• יעלה ורטהיים

מי משתמש במנגנוני הגנה? כולנו...


ריאיון הקבלה שלי לתואר השני הקשה להשגה בפסיכולוגיה קלינית לא היה קל. ״באילו מנגנוני הגנה נפשיים את משתמשת?״ שאל אותי הבוחן בספר פנים חמורות. "מנגנוני הגנה?!" חשבתי בחרדה, שוכחת בן רגע את כל מה שאני יודעת וחושבת ומרגישה. הוא הוסיף - קצת בחוסר סבלנות, מעט ברכות - "את יודעת, כולם משתמשים במנגנוני הגנה". אך מחשבותי נתקעו כמו בחלום, כשלא מצליחים לזוז. ואז, פתאום, הופיע איש בחלון החדר. היינו בקומה שלישית, זה הרגיש לי הזוי ולא מציאותי, מעין מטפורה חיה לתחושתי בסיטואציה. לבסוף קלטתי שמדובר במנקה חלונות (באוניברסיטה!). ההבנה הפשוטה הזו עזרה לי להתארגן ולהתחבר מחדש להיכרות שלי עם עצמי וגם לידע שלי. הצלחתי לדבר על הגנות של רציונליזציה, הומור ועידון, והשארתי מקום גם לקיומן של הגנות אחרות, "נכבדות" פחות, כמו למשל הנסיגה לאֵלם ולאובדן הרגעי של תחושת המציאות שהיכו בי רגע קודם לכן.



הנקודה היא שהמראיין שלי צדק. אכן, כולנו משתמשים במנגנוני הגנה: הקיום האנושי כרוך בידיעה הקשה שיום אחד אנו ויקירינו נמות ושאורבות לנו אינספור סכנות. הוא כרוך בציפיות ובתקוות נכזבות, במשאלות ובתשוקות אסורות. אף אחד לא יכול להחזיק במודעות את מלוא היקף הידיעות, המחשבות והרגשות הללו בכל רגע נתון מבלי לקרוס. כאן נכנסות לתמונה ההגנות הנפשיות, שפועלות לרוב במחשכים, מבלי שנדע או נרגיש את פעולתן. לרוב קל יותר לזהות התנהגות הגנתית אצל אחרים מאשר בנו בעצמנו. בפרט כשמדובר בהגנות "נמוכות" יותר ומפותחות פחות.


קחו לדוגמה נער שאמור לגשת לשבע בגרויות במהלך חודש וחצי, ובמקום לשנס מותניים הוא קורס לתשישות, בורח לשינה ולמנוחה מול הטלוויזיה, "מבריז" לחלק מהבחינות ואדיש למשמעות מעשיו. או אישה חולת סרטן, שדוחה בדיקות ומעקבים ותחת זאת קורעת את העיר בבילויים, מפגינה שמחה ואופטימיות על סף האופוריה, ומופתעת כשאנשים דואגים לשלומה. קחו מנהל מכירות שמחֲזק גילויי צייתנות והסכמה אצל עובדיו, מעניש גילויי יוזמה ועצמאות, ומתעלם מהצלחתם במכירות עצמן. קחו אדם שהחל להתאמן לאחר שפוטר מעבודתו, אשר מעריץ בהתלהבות את המאמן המושלם שלו, אך לאחר שגילה שיש למאמן גם חולשות, הוא רואה בו רמאי ושרלטן. קחו עובד שמתגונן בתקיפות מפני חברתו למשרד ורואה בכל מעשיה ודבריה גילויי זלזול, ביקורת ופרובוקציה מבלי שתדע איך תוכל לפייס אותו. קחו עובדת קשת יום שקודמה במפתיע לעמדת כוח ובמקום לגלות אמפטיה לעמיתיה הוותיקים היא מתעמרת ועריצה כלפיהם. קחו גבר שהתאלמן זה מכבר ועסוק ביחסיו עם אשתו המתה, משמר את חפציה, את הרגליהם המשותפים, מבלי להותיר מקום לחברויות חדשות. קחו מרואיינת לעבודה חדשה שפשוט "יודעת" שהמראיין שלה יהיה שיפוטי ועוין ולכן "מקדימה תרופה למכה" ותוקפת אותו חזיתית שהוא אחד מאותם מראיינים גברים שמזלזלים בנשים ומונעים מהן הזדמנויות. קחו בעל שהתייחסויותיו כלפי אשתו משתנים כמו שבשבת, לפעמים היא מלאך עלי אדמות ולעיתים השטן בהתגלמותו, מבלי שהיא תדע על מה ולמה.


החיים כרוכים בלחצים, בכאבים, בהתמודדויות ובוודאויות מכאיבות. לעיתים אנו מגיבים אליהן בדפוסים שגובשו אי שם בעבר הרחוק, בימי הינקות והילדות המוקדמים, מבלי שפיתחנו מנגנונים סתגלניים ומותאמים יותר. בגיל הבגרות אנו כבר לא תינוקות חסרי אונים שצריכים להגן על עצמם מפני רגשות מכאיבים ומציפים באמצעות טכניקות נפשיות פרימיטיביות. ובכל זאת, לא כולנו מצליחים להתפתח מבחינה נפשית. בנוסף לכך, סיטואציות מלחיצות כמו אובדנים ומחלות, מבחנים וראיונות, וגם לחצי עבודה, זוגיות או הורות שוטפים, עלולות להחזיר את רובנו אל דפוסי התמודדות מוקדמים, שאינם יעילים בהווה.


פרויד, שביקש לחבב את תורתו החדשנית והמסובכת על הקהל הרחב, כינה תהליכים נפשיים שמתרחשים מבלי דעת במטרה להפחית את עוצמתם של חרדה, כאב, בושה ונפילות בערך העצמי, בשם "מנגנוני הגנה". הוא סבר כנראה שעולם דימויים צבאי יחבב את התיאוריה הפסיכואנליטית על הקהל הרחב. פרויד הסביר שהנפש לוחמת בחרדות מציפות באמצעות "טריקים" הגנתיים לא מודעים, שדוחקים חומרים מערערים עמוק פנימה, או הרחק החוצה, למקומות בהם לא נאלץ להתמודד עמן. כך, כמו בדוגמאות שלמעלה, במקום להתמודד עם החרדה מפני הבחינה, המחלה, הריאיון, האבל, הבושה, או הכישלון, נעשים דברים אחרים, הגנתיים, שמכוונים להתמודד עם הרגש במקום עם דרישות המצב.


הנער, במקום להתמודד עם הבחינות, נעזר בהגנת "הנסיגה הפרימיטיבית", כמו תינוק שנופל לשינה לנוכח מצוקה. האישה, במקום להתמודד עם המחלה, משתמשת בהגנת "ההכחשה", כילד שנוהג כמו בת-יענה לנוכח סכנה. מנהל המכירות בורח מתחושת ערך עצמי נמוך אל הגנת "השליטה הכל-יכולה" בעובדיו, כפעוט שמתגונן מהכרה בחולשתו ביקום הגדול באמצעות הפנטזיה של שליטה גרנדיוזית בעולם. המתאמן שמייחס למאמן שלו מושלמות, הוא מעט בשל יותר ממי שמייחס "כל יכולות" לעצמו. זאת בדומה לילד שמבין כי איננו כל-יכול, ותחת זאת מייחס מושלמות להוריו, ששומרים ואחראים עליו. זוהי הגנת ה"אידאליזציה הפרימיטיבית" ('אם אני חלש ופגום לפחות אני חלק מהמאמן המושלם שלי'), וההגנה הדומה וההופכית של ה"דה-אבלואציה (קריסת ערך) הפרימיטיבית" ('הוא לא מושלם אז הוא לא שווה כלום'). העובד שמייחס לחברתו למשרד רשעות וביקורת אינסופיים "משליך" עליה את תוקפנותו שלו, כילד החרד מפני כעסו על הוריו שלא מספקים את רצונו המידי, אשר "מעביר" את כעסו אליהם באמצעות הגנת ה"השלכה" ומרגיש שהם כועסים עליו ולא הוא עליהם. העובדת הפשוטה שעלתה לגדולה מתמודדת עם החרדה מפני קטנותה וחולשתה באמצעות הגנת ה"הזדהות עם התוקפן" ומזדהה עם המעסיק העריץ במקום עם העובדים המוחלשים. האלמן שנוהג כאילו אשתו עדיין חיה לצדו משתמש בהגנת ה"הפנמה", כאילו "בלע את אשתו" שכביכול מתקיימת בתוכו. המרואיינת שתוקפת את המראיין שהיא מייחסת לו שיפוטיות וסקסיזם, מתגוננת מפני החרדה והעוינות שבתוכה באמצעות ההגנת "הזדהות ההשלכתית". בהגנה זו אנו מייחסים רגשות חשדניים ותוקפניים שלנו לאדם אחר, ויוצרים "נבואה שמגשימה את עצמה" כשאותו אדם אחר נוהג בהתאם לתפקיד שאליו "ליהקנו אותו" (במקרה זה, המראיין אכן מרגיש במהרה שיפוטי ועוין כלפי המרואיינת המחוצפת והלוחמנית). הגבר שחוֹוֶה את אשתו כמלאך וכשטן לסירוגין משתמש בהגנת ה"פיצול", בדומה לתינוק שמתקשה לשאת את הידיעה שאמו האהובה אינה עומדת תמיד לרשותו, ולכן מדמיין שקיימות שתי אימהות, זו הטובה והנדיבה שמזינה ומטפלת בו, וזו הרעה והקמצנית שמבוששת להעמיד לרשותו את המזון והטיפול בדיוק בשנייה שבה נזקק להם.


תינוק, פעוט או ילד שמתמודדים עם חולשתם לנוכח רגשות קשים להכלה של חרדה, תוקפנות, כאב, בושה או חוסר ערך, משתמשים במנגנונים היעילים ביותר שעומדים לרשות נפשם הלא בשלה. הבעיה מתחילה כשהמערך ההגנתי לא מתפתח עם הגיל ונותר מקובע ו"תקוע".


ככל שההגנות שלנו "פרימיטיביות" יותר ומשוכללות פחות, כך נדרש לנו "תקציב הגנתי" גבוה יותר. במילים אחרות, כשההגנות הנפשיות אינן מפותחות הן גוזלות מאיתנו אנרגיה נפשית רבה יותר. לכן, מערך הגנות נפשי פרימיטיבי משתק אותנו וגורם לנו להשתעבד למאמץ הגנתי תמידי של מלחמה לא מודעת בחרדה. במצב זה, כל התקציב (הנפשי) הולך למשרד הביטחון ולא נותר הרבה למשרדים האחרים. זאת במקום שנפנה את משאבינו להתפתחות ולתפקוד סתגלניים, פוריים ויצירתיים.


מערך הגנות נפשיות לא משוכלל ("מִסֶדֶר נמוך") פועל בצורה גלובלית ולא ספציפית (מבלי להבחין בין מצבים מסוכנים למצבים תמימים). הוא מתעלם מ"עיקרון המציאות", כלומר, הוא מבלבל בין פנים לחוץ, ומערבב בין רגשות ומחשבות פנימיים לבין מה שקורה מבחוץ. למשל, כעס שבא מתוכנו נתפס כמגיע מאדם אחר. הוא עובד באופן גורף ונוקשה. למשל, אותה הגנה מופעלת שוב ושוב ללא קשר למידת התאמתה ולרלוונטיות שלה למצב. הוא לא משאיר מקום להתפתחות מערך הגנתי בשל, גמיש ותואם יותר. העובדה שההגנות הנמוכות "התקבעו" בשלב התפתחותי ינקותי, משווה להן ״איכות קדם-מילולית״, כלומר, אופי לא מובחן, לא מנומק, ולא הגיוני.


עם השנים וההתפתחות, או בעקבות טיפול פסיכותרפויטי מיטיב, האדם משכלל ומייעל את מנגנוני ההגנה שלו, וממיר הגנות נוקשות, ינקותיות, "פרימיטיביות" ו"ארכאיות" במערך הגנתי גמיש, מגוון ומותאם יותר של הגנות "מסדר גבוה".


בין ההגנות ה"גבוהות" יחסית נמנית קודם כל ה"הדחקה", ה"אבטיפוס" של ההגנות הבשלות: הגנה זו דוחקת רעיון או רגש מערערים מהמודע אל הלא מודע. ההבדל בין הדחקה להכחשה הוא שלא ניתן להדחיק דבר שלא הכרת קודם לכן בקיומו: למשל, הכחשת מחלה אינה זהה לידיעה שאני חולה, אך בוחר לא לעסוק בכך ולנהוג כבריא היכן שמתאפשר לי. הגנת ה"רגרסיה" מתבטאת בנסיגה לדפוס ילדותי מוכר במצבי קושי והחלשות. למשל, אדם שנוהג בצורה כנועה ומבוישת לאחר שנדחה בדייט שלו. הגנת ה"בידוד" מפרידה את הממד הרגשי מהידיעה השכלית: למשל, אדם שמספר על תאונת דרכים קשה שעבר בצורה רציונלית, כאילו מדובר בנושא מדעי רחוק ולא בחוויה אישית מטלטלת. בהגנת ה"אינטלקטואליזציה" מדברים על רגש מבלי להביע אותו. למשל, אומרים למישהו שהוא מאוד מאכזב אותנו ומכאיב לנו, אך עושים זאת בטון אגבי או צוהל. בהגנת ה"רציונליזציה" אנו מנמקים לעצמנו שלא באמת רצינו את הדבר שנכשלנו בהשגתו, שהוא לא היה טוב כפי שחשבנו, ושבכל מקרה "נוציא את המתוק מהעַז" או "נעשה לימונדה מהלימון". בהגנת ה"מוסרנות" (Moralization) אנו "בורחים לעיקרון" ומספרים לעצמנו שפעלנו כפי שפעלנו כי "זו הייתה חובתנו המוסרית", גם אם היינו אגרסיביים, חמדניים או נצלניים; אנו עושים זאת מתוך הקושי לשאת אמביוולנטיות ולהבין שאיננו מושלמים. בהגנת ה"מידור" (Compartmentalization) אנו מבודדים בין שני מערכי ידיעה סותרים, למשל, בין סלידה מוצהרת מפני ניצול, לבין התנהגות פוגענית כלפי עובדי ניקיון ושירות בעבודתנו או בביתנו. בהגנת ה"ביטול" (Undoing) אנו מנסים לאזן רגש כמו אשמה או בושה באמצעות מחיקה מאגית שלו. למשל, מתנהגים פתאום בנדיבות כלפי אדם שקודם לכן התאכזרנו אליו ופגענו בו.


בהגנת ה"פנייה כנגד העצמי" אנו מפנים תחושות כעס ואכזבה כלפי עצמנו במקום כלפי הדמות שעוררה אותם, כמו ילד שלא יכול להרשות לעצמו לכעוס על הדמות בה הינו תלוי. למשל, הוא לא יכול לכעוס על אמו הדיכאונית ששקועה בעצמה ולא מטפלת בו כראוי, ותחת זאת הוא מאשים את עצמו, וחושב שאם רק יהיה "ילד טוב יותר", היא תטפל בו. בהגנת ה"התקה" הרגש או הדחף מועברים מהאובייקט המקורי והטבעי שלהם אל אובייקט אחר, נוח יותר ומפחיד פחות. למשל, אדם שחטף ביקורת נשכנית בעבודה חוזר הביתה, "יורד" על ילדיו וצועק על הכלב שלו. הגנת "תצורת התגובה" (Reaction Formation) ממירה רגש להופכי שלו, למשל, ממירה אהבה לשנאה או תשוקה לבוז, מתוך ניסיון להתמודד עם רגש באמצעות הדחתו מבעלות והמרתו לרגש הפוך ומקובל יותר. למשל, ילד בן שלוש שעוטף את אחיו התינוק ב"חיבוק דוב", אשר מסגיר את גווני השנאה והקנאה שמהולים באהבתו לרך הנולד, שהוא חושש להכיר בהם.


בהגנת ה"היפוך" או ה"החלפה", אנו הופכים מאובייקט לסובייקט. למשל, אם אנו משתוקקים להיות נאהבים ורצויים, אנו מרעיפים אהבה על אדם אחר ומזדהים בעקיפין עם התענגותו של האחר על היחס האוהב שקיבל מאתנו, במקום לזכות באהבה בעצמנו. בהגנה זו אנו עוברים מתפקיד סביל לתפקיד פעיל, מפאסיביות לאקטיביות, ובכך מתמודדים עם חוסר אונים ואכזבה דרך תפנית בתסריט ונטילת השליטה לידיים, לפחות לכאורה. בהגנת ה"הזדהות" אנו מאמצים תכונות מוערכות של אדם אחר (בצורה בוגרת יותר מאשר "הפנמה פרימיטיבית" של האחר, שם אנו מרגישים כאילו שאנחנו זה הוא). פרויד דיבר על "התסביך האדיפלי", כשהילד בן החמש כמה להיות בן הזוג של אמו, אך בגלל שאינו יכול לסלק את המתחרה המיתולוגי שלו, אביו, הוא מזדהה עמו לבסוף, כלומר, מפנים את ערכיו ותכונותיו.


הגנת ה"ביטוי בפעולה" (Acting-Out) נותנת פורקן לדחפים ולרגשות מטרידים ומערערים באמצעות פעולה שמנסה לשלוט בפחדים הלא מודעים שנלווים להם. למשל, אישה שמבטאת עמדה נפשית מזוכיסטית של תוקפנות לא מודעת כלפי עצמה, בכך שהיא נוהגת מבלי דעת בהקרבה עצמית כלפי ילדיה. בהגנת ה"סקסוליזציה" ממירים רגשות מכאיבים ומפחידים לריגוש ולעוררות, באופן שמשקם את הערך העצמי, מפצה על בושה או מסיח את הדעת מפני ריק ושיממון. למשל, כשהישגים כספיים מקבלים ערך של סיפוק אירוטי, מעבר לערכם הכלכלי הענייני. בהגנת העידון ("סובלימציה") אנו מייצרים פתרון יצירתי ומקובל חברתית לקונפליקט פנימי בין דחפים פרימיטיביים לבין מוסכמות וערכים. למשל, רופא מנתח או לוחם, שמעדנים רגשות סדיסטיים ונותנים להם ביטוי ופורקן אשר תואמים לדרישות תפקידם.


כדי שתהליך ייחשב להגנה נפשית, הוא צריך להיות לא מודע. אם למשל אדם מגיב למצב מלחיץ בכך שהוא נופל באופן לא מודע למחלה, זוהי הגנת ה״נסיגה״. אם לעומת זאת הוא נעדר מעבודה בימי לחץ בטענה הכוזבת שהוא חולה, זוהי התחלות (malingering).


אנשים מפותחים ובריאים בנפשם משתמשים במנגנוני הגנה בשלים יחסית, כמו היפוך או עידון. בנוסף לכך, הם יכולים לנוע בין מגוון סוגי הגנה, ולא מתקבעים בנוקשות על מנגנון הגנתי בודד. איכות המערך ההגנתי אינה תלויה רק בסוג ההגנה, אלא בהקשר ובתוצאה של השימוש שעושים בה. כלומר, האם ההגנה מאפשרת הסתגלות חיובית ומותירה כוח ופניות לתפקוד, או שהיא מייסרת ומענה. למשל, שימוש מופרז בהגנת ה"ביטול" של הפיכת משמעותם של מעשים ומחשבות באמצעות התנהגות שסותרת אותם עלול להפוך להרגל טקסי כפוי ומתיש, או במילים אחרות, להתנהלות קומפולסיבית. שימוש גורף בהגנת ה"בידוד" של רגשות ממחשבות עלול להוביל לעודף מחשבות שאיננו מבינים מדוע הן פוקדות אותנו, או, במילים אחרות, למחשבות אובססיביות. שימוש גורף בהגנת ה"נסיגה" אל מחלה עלול להוביל לטשטוש בין בריאות לבין חולי, או במילים אחרות, לסומטיזציה.


הפסיכואנליטיקאית ד"ר ננסי מקוויליאמס עוסקת בקשר שבין מנגנוני ההגנה לבין הטיפול הפסיכולוגי. לפיה, מטרת הטיפול אינה להיפטר מרגשות, מכמיהות ומפְּחדים מימי הינקות והילדות. אלו נותרים בכולנו גם בימי בגרותנו. כולנו מתמודדים עם משאלות מבישות, עם אימה מציפה ועם פחדים משתקים. אך אנו יכולים להתמודד עמם בדרכים טובות יותר או גרועות יותר. טיפולי הפסיכותרפיה אינם יכולים ואינם מנסים "לטהר" את העצמי מכל ההיבטים השליליים והקשים שלו. הם אינם חותרים להשמיד תשוקות פרימיטיביות או למגר פחדים וחרדות.


לפי מקוויליאמס, בטיפול אנו מנסים להגיע להבנה טובה יותר של עצמנו, כולל של המקומות הפרימיטיביים והמפחידים בתוך העצמי שלנו. אנו מנסים לפתח חמלה כלפי עצמנו, כי אף אחד איננו מושלם. אנו מנסים לפתח חמלה כלפי האחר, ובאמת, כשאיננו תלויים בהגנות כמו השלכה של רגשות בלתי נסבלים אל תוך האחר, הוא נראה לנו פחות מאיים ורודפני. בטיפול אנו מרחיבים את החופש שלנו לפתור קונפליקטים ישנים בדרכים חדשות.


ככל שמכירים טוב יותר בטיפול את הסגנון ההגנתי של האדם, כך אפשר להתאים לו יותר את שיטת הטיפול שתאפשר לו לצמוח ולהתפתח. גם קקטוס וגם קיסוס יגדלו אם יקבלו אור ומים, אומרת מקוויליאמס, אך גנן שמתעלם מההבדלים בינהם לא יביא אותם למלוא פוטנציאל השגשוג שלהם.


קחו למשל מטפל שעובד באותה השיטה עם שני מטופלים שמתלוננים על דיכאון: האחד בעל אישיות אובססיבית, והאחר בעל אישיות נרקסיסטית. למרות תלונתם הדומה, קיימים הבדלים מהותיים בין השניים. המטופל האובססיבי נשען בצורה גורפת על הגנת ה"בידוד", כלומר על ניתוק בין מחשבות לרגשות, אשר גורם להפחתת ערכן של מילים. אם המטפל יכביר עמו במילים, המטופל יבין אותן אך לא יוכל להתחבר אליהן רגשית. לכן הוא יתקשה להשתמש בטיפול כדי לקחת בעלות על רגשותיו וימשיך להתאמץ לבודד אותם, במחיר הנפשי הקשה של חווית הדיכאון.


מנגד, המטופל עם האישיות הנרקסיסטית נשען בצורה גורפת על הגנות ה"אידאליזציה" וה"דה-אבלואציה", כלומר, על תהליכי ניפוח וריקון של הערך העצמי שלו, ושל ערך הזולת. הוא מרגיש מדוכא בגלל חווית ריק פנימי, כי כשהוא חש "מושלם" ואידילי אחרים לא יכולים להזין אותו, במיוחד כשהם עצמם "חסרי ערך". בדומה למלך מידאס מהמיתולגיה היוונית, שכמעט מת מרעב כי משאלתו התמלאה וכל דבר שנגע בו הפך לזהב. כשמנגנון הדה-אבלואציה "מרוקן" את ערכו של המטפל, המטפל לא יוכל "להזין" את המטופל. בטיפול במטופל הנרקסיסטי נדרשת עבודה על הנטייה להאדיר אנשים ולרוקן אותם, כדי שהמטופל יוכל להשתמש בהדרגה בקשת רגשות והגנות רחבה ומלאה יותר, אשר תמלא את תחושת הריק בנפשו.


חשוב להכיר את מנגנוני ההגנה כדי להבין מה גורם לטיפול פסיכולוגי להצליח. מעבר לסגנונות ההגנתי האישי, מנגנון ה"הזדהות" הוא שמשפיע במידה הרבה ביותר על הצלחת הטיפול. מחקרים רבים מראים שאיכות הקשר בין המטפל למטופל מנבאת בצורה הטובה ביותר את הצלחת הטיפול. שימוש בריא במנגנון ההזדהות, כלומר, ביכולת לאמץ ולהפנים תכונות טובות של האחר בתוך קשר טוב, הוא אשר מוביל להצלחתם של טיפולים.


בראיון לתואר השני בפסיכולוגיה, אותו איש שהופיע בחלון עזר לי - למזלי - להתעשת, ולצאת מהשיתוק שאחז בי. באותו רגע זה הספיק. אך כדי להתפתח ולצמוח, אין די בגימיק רגעי. בראייה לאחור, נראה שהשתמשתי במנגנון ההשלכה - השלכתי על המראיין שלי את הכעס והתסכול שהרגשתי כלפיו, משום שהיה בכוחו לקבוע האם אתקבל למסלול בו רציתי. גם לאחר שהתקבלתי למסלול הלימודים וההכשרה, היו בי חששות ופחדים אשר נבעו מרצוני להצליח ומחששותי להיכשל. מנגנון ההזדהות הוא אשר אִפְשר לי להתחבר עם מורים, מדריכים ומטפלים, לאמץ את המודלים החיוביים שהציעו לי בעצם נוכחותם, ולהשתמש בהם כדי לצמוח ולהתפתח.

09-7404851 

054-6404851