• יעלה ורטהיים

פסימיות, אופטימיות, מחשבות שליליות ושאר סיפורים

פולי, בת 42, אינה מרוצה מחייה. יופייה מסתתר מאחורי תסרוקת ובגדים אפרוריים סתמיים. שפת גופה נוקשה. היא אישה אמידה, בעלת נדל״ן, שחיה לבדה. נפגשת מעת לעת עם חברות שקשריה עמן שטחיים. חרף איפוקה הניכר היא משדרת קוצר רוח. כעס. מרירות. היא חרדה מפני שינויים ומגיבה אליהם בביקורת ובחשדנות. המעט שהיא מעזה לצפות לו הוא שדברים לא יהיו גרועים מכפי שהינם. האם היא רוצה להשתנות? האם היא יכולה?


חיינו ונפשנו בנויים גם מחומרי הגלם של ההיסטוריה שלנו. אותם אירועים עצמם יכולים להיחוות ולהיזכר בצורה שונה על ידי אנשים שונים בהתאם לטמפרמנט, לתכונות, לעבר, למערכת התמיכה שלהם ועוד. מחקרים פסיכולוגיים חושפים כיצד יגיבו אנשים בעלי תכונות סוציו-דמוגרפיות משותפות מסוימות לאותו אירוע לאחר שנחשפו למניפולציה מחקרית. לדוגמה, כיצד יגיבו נבדקים משכילים ותפקודיים בגילאי 35-45 כמו פולי, למשל, לשאלון שעוסק במחשבותיהם על העתיד, לאחר שנחשפו לסיפור אופטימי או פסימי. הקבוצה השלישית, קבוצת הביקורת, אינה נחשפת לשום סיפור. המחקר מתעלם מהתנסותם הסובייקטיבית המורכבת של הנחקרים. למשל, מהכישלונות בזוגיות שחוותה פולי בצעירותה ומשורת אובדנים וקונפליקטים שחוותה עם דמויות קרובות. גם נטייתה לחשיבה שלילית, לראות את הקוץ שבאַליה, אינה מוכרת לחוקרים. המסקנות הכלליות שיוסקו לגבי האופן שבו חוויה חיובית מסלילה לחשיבה חיובית וההיפך, תישען על דגימת התנהגות (“Behavior Sample”) מצומצמת ומוגבלת. כי בעצם, רובנו מרגישים טוב יותר לאחר שנחשפנו להתנסות מעודדת ומעצימה.


מבחינתם של אנשים כמו פולי, המחקר עונה לשאלה הלא נכונה. השאלה האמיתית היא מדוע רע לה למרות שלכאורה היא חולשת על כל המשאבים הדרושים כדי שיהיה לה טוב: היא בריאה, נבונה, נאה, איתנה כלכלית ונטולת דאגות קיומיות.


בחיים שמחוץ למעבדת המחקר אין בנמצא ״קבוצת ביקורת״, ואין תשובות מבוססות מחקר לשאלה כיצד יגיבו אותם האנשים עצמם לנסיבות חיים שונות. אחד מסוגי המחקרים שמנסים להפריד בין ״קונסטיטוציה״ (המבנה והתכונות המולדים) לבין השפעת הסביבה הוא ז׳אנר מחקרי התאומים הזהים. מחקרים אלו, שרווחו במאה הקודמת, נערכו בהקשר לשאלת ״תורשה מול סביבה״ (״Nature versus Nurture״) ובדקו תכונות והתנהגויות של תאומים זהים אשר הופרדו בילדותם וגדלו בסביבות שונות. הסופר אריך קסטנר השתעשע ברעיון בספרו ״אורה הכפולה״, המתאר תאומות זהות שהופרדו בינקותן עקב גירושי הוריהן וגילו באקראי זו את קיומה של זו במחנה קיץ על גדות אגם בכפר. קסטנר משייך לשתיים אופי שונה: אורה שגדלה עם אמן החרוצה והענייה היא תלמידה טובה ואחראית, בעוד אחותה לי שגדלה עם אביהן מנצח התזמורת האקסצנטרי העשיר, היא נערה פרועה ושוצפת. עלילת הסיפור מובילה אותן ליטול יוזמה, לאמץ בהיחבא זו את זהותה של זו, ולשוב בתום חופשתן במחנה כל אחת לבית השנייה, ובתוך כך לחבר בין הוריהן מחדש. סופר הילדים הסוציאליסט שספריו נשרפו בידי הנאצים ונימי פסימיות ודכדוך חלחלו בחוזקה ליצירותיו למבוגרים, ביטא את ״חצי הכוס האופטימית״ שבנפשו בסיפורי הילדים שכתב כולל בסיפור הזה, שיצר בתום המלחמה.


מאחר שאינני כותבת על מטופלים אמיתיים גם פולי היא דמות בדיונית, שיצרה אלינור פורטר בספר ילדים אחר. לחייה של פולי פולשת במפתיע אחייניתה הזרה בת האחת עשרה, ששמה מורכב משמות שתי דודותיה (ולכן קצת מבלבל...). הילדה שנקראה פוליאנה נחשפה לנסיבות חיים קשות: אמה בחרה להינשא לכומר עני, עקרה עמו לקצה היבשת ונושלה מחיק משפחתה. היא נפטרה כשבתה הייתה צעירה. כעת נפטר גם אביה של פוליאנה ודודתה פולי, שארת בשרה היחידה, מתבקשת לגדלה. הצלחת הספר הפכה את שמו ״פוליאנה״ לדימוי מפורסם של מציאת הטוב גם בתנאים קשים מנשוא. עם השנים אף הפך לכינוי גנאי ולעג למי ש״רואים ורוד״ ״חיים בסרט״ ומייפים דברים. מיהי פוליאנה וכיצד היא מתבוננת בעולם?


בעוניים נבצר מפוליאנה ואביה לעשות ״שופינג״ ולכן היו תלויים במשלוחי צדקה אקראיים לכנסייה. היא השתוקקה למצוא בובה בחבילה אך במקום בובה, מצאה שם קביים. אביה החם והרגיש, שידע להיות עם בתו, מציע לה לשחק במשחק שמוצא את הטוב בכל סיטואציה. תנאי החיים של ילדתו מאתגרים במיוחד בכל מה שקשור ללמצוא את הטוב. לו היה האב טיפוס מרוחק, ציני או נמהר היה ״המשחק״ מתנהל מהפה ולחוץ, בבחינת העמדת פנים סתמית וכוזבת לפיוס דעתו של הורה טרוד. אך אביה של פוליאנה משחק עמה מכל ליבו. הם מוצאים סיבה לשמוח בקביים: שפוליאנהלא באמת זקוקה להם.


מקץ שנים ספורות, כשהאב נפטר, פוליאנה כבר הפנימה את החיפוש האקטיבי המשותף של הטוב. המשחק מהווה בשבילה גם ״אובייקט מעברי״ שמייצג בתוכה את נוכחותו הפעילה של אביה האבוד. כשהדודה, בסיפורים כמו בסיפורים, משכנת אותה בקיטון צר וריק בעליית הגג, פוליאנה המאוכזבת שחלמה לזכות לראשונה בחייה בקיר מעוטר תמונות, מוצאת במהרה בַּנוף שנשקף מחלונה הגבוה, את התמונה היפה מכל.


אכזבה פוטנציאלית זו, כמו עוד צרות ועונשים שניחתים עליה, פוגשים נפש אופטימית, חיובית, סקרנית, מלאת אמון בזולת, עם יכולת להקנות משמעות מזינה לכל גירוי פשוט ולייחס מניעים חיוביים גם לדמויות הקפוצות והמנוכרות ביותר. לדודתה פולי, למשל. לו הלכה פולי לסדנה ל״שינוי מחשבות שליליות״ ספק אם הייתה עוברת שמץ מהתהליך שעברה בהדרגה במחיצת אחייניתה הנלהבת, החיונית, הבוטחת, האופטימית והאמיצה. שהרי דקלום ״מנטרות נכונות״ אינו שקול בשום צורה לחוויית נוכחותו של אחר משמעותי, המקנה לכללים, לאמירות ולתובנות משמעות משותפת.


פוליאנה הסקרנית מסתובבת בעיירה ו״מדביקה״ בהדרגה גם את המקרים הקשים ביותר ״במשחק״. כשהכומר המקומי אומר נואש מקהילתו כפוית הטובה וטורח לכתוב נאום תוכחה כנגד השנאות, הרכילות, צרות העין והמריבות, פוגשת בו פוליאנה וקולטת שהוא כבוי וטרוד. ״גם אבא הרגיש ככה הרבה פעמים״, היא סחה באוזניו באמפטיה, ״כי על כמרים מוטל ממש הרבה״. היא מספרת שכשאביה חש רע במיוחד בעבודתו הוא היה נעזר ״בפסוקים העליזים״. בכתבי הקודש, גילה האב, ישנם פסוקים רבים שמצווים ״שימחו״, ״גילו״ ״הרנינו״ וכולי ו״אם אלוהים טרח לומר לנו שמונה מאות פעמים לשמוח ולעלוז הוא בטח רוצה שנעשה את זה״. היא מגלה לכומר על המשחק שלה ושל אביה. וכך מוצא עצמו הכומר נוטש את דרשת התוכחה ומוציא תחת ידיו נאום חיובי המנסה לגייס את הטוב שבליבות אנשיו: לעודד את האחר ולא לבקר ולהוות מופת חיובי כי לנימוס, לאדיבות, לאחווה ולתקווה יש השפעה מדבקת. ואכן, אנשים בעיירה משתנים ומפתחים גישה חיובית של חיפוש אחר הטוב. פולי הפסימית היא האחרונה לזהות מה עובר על תושבי הכפר ששקועים בחיפוש פעיל אחר הטוב..


אך בסיפור קלאסי כמו בסיפור קלאסי, קביים שמופיעות במערכה ראשונה יורות באחרונה, ופולי, שקולטת פתאום את כמה היא בעצם דואגת לאחיינית שנחבלה בתאונה, מבררת עם שלל מבקריה האוהבים של הילדה מהו ״המשחק״ הזה שכולם מדברים עליו. לבסוף היא אפילו מאפשרת לילדה לפרוע ולסדר מחדש את תסרוקתה האפורה והנוקשה. זאת לאחר שבחודשים הקודמים כבר הניחה בהדרגה לאחיינית הקטנה שהלכה וקנתה מקום בליבה לפרוע, פה ושם, את תלתליה המטפוריים.


נוכחותה החביבה והנלהבת של פוליאנה והדוגמה שנתנה לסובבים אותה הם שהקנו תוקף ל״כללי המשחק״ הפשוטים, אותם הציעה בחפץ לב לכל המסתקרן לדעת ״כיצד מכות הגורל, הקטנות והגדולות, אינן מוחות את החיוך משפתיה כשתמיד תמיד תצליח לראות משהו טוב בכל דבר״. פוליאנה ואביה למדו יחדיו כיצד מתוך קשר הדדי, מיטיב ומסור ניתן לממש ממד יצירתי בנפשם ולברוא לעצמם את הממד הסובייקטיבי של סיפורם, ליצור את ה״נרטיב״ שלהם.


הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס מבחין בין העבר האובייקטיבי לסובייקטיבי. ״העבר אדיש״ בעוד שהיכולת לבחון אותו ולהתמיר את עובדותיו לנרטיב, הינה פונקציה נפשית שלא כולנו מצליחים לרכוש. היכולת לבנייה פורייה של סיפור אישי אינה נרכשת במחי תהליך בזק. לא ניתן להמיר קש לזהב בן לילה: תשאלו את בת הטוחן מעוץ לי גוץ לי שביקשה מהשדון את הבלתי אפשרי ושילמה על כך מחיר דחוי אך יקר.


לדברי בולאס, בדינמיקה של מחשבות שליליות השכל נחווה כגורם חיצוני לנפש שתוקף את העצמי באכזריות, מנהל עמו קרב חפירות ודוחק אותו לפינה. כשאנו נתונים לחשיבה מעגלית שלילית ברור לנו שלא נוכל לצאת מהפינה. וגם אם כן, שמאחורי הפינה לא מחכה שום דבר טוב. טיבן של מחשבות שליליות שהן סובבות זו אחר זו ללא מוצא ובכך חוסמות את הפצעתן של אחרות. הן מסתובבות סביב עצמן כמכונית סביב אי תנועה, כרץ על מכונה, כאוגר בגלגלת, ומסתירות את שדה הראייה שמחוץ למעגל, שמבחינתנו אינו מתקיים. בולאס אומר שבמצב זה אנו מרגישים שרק לעובדות המטרידות יש משמעות מהותית. כששיכלנו תוקף אותנו באמצעות מעגל המחשבות השליליות, חסרות המוצא, חוויות ותחושות קשות ששכחנו או השכחנו מונכחות באמצעותן בחיינו: תחושת חוסר המוצא משתחזרת הלכה למעשה באמצעות החשיבה המעגלית השלילית. התחושה שאיננו ריבונים על חיינו משתלטת עלינו ומונעת מאתנו לקלוט שהחיים מורכבים מכדי שנחווה אותם דרך פרספקטיבה בודדת, חד מימדית, של זווית ביקורתית, שיפוטית ופסימית דרכה משתקפים העצמי שלנו ועתידנו.


״המִלְהיפך״ של מחשבות שליליות איננו ״מחשבות חיוביות״ אלא היכולת היצירתית למצוא משמעויות מתחדשות לאותן עובדות חיים עצמן. אותה המציאות מקבלת פרשנות סובייקטיבית שונה בעיני המתבונן. בדומה לחווייתן הנבדלת של פולי ופוליאנה, אותם אירועים זוכים לפרשנות אינדבידואלית ונרקמים לנרטיב אישי ייחודי. בעוד שפולי רואה בעצמה קורבן של נסיבות, פוליאנה מפרשת אותן באופן פעיל כך שתברא את סיפורה כפי שהייתה רוצה שיתרחש.


בדומה לפוליאנה, גם יתום ספרותי אחר, תום סוייר, שגדל אצל דודה פולי משלו, ידע לראות את התקווה שמעבר לפינה. כשדודתו מענישה אותו על שובבותו ודורשת שבמקום לבלות בשבת יסייד את הגדר, הוא מעמיד פני מתענג מהצביעה ו״מַסְכים״ לזכות את חבריו בפריבילגיה לצבוע במקומו. התוצאה - כולם נהנים הנאה רבה, החברים, תום וגם דודה פולי (שלו). השלם עולה על סכום חלקיו. פעולת המשחק, שרואה אפשרויות שימוש המצאתיות שונות באותו מרחב בדומה ל”Shift” של תום סוייר שהתמיר גזרה לברכה, היא מקום מרפא לנפש.


היכולת הנפשית היצירתית לראות את פרטי חיינו דרך פרספקטיבות חלופיות ולהטעינם במשמעויות חדשות אינה נרכשת במחי עצה, מהפה ולחוץ. כשמחשבות שליליות שוטפות אותנו ומחלישות את חלקינו היצירתיים והחיוניים, ונחוות כקולות חיצוניים וזרים לנפש, אנו רוחשים כלפיהם שנאה מתריסה. אותה שנאה מופנית גם לשכלם של אחרים המייעצים לנו ״לצאת מהמעגל״ ו״לחשוב חיובי״. קל לייעץ: קשה ליישם.


ככל שידוע אין לי תאומה שהופרדה בילדותי. אינני יודעת כיצד היו נחווים חיי בנסיבות אחרות והאם ואיך היה נכתב הפוסט הזה לו נכתב על ידי התאומה הבדיונית שלי. אך אני יודעת שאת יכולותי המסוימות להפעיל התבוננות אקטיבית חיובית על החוויה שלי ולא להיסחף לפרשנות חד-מימדית לעובדות, אני רוכשת ומחזקת באופן עמוק ומשמעותי רק באמצעות משמעויות משותפות שמוקצות להן בתוך קשר. שכן, את הפונקציה האופטימית, המרגיעה, ניתן לרכוש ולתחזק רק בתוך קשר עמוק שמניב משמעויות משותפות.


לפי בולאס, בטיפול קשוב ורגיש ניתן בסופו של דבר לחוות את השכל שלנו כפרטנר חיובי, מעניין ורגיש, ולא כקול חיצוני אשר תוקף ומערער אותנו. בטיפול כהלכתו אנו חווים כיצד שכלנו מסוגל לעבד עוד ועוד תכנים נפשיים קשים, ולהפוך בהדרגה לפונקציה נפשית מיטיבה ומשמעותית. כי רק נוכחות משמעותית שתציע התבוננות משותפת ואכפתית על דברים, בתוך קשר אינטימי - חברי או טיפולי - עשויה להקנות ממד עמוק של ״פוליאניות״ בריאה לחיים.

09-7404851 

054-6404851