לו בחיוך. כך הוא קולט בהדרגה שהוא ואמו מהווים שני מוקדי יוזמה נפרדים.
עם הזמן לומד התינוק ליהנות מניפרדותו ומניידותו המתפתחות. הוא זוחל, הולך וחוקר את עולמו. בעוד שהוא נהנה מעצמאותו החדשה הוא גם חושש מפניה, כי אם ביכולתו לפרוש כנפיים הרי שגם אמו, אביו וכל היקרים לו יכולים לעזוב אותו. כך, בתווך שבין צרכי התלות והעצמאות, בין הצורך בתמיכה ובחיבה לבין הצורך לעמוד ברשות עצמו ולפתח מוקד שליטה פנימי, מתפתח המרקם העדין והמורכב שמחבר בין זיקה ואמפטיה לאחר, לבין התפתחותן של ריבונות, עצמאות ונפרדות.
הפסיכואנליטיקאית ג׳סיקה בנג׳מין מוסיפה שלצד השגתן של אוטונומיה ונפרדות, משיג הילד שהתפתח כהלכה גם יכולת להכיר בסובייקטיביות של אמו. כתוצאה מכך הוא ילמד ליהנות מהכרה הדדית, מיחסים הדדיים ומדיאלוג עם שותפים משמעותיים שהוא מעריך ומכבד את נוכחותם ודעתם.
כשמשהו משתבש בתהליך התפתחותן של עצמאות, נפרדות והכרה הדדית חשוב לבדוק מהו ומה ניתן לעשות כדי שהילד הבוגר יתפתח. לרוב צעירים מזהים בכוחות עצמם שהתפתחותם נעצרה, ופועלים כדי להתמודד עם הגורם שמגביל אותם. אך לעתים הוריהם מזהים את הקושי של ילדם הבוגר בעוד שהוא, חרף איתותי המצוקה ההתנהגותיים הברורים שלו, אינו מכיר בקשייו ומתעלם מהם. במצב זה, פעמים רבות ההורים מבקשים לייצר שינוי בילדם הבוגר מבלי שהוא עצמו מעוניין בכך.
זהו כר פורה להתפתחות של מתחים, מריבות וסיבוכים. כשהורים מרגישים שהילד שלהם סובל, גם הם סובלים. ניסיונם להשיא לו עצות יוצר טעינות ומריבות. מתפתחת מרירות הדדית שמגבילה את התקשורת בין ההורים לילדם ופוגעת באיכות החיים המשותפת.
לעתים ההורים נוכחים לדעת שקשייו של ילדם הבוגר מהדהדים קשיים שלהם עצמם. למשל, קשיי וויסות של אוכל או שינה, קשיים בהסתגלות החברתית, בשמירת רצף ובהתמדה, בתפקוד התעסוקתי או הזוגי. לעתים הם קולטים שילדם הבוגר רווי במשקעי ״העברה בין-דורית״ של סודות עלומים שמעולם לא שמע עליהם אך ריחפו סביבו כרוחות רפאים. של היסטוריה משפחתית קדומה של הגירה, אובדנים ומטענים שנטמנו במרתפי העבר אך מומחזים בזירת חייו הנוכחית של הצעיר ומגולמים בהתנהגותו. לעתים מצבו של הילד אינו באמת מדאיג אך הוריו רגילים לדאוג לו. לעתים הם עסוקים בחייו כדי להתעלם מחייהם שלהם ולמלא חללים ריקים בתוכם.
כשהורים מנסים להבין מה קורה לילדם הבוגר וכיצד ביכולתם לסייע לו, חשוב לזכור שאנו יכולים להשפיע על רגשותיו של אדם אחר, אך איננו יכולים לנהל אותם. בדומה לכך, רגשות ההורים יכולים להיות מושפעים ממה שילדם הבוגר אומר, עושה ומרגיש, אך הם ורק הם יכולים לקחת אחריות על מה שהם עצמם מרגישים וחושבים. רגשותיהם מצויים בתוכם, ורק הם יכולים לזהות ולווסת אותם.
אם הורים לבוגר צעיר מוצאים עצמם מיטלטלים בין ייאוש לתקווה, בין כעס לדאגה ובין וודאויות טוטאליות אודות דברים שאינם בשליטתם ובהשגתם, הם מצויים ככל הנראה בעולם רגשי מקוטב וזוויתי שאינו מאפשר להם להתבונן בנינוחות סבירה על מה שקורה להם ועל מה שמפעיל אותם. במצב זה, ליבם אכן מופקד בגופו של אחר, ואולי הגיע הזמן לתהליך הדרגתי של מיקומו מחדש בתוכם, ותחת אחריותם.
פעמים כדי להשיג זאת נדרש סיוע טיפולי. לעתים הורים מעוניינים לשלוח את ילדם הבוגר לטיפול פסיכולוגי אך הוא איננו מעוניין בכך. במצב זה כל שביכולתם לעשות הוא לטפל בעצמם. לעבוד על המרחב הרגשי הנפרד שלהם. להיות מסוגלים לשאת גם מצבים בהם הילד טועה, נכשל, נופל וקם, חוזר על שגיאותיו ומתקשה ללמוד מהניסיון. ככל שיטפלו בעצמם, כך יצליחו לגייס ולשמר את כוחותיהם עבור עצמם ובעקיפין גם עבורו. יצליחו לאמץ עמדה סקרנית וחוקרת. יצליחו להתמקד, לתקן כיוון, להתפתח ולצמוח. ככל שיעבדו על עצמם כך יוכלו בהדרגה לשדר כלפיו את אותן הנינוחות והאחריות שהיו רוצים שיהיה מסוגל לחוש כלפי עצמו. כתוצאה מהשינויים שיעשו בעיבוד הרגשי והמחשבתי ובמקצב התגובה שלהם, יחוש גם ילדם הבוגר בשינוי. לעתים כתוצאה מכך יבחר גם הוא לעשות את מסעו שלו אל עצמאות רגשית ותפקודית, בדרכו לשינוי העמדה ממנה מנהל הוא את חייו.
