• יעלה ורטהיים

כשעולה החרדה


שרית היא צעירה נאה ומוכשרת שזה עתה סיימה תואר במקצוע מבוקש ופונה לראיונות עבודה. היא חוששת מפניהם, למרות שכלל איננה מודאגת משאלת התאמתה או מטיב כישרונותיה, אלא טרודה בסכנה שתרגיש בראיונות שהחדר סוגר עליה וקשה לה לנשום. היא לא סבלה מעולם מבעיות נשימתיות ואף מניחה שהראיונות יערכו בתנאים סבירים. אך היא עסוקה בחשש שלא תשב קרוב מספיק לחלון או לפתח האוורור, תרגיש מחסור באוויר, תתקשה לחשוב ולדבר ואז יקלטו המראיינים שהיא איטית, משותקת, נלעגת ונכלמת. שרית החרוצה מתכוננת לראיונות, שולטת בחומר ובעלת ניסיון רלוונטי והמלצות חמות מעבודתה במקביל ללימודיה. ברור לה שביכולתה לענות היטב לשאלות מקצועיות ושניסיונה והמלצותיה מדברים בעד עצמם. אך היא דואגת מה יקרה לה בראיון אם לא תצליח לנשום.


ההבדל בין פחד לבין חרדה קשור בגירוי שאליו הם מתייחסים ובסוג החשיבה והרגש שמתעוררים בתגובה אליו. הפחד מתעורר בתגובה לאיום מציאותי ומוביל להתמודדות עניינית: למשל, הוא מוביל את שרית להתכונן לראיונות, ובכך מגביר את סיכוייה להתקבל. החרדה מנגד היא ציפייה עמומה לאיום עתידי מעורפל, אשר מובילה למתח שרירי ולהתנהגויות זהירוֹת ונמנעוֹת שמגבילות את החיים, מצמצמות אותם ומפריעות להם. שרית מבינה שאף רופא לא יוכל לרפא את בעיות הנשימה הדמיוניות שלה כי בעצם מעולם לא סבלה מהן. אך לקראת הראיונות ובמהלכם היא עסוקה בחשש שתיכף יאזל האוויר וליתר ביטחון היא מנסה להטות את גופה קרוב ככל שניתן לחלון או לפתחי האוורור. כך, במקום להבליט את כישוריה וידיעותיה, היא עסוקה בהתגוננות מפני סכנה דמיונית. בעוד שהפחד עוזר לשרית להתכונן לראיונות, החרדה מפריעה לה לתפקד בהם.


ה DSM-V, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, מדגיש שחרדה קשה ומפושטת אשר מפריעה בצורה משמעותית לחיי היום-יום מתאפיינת בהערכת יתר של מידת הסכנה שטמונה בפועל באותם המצבים שמפניהם האדם חושש. אם החרדה מתמשכת זמן רב, מעל ששה חודשים, ומפריעה לזירות חיים חשובות כמו עבודה, לימודים וחיי משפחה וחברה, היא נחשבת ל״הפרעה״.


ה DSM-V מציג את הפרעות החרדה הספציפיות לפי סדר הופעתן ההתפתחותית: חרדת הפרידה מפני היקרים לנו (Separation Anxiety) מופיעה לרוב בילדות. פוביות ספציפיות כגון חרדה מפני מטוסים, מעליות, חיות או זריקות, מופיעות בילדות המאוחרת יותר. החרדה החברתית מפני שיפוט ולעג מתפתחת לרוב בנעורים. הפרעות הפאניקה במהלכן מתפתחת תגובת חרדה פיזית עוצמתית (כמו דופק, הזעה, רעד) תוך דקות וללא טריגר ברור, מתפתחת בגילאי העשרים המוקדמים. האגורופוביה שכרוכה בפחד מפני מקומות הומים ופתוחים או סגורים ומבודדים, מתפתחת לרוב בגילאי השלושים המוקדמים. הפרעת החרדה המוכללת שאינה מתמקדת בגורם ספציפי אלא מתישה את הפרט החושש לשווא משורת מצבי שגרה בחייו, מתפתחת לרוב בגילאים מבוגרים יותר מהפרעות החרדה האחרות.


ה DSM-V מסביר שכל אחת מההפרעות מתמקדת בחששות ובדאגות ספציפיים ומתבטאת בהתנהגויות שמתאימות להם. בחרדת הפרידה הילד או המבוגר חוששים מאובדן הקשר עם היקרים להם, ולכן הם חוששים לצאת מהבית, להשתתף בפעילויות שכרוכות בפרידה מ״דמויות ההתקשרות״ שלהם ואף דואגים כל העת לשלומן. הסובלים מפוביות ספציפיות מייחסים סכנה מופרזת ודמיונית למצבים שגרתיים: מראה דמם בבדיקת מעבדה פשוטה, המעלית בבניין הסמוך, חיות בית בשכונה ועוד. בדמיונם, הדם יזרום ויסכן את בריאותם, המעלית תצנח לתהום והחיות ינשכו וידביקו במחלות. לכן הם נמנעים מהגירוי שנראה להם מפחיד, ובכך מגבילים את מרחב חייהם. החרדה החברתית כרוכה בחשש מפני ביקורת, שיפוט וגינוי. הסובלים ממנה חוששים מפני ביצוע (Performance) בנוכחות אחרים ומפני מצבים חברתיים בכלל, אשר חושפים אותם לתצפית ולהערכה בידי הזולת. הפרעת הפניקה מובילה לחשש מתמיד מפני מצבים בהם ללא התרעה מוקדמת יִתְגברו הדופק וקצב הלב ויופיעו תגובות כמו רעד, הזעה, קוצר נשימה או עילפון. כדי להימנע מהתוצאות הפיזיות הקשות, מהמבוכה ומאובדן השליטה שכרוכים בהתקף, האדם נמנע ממצבים שנראים לו כעלולים להוביל להתקף ובכך הולך ומצמצם את מעגלי חייו. באגורופוביה חוששים מהילכדות בקהל, במבנה או בתחבורה ציבורית מבלי יכולת לברוח או להשיג עזרה במקרה של התרחשות סכנה ולכן נמנעים משורת מצבים, עד להסתגרות מלאה בבית. הפרעת החרדה המוכללת מובילה לייחס איום למצבים שגרתיים כמו עבודות הבית, המצב הכלכלי או משימות העבודה וההורות ומתאפיינת בכך שכשנפתרת דאגה אחת, מיד צצה אחרת.


במצבים אלו קיימת חרדה ולא פחד, כלומר, חשש מופרז ובלתי מציאותי שאינו מניע לפעולה עניינית אלא מוביל לחשש, להימנעות, להסתגרות ולצמצום. במצב חרדה מיוחסים סכנות, איומים וקטסטרופות למצבים שגרתיים טריוויאליים ומושלכים על הדמויות הסובבות. מנין נוצרת החרדה וכיצד מטפלים בה?


ה DSM-V מבוסס המחקר תולה את היווצרות החרדה בטמפרמנט קשה, חרדתי ועצבני, בחשיפה לאירועים טראומטיים ובסביבת גדילה שלא הכילה מספיק. תיאוריות פסיכולוגיות דינמיות מיחסות את החרדה לחשיפה לגורמים שונים שיסודם בילדות המוקדמת. תיאורית הדחף הפרוידיאנית רואה בחרדה תוצר של התנגשות בין משאלות ודחפים אסורים לבין מגבלות המציאות, המצפון והחברה: הדחפים היצריים שאין להכיר בהם מורחקים לירכתי התודעה ומייצרים אי שקט חתרני חרדתי ממקום מחבואם. תיאוריות שמתמקדות ביחסים (״יחסי אובייקט״) רואות בחרדה תוצר של אמביוולנטיות כלפי דמויות קרובות בינקות: התינוק אוהב ושונא בו זמנית את האם, שמספקת את מחסורו אך אינה מצויה בשליטתו המלאה. השנאה לדמות האהובה מובילה לחרדה מפני ההרסנות ההדדית שטמונה בה ובו עצמו, ומלווה את חיי הרגש שלו גם בהמשך התפתחותו הנפשית. תיאוריות יחסי אובייקט אחרות מסבירות שהחרדה נוצרת כתוצאה מחשיפה לסביבה בלתי רגישה שאינה קולטת את איתותי התקשורת האותנטיים של התינוק ומאלפת אותו לגלם את הדמות שהוריו מצפים שיהיה, בהתעלם מרגשותיו האותנטיים. הקושי לזהות בתוכו ספונטניות ולהסתמך עליה במגעיו עם העולם מערערת אותו וממלאת את נפשו בחרדה. תיאורית העצמי מייחסת את מקור החרדה לסביבה הורית בלתי אמפטית שלא השכילה להעצים את הילד באמצעות הערכה ליכולותיו והצבת דוגמא ומופת עבורו עמם יוכל להזדהות ומהם יוכל לשאוב בטחון וניחומים.


בכל מקרה, החרדה היא מפני דברים ״שכבר קרו אך לא נחוו״ (כלומר, לא עברו עיבוד) ולא מפני הסכנות שאורבות לכאורה בחוץ. במצב חרדה מייחסים סכנה ואיום שמקורם בנפש לגירוי חיצוני תמים. שרית אינה סובלת מאסתמה או מבעיות אף-אוזן-גרון ובעצם מעולם לא התקשתה לנשום פיזית. ה״עקצוץ״ שעולה באפה כשהיא חושבת על הראיונות משקף תחושות חוסר אונים, ערעור וספק שמקורם בחוויות עבר לא מעובדות שהובילו אותה להרגיש פגומה ו״תקועה״, למרות חוכמתה, יופיה, ידיעותיה וניסיונה. הכנותיה לראיונות כמו מתפצלות בין החלק המציאותי, שמוביל אותה להתכונן לשאלות באמצעות למידה תיאורטית ומעשית, לבין החלק הדמיוני-חרדתי שמוביל אותה למסע בלתי אפשרי לסילוק בעייה פיזית שאינה קיימת. אכן, בהפרעות החרדה קשה לנטרל את האיום הדמיוני: לא ניתן להציל את היקרים לנו מאסון שמתרחש רק בתוך ראשנו, לטפל במעלית התקינה או לפייס אנשים שאנו מייחסים להם ביקורתיות נשכנית שכלל אינם מחזיקים בה.


טיפולים מבוססי מחקר יחתרו להשיג שינוי במחשבות ״לא יעילות״ או ״בלתי אדפטיביות״, בעוד שטיפולים דינמיים יתמקדו במעשים, במחשבות וברגשות בקונטקסט של רכישת ביטחון בתוך יחסים משמעותיים. אלו מקנים תוקף נפשי לידיעה הקוגניטיבית שכל המצבים והגירויים השגרתיים אינם מסוכנים באמת. שרית יודעת שלא יחסר לה אוויר בראיון, אך היא מתקשה להרגיש שמה שהיא יודעת הוא נכון.


החרדה נוצרת כשמעטפת הביטחון והודאות הנפשית שמלווה אותנו נסדקת: אנו חיים בעולם עתיר סיכונים, ואם נביא בחשבון כל העת את מכלול הסכנות האפשריות לא תיוותר ברשותנו די אנרגיה לפעול ולחיות את חיינו. מי שלא זכה להרגיש מוגן ועטוף מספיק בילדותו ונדרש להתאים את עצמו למציאות מוקדם מדי, יאלץ לעבוד קשה בהמשך חייו כדי להיפרד מתחושות הדריכות הכרונית ומחווית הסיכון המיוחסת תמידית לסביבתו המיידית. רמה גבוהה של חרדתיות מובילה אנשים לחיים מצומצמים ומוגבלים יותר. היא אינה חולפת באבחת ייעוץ קצר מועד ש״יסיר באחת״ את החרדה מפני קשיי נשימה בראיון, את הודאות שהטיסה עתידה להתרסק או את הפחד שטרדות כלכליות שוטפות יצאו מכלל שליטה. שכן, החרדה היא דרמה נפשית פנימית אשר מוקרנת על פני מסך המציאות של סביבת חיינו הקרובה. אין די בשכנוע קוגניטיבי שבית הספר, העבודה, החברים או התחבורה הציבורית אינם צופנים אסון כפי שמדמה נפשנו החוששת. טיפול נפשי יעיל עשוי לסייע לנו להבין את החוויה הנפשית שעומדת ביסוד החרדה שלנו, ולהפחית אותה באמצעות העמקתה של חווית הביטחון הבסיסי.

09-7404851 

054-6404851