מלחין מפורסם, עם דדליין אך בלי שום השראה לרפואה יוצא לטייל באיזור האגמים, בתקווה שההליכה האינטנסיבית תגרום לו לשכוח את עצמו, שהנוף, והאנדורפינים, יעוררו בו השראה. בדרכו חולפים על פניו אישה ובהמשך גם ילדים רועשים, והוא פונה לשבילים אחרים, ריקים ונטולי הפרעות. ציפור פולטת צווחה שורקנית. צליליה המדויקים עושים את העבודה והלחן מתחיל סוף סוף להתנגן במוחו. המלחין מתיישב לתעד את המנגינה כשלפתע חוצה את מחשבותיו צרחה אמיתית: הוא מרים עיניים ורואה למטה באגם הסמוך את האישה שראה קודם לכן, מנסה להתגונן מפני גבר שתוקף אותה באלימות הולכת וגוברת.
איאן מקיואן שכתב את הסיפור (״אמסטרדם״) עוסק בספריו ברגע החמקמק של ״נקודת האל-חזור״ שהחיים לאחריה שונים מאילו שלפניה, ובתגובות גיבוריו לאירועים מזוויעים שניקרו בדרכם. האם ייקחו אחריות מוסרית? האם יעשו מעשה? האם יתפקדו כעדים? האם יעצמו עיניים וימלאו פיהם מים?
קלייב, המלחין מהסיפור, חושב לעצמו שגם אם ירוץ להתערב באירוע לא יצא מזה שום דבר טוב. ״מחשבתו המיידית הייתה ברורה ככתובת ניאון: אני לא כאן״. הוא חושב לעצמו שאלמלא חמק מהילדים ובחר בשביל המסוים הזה בעצם כלל לא היה עד לאירוע ״ואז, מה שלא היה קורה כאן, היה קורה וזהו. זה גורלם שלהם וזה גורלו שלו. כל כך הרבה תלוי במנגינה שיחבר, המוניטין שלו, כל העוצמה של מפעל חייו״. קלייב מחליט לעקור לצדו המערבי של הרכס ולהעלות את היצירה שמתנגנת בו על הכתב, לפני שזו תחמוק ותיעלם.
בסיפור אחר מתואר קלמנס, גיבורו של אלבר קאמי מ״הנפילה״, שהולך בלילה על גשר הסיין בפאריז. גם הוא הופך לעד אקראי בעל כורחו, גם על פניו חולפת אישה, ורגע אחרי הוא שומע קול חבטה במים וצעקה ש״יורדת בשטף הנהר עד שנדמה לפתע״. קלמנס נתקף בחולשה ובשיתוק. ״עצרתי על עומדי אך לא הפכתי את פני, חשבתי ״מאוחר מדי, רחוק מדי. או-אז הלכתי לי, בפסיעות קטנות, בזרזיף. לא דיווחתי לאיש״. מה קרה לאישה? הוא נשאל ועונה ״באמת אינני יודע, לא קראתי עיתונים. לא למחרת ולא בימים הבאים״.
שני אנשים שהולכים לפי תומם ומוצאים עצמם עדים בעל כורחם לאסון, נתבעים פתאום בכוח המקרה לקבל החלטה מוסרית משמעותית. מה קרה לנשים שחלפו בפתאומיות טרגית בחייהם? איננו יודעים מה עלה בגורלה של האישה שקפצה לסיין כי קלמנס נמנע בכל כוחו מלברר זאת. אנו כן יודעים שהאישה מהסיפור ״אמסטרדם״ ניצלה: היא הצליחה לברוח. אך הגבר התוקף התברר כאנס סידרתי ידוע שיום למחרת תקף בהצלחה אישה אחרת, פשע שהיה נמנע אלמלא עצימת העיניים של קלייב.
במאמרו ״מתחת לאף שלך״ (1946) כותב ג׳ורג׳ אורוול ״כדי לראות את מה שמתחת לאף שלך נדרש מאבק מתמיד״. הפרופ׳ לספרות שושנה פלמן כותבת בסיפרה ״עדות״ על הספר ״הנפילה״ ועל קאמי. פלמן כותבת שקאמי עוסק בבדידותו של העד. ראיית מצוקתו של האחר ונקיטת מעשה מוסרי דורשים תעצומות נפש, לעיתים גם הליכה נגד הזרם: במיוחד כשהחברה פוגעת בחלשים בצורה גורפת, ומשתיקה ביקורת כנגד זאת. פלמן סבורה שקאמי כתב את ״הנפילה״ בהקשר הוויכוח שלו עם סארטר, שלדעת קאמי התעלם באופן מכוון מזוועות מחנות הריכוז הסובייטיים והמשיך לשבח את הקומוניזם משל מחנות אלו כלל לא התקיימו. קאמי מאשים את הקומוניסטים בצרפת בשתיקה והשתקה אקטיביים, בהסתלקות פעילה משמיעה ובנקיטת אסטרטגיה של חרשות. הכחשתה של המציאות גורמת לה להישאר כישות מוכחשת וחסרת ממשות בגלל שאינה זוכה להכרה. האירוע ב״הנפילה״ מהווה בנוסף גם אנלוגיה לשואה בגלל הנטייה שמתוארת בו להפחית בערך של מה שקרה, באופן שאיפשר והתיר את התרחשותו.
הדבר שאנו רואים ואיננו רוצים לראותו מוביל לדיסוננס קוגניטיבי – מצב של שתי הכרות מנוגדות הנלחמות זו בזו. כשנדרשת הכרעה – האם להתערב ולהציל את האישה המותקפת, את האישה המתאבדת, את קורבנות המשטר – אנו מקבלים החלטה, בוחרים בוודאות אחת מבין השתיים המנוגדות ונוטים לדבוק בה בנוקשות יתר, אשר באה להעלים ולהכחיש את הודאות המנוגדת שממנה בחרנו להתעלם. הטיות קוגניטיביות נוספות שכרוכות בהכרעות מוסריות מתוארות בשורת מחקרים שנסקרים במאמר Sinning saints and saintly sinners: the paradox of moral self-regulation (2009) שם זיהו החוקרים כי קיים מעין תחשיב שעורכים אנשים בין עשייה אלטרואיסטית לבין המחיר שכרוך בה. במחקרים נמצא בנוסף שההתנהגות המוסרית מושפעת גם מהדימוי העצמי שלנו לגבי מוסריותנו: אם אנו חשים מוסריים וצודקים מאוד, סביר שננהג בדרך אנוכית יותר מאשר אם אנו חשים צורך לשקם את הדימוי המוסרי שלנו.
השמירה על התבוננות מוסרית צלולה דורשת חוסן נפשי. לא ניתן להיות אלטרואיסטי כל הזמן, זה מנוגד לטבע האנושי. ולא כולם בשלים וחזקים דיים כדי להעיד על עוולות מוסריות בקנה מידה פוליטי ומדינתי, או להיות עדים מוסריים אקטיביים לנוכח התרחשות טרגית אליה נקלעו במקרה כמו באירועים מהסיפורים של מקיואן וקאמי. אך מה עם דלת אמותינו, עם האנשים הסמוכים בחיינו, כמו למשל קרובים וחברים שסובלים ממצוקה, אנשים שנופלים קורבן להתעמרות בחיק המשפחה או בסביבת העבודה שלנו, סבל שאנו עדים לו בחיי היום יום הפרטיים שלנו? ומה עם היכולת הנפשית להיות עדים לסבל שלנו עצמנו?
הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר כותבת בספרה ״תהום שפה״ על פונקציית העד בנפש. פונקציה זו, המבוססת על היכולת לחוות את הדברים ולהתבונן עליהם בו זמנית, היא שמקנה תוקף לחוויית האני ומאפשרת להיות בעלים של החוויה. לא תמיד קל להכיל את החוויה ולהטמיע אותה: כשאדם נחשף לטראומה, החומרים הטראומטיים עלולים לפרק את נפשו. חוסר היכולת להעיד ולעמוד מאחורי מה שראית, מוביל לשימוש יתר בהגנות נפשיות עד לסכנת פירוקה של הנפש. זה מה שקרה לבסוף לקלייב ולקלמנס, מהסיפורים ״אמסטרדם״ ו״הנפילה״.
פלמן כותבת על הטרגדיה הכפולה במצבי אסון, זו של הקורבן וזו של העד. לאחר האירוע קלמנס מ״הנפילה״ לא יודע עוד רגע של שקט בחייו. לדברי פלמן, שם הספר מצביע בו זמנית על נפילתה של האישה ונפילתו של המספר עצמו. הגשר, מטפורית, אינו מחבר רק בין שתי גדות הסיין אלא הופך להיות למעין מעֲבר אל השום מקום, המוליך לתהום לא רק את האישה אלא גם את העד, שגם חייו שלו איבדו את רציפותם ואת נקודת אחיזתם. צעקתו של האחר שלא זכתה להכרה, שנתקלה רק בדממה משתיקה ומשתקת, נתפסת כקולו של אף אחד, שבא משום מקום. אבל השום מקום הזה, שממנו הגיע ולא הגיע קולו של האחר הסובל לאוזני המספר, יארוב לו מעתה בכל מקום, כהד קולני טורד. קלמנס מתחיל לשמוע קולות: למשל, לשמוע קול צחוק מאחריו, וכשהוא מביט לאחור הוא אינו רואה איש. רק את הנהר.
בהקבלה אירונית (או כהומאז׳ של מקיואן לקאמי) הן קלייב והן קלמנס עוברים (או גולים) מיד לאחר האירוע הדרמטי לאמסטרדם. קלייב הלונדוני עסוק ברציונליזציה אובססיבית וקלושה, שאינה משכנעת איש, ודאי לא אותו עצמו, להחלטתו המוסרית האומללה, עד שלבסוף חייו מורעלים, תרתי משמע. קלמנס הפריזאי לא מוצא מנוח ומשמיע את גרסתו לכל מאזין מזדמן שנאות להקשיב לו. שימוש מאסיבי בהגנות כמו הכחשה וראציונליזציה כדי לאפשר את המשך התפקוד גובה מחיר של אנרגיה רגשית עצומה אשר מחליש את הנפש. קלמנס אינו חדל לעסוק בשאלה מה קרה לאישה שקפצה לסיין, שאלה שממשיכה להטריד אותו באופן אובססיבי בהמשך חייו. הוא אינו מסוגל לתת דין וחשבון לעצמו על מעשיו אך לא חדל לייחל שיוכל להחזיר את הדברים לאחור ולמחוק את הרגע הגורלי בו נהרסו החיים, של האישה האלמונית ושלו עצמו. ״הוי, אישה צעירה״, הוא אומר ״הטילי את עצמך שוב למים כדי שתינתן לי פעם שנייה ההזדמנות להציל את שנינו!״.
