שינוי מהיר של פרופורציות – בואו נתבונן לרגע על העולם בעיניו של תינוק. מעיני התינוק כל העולם נראה ענקי. מנגד, המבוגרים רואים דברים בצורה שתואמת יותר לגודלם, כי העולם בנוי לפי הגודל של המבוגרים. אפשר לחשוב על הנערה אליס מארץ הפלאות. היא קטנה וגדלה לסירוגין, לכאורה לפי הצרכים שלה: כשהיא צריכה לעבור בדלת זעירה, היא מנסה לקטון. כשהיא צריכה להגיע לגובה השולחן, היא מנסה לגדול. ב״רכבת ההרים״ המתעתעת הזאת, של ההקטנה וההגדלה, היא מגלה שאותם דברים עצמם נראים לה לסירוגין פעם קטנים ופעם גדולים, פעם זעירים ופעם ענקיים. גודלם היחסי של הדברים אינו קבוע. לכן, אליס איבדה את הפרופורציות.
אנו מזהים דברים בעולם ביחס לעצמנו: כשאיננו יציבים, גם העולם סביב לעיתים מתכווץ ולעיתים מתנפח. הגודל של העולם ביחס לעצמנו והגודל של עצמנו ביחס לעולם - מתנדנד. הגודל היחסי של הדברים נהיה בלתי יציב. פעם הם נראים לנו קטנים, ופעם הם נראים לנו גדולים. בגיל ההתבגרות, אנו מאבדים קצת את ״קביעות האובייקט״ שלנו, כי אנו עצמנו לא יציבים. הסרגל הפנימי שלנו משתנה.
כשנערות עוברות לגיל הנעורים זרימת הורמונים מואצת מחוללת בגופן ובנפשן שינויי בזק דרמטיים: הן מוסיפות פתאום כעשרים סנטימטר לגובהן, גופן מסגל לעצמו מחזוריות חדשה וזרה שמתבטאת באיכות החיים הגופנית והרגשית כאחת. מחיים בגוף של ילדה, הן עוברות ״רילוקיישן״ מהיר לפיזיולוגיה של אישה. הבנים סביבן נשארים תחילה קטנים וילדותיים כשהיו, ואז פתאום, בדיוק כשהנערות מסתגלות לגודלן היחסי החדש, הבנים ״נותנים ספרינט״ ומשיגים אותן בגובה.
חוסר הפרופורציות קיים גם ביחס לגודל ולגוף מהשלב ההתפתחותי הקודם, הילדותי יותר, גם ביחס לאנשים ולפעילויות בעולם הסובב, שפתאום עלולים להיראות קטנים וילדותיים יותר, אבל גם כלפי פנים:
בגיל הנעורים ישנן מערכות ואיברים שמבשילים ומתבגרים מהר, בעוד שמערכות ואיברים אחרים מתמהמהים. זה קצת דומה לעוגה שפוזרה בה אבקת אפייה באופן בלתי אחיד, ואז חלק ממנה תופח וחלק אחר נותר שטוח.
כפי שאליס גילתה, חיים בגוף משתנה ודינמי מדי מחוללים שינוי באופן שבו אנו רואים את העולם ואת עצמנו, וגם באופן שבו העולם רואה אותנו.
אליס מאבדת ביטחון כשהיא קטנה, צוברת ביטחון כשהיא גדלה, ומתוסכלת כשנראה לה שהיא קטנה מדי או גדולה מדי בשביל להגיע למקום אליו מיועדות פניה כרגע. גם המתבגרת מרגישה לעיתים גדולה מדי לעולמה, למשל, היא רוצה להיות עצמאית וחזקה וקשה לה להיות תקועה בתחום הצר של נערה התלויה כלכלית, פיזית ורגשית בהוריה. לעיתים היא מרגישה קטנה מדי לעולמה, למשל, מרגישה כמו ילדה בעולם של מבוגרים לצד בני גילה שנדמים לה כגדולים, חזקים, מתוחכמים ומפותחים ממנה. כשגדלים וקטנים לסירוגין, מרגישים כאילו חיים על חולות נפשיים נודדים: אין פרופורציה קבועה. הנערה רואה את עצמה, את האחרים וגם את הסטנדרטים שאמורים להנחות אותה כדבר שמשתנה תמידית כמו קלידוסקופ. הדינמיות הזו יכולה להיות מסעירה ומרגשת, אך גם מבלבלת ומתסכלת.
זהות – דווקא מתוך שלב הטלטלות והשינויים אמורה הנערה לגלות מי היא ומה היא, להגדיר את עצמה. הפסיכולוג אריק אריקסון תיאר את המשימה ההתפתחותית שעומדת לפני המתבגרים כהשגת זהות. כשמתבגר נכשל בהשגתה של זהות מגובשת, הוא יתקשה לייצר קשרים אינטימיים וחברויות ולפתח יחסים משמעותיים עם הסובבים אותו. כשאין הלימה והרמוניה בתוך הסביבה הפנימית, קשה להשיג הלימה והסתגלות בסביבה החיצונית. בתקופת השינויים הדינמיים מבחינה גופנית והורמונלית נוטים המתבגרים נוטה להישען על עוגנים חיצוניים שעוזרים להם להרגיש, גם אם לרגע, מגובשים, מובחנים וברורים לעצמם ולאחרים. למשל, נערות עסוקות בהופעתן החיצונית שמהווה חלק מהגדרתן העצמית הנשית החדשה:
היכולת להיכנס למכנסי ג׳ינס נחשקים במידה נחשקת – רצון שיכול ללוות אותן גם בהמשך חייהן – לובש כעת משמעות קריטית במיוחד, משמעות של הגדרה עצמית. אם אינני יכולה להיכנס למכנסיים הללו, משמע אני לא שווה, אני לא שייכת ובעצם אני ״סוג של״ לא קיימת. גם חשיבותם היחסית של ״קבוצת השווים״, קבוצת בני הגיל, כקובעי ערך עצמי, גדלה למימדים עצומים, קריטיים, בעוד שדעתם והשפעתם היחסית של ההורים הולכת ומצטמצמת. קשה להיות נערה משתנה ותנודתית, מן ״אליס״ כזו, שקטנה וגדלה לסירוגין, כשבהתאם לכך, גם האחרים מסביב נראים לה לסירוגין פעם ענקיים וחזקים ופעם קטנים ושוליים, הכל לפי ״השיקוי ההורמונלי״ ששתתה במקרה הרגע. לעיתים הנערה מרגישה ״על גג העולם״, לעיתים קטנה, בודדה, מוזרה וחסרת תקווה. בתוך כל זה היא אמורה לגלות את עצמה - מיהי, מהי, מהם תכונותיה, חוזקותיה וחולשותיה, ללמוד לזהות את רגשותיה ולבטא אותם, לגבש את זהותה בתקופה של שינויים עצומים ותכופים, לגבש את היציב שבה בתוך עולם פנימי וחיצוני משתנה ויחסי.
דימוי המרפס – אם נחזור לרגע לשלב הינקותי כדוגמה לתקופה של שינויים מואצים, נוכל להתבונן של התינוק, שאמור לעבור מסביבתו העוברית הרכה והעוטפת לעולם המציאותי ובתוך כל זה גם לגדול. לשם כך נועד המרפס (פונטנלה): המקום שבו עצמות הגולגולת אינן שלמות ומאוחות. אזור המרפס מאפשר גדילה של הגולגולת בשנים הראשונות לחיים, ומהווה בו זמנית מקום של סיכון וסיכוי, של מרחב גדילה ושל פתח לסכנה. צריך לטפל בתינוק בזהירות רבה, כדי שאיזור הגולגולת הרגיש שלו לא ייפגע.
בדומה לכך, בתקופות מעבריות כמו גיל הנעורים אנו מצויים במצב רגיש ומעורער של הזדמנות וסיכון בו זמניים. נערה שחיה בעמדה שמורה והגנתית מצויה בעצם בתוך מעין ״גולגולת סגורה״ אשר נשמרת מטלטלות ומסיכונים. היא לא נפתחת להתמודדות עם חידושים ואתגרים, היא נמנעת מנטילת סכנות ומהסתגלות לסטנדרטים חדשים. בעצם, נערה שרק שומרת על עצמה ולא מעזה להיפתח ולהסתכן - לא תתפתח, לא באמת תגדל. מנגד, נערה עם ״מרפס פתוח״, שתרשה לעצמה להיות קצת פגיעה, קצת סוערת ואפילו מתפרצת, מרדנית וקפריזית, משאירה את ״המרפס ההתפתחותי״ שלה מספיק פתוח על מנת שתוכל לצמוח ולהתפתח. מי שלא מנסה לא טועה.
לפעמים נראה שהנערה ״מזעזעת את הספינה״ קצת יותר מדי, בודקת יותר מדי, מסתכנת יותר מדי. אך חשוב לדעת שמעשים שנראים הרסניים ברגע נתון, יכולים להתברר בדיעבד כהתנסויות חשובות ולא באמת מזיקות. חלק מה״מחקרים״ שעושה הנערה קשורים בגופה ובהופעתה, למשל בביגוד ובשיער (וזה לא בהכרח עוצר שם). האתגר האמיתי הוא להבחין בין נטילת סיכונים של ״מרפס פתוח״, כלומר, יוזמות שנראות מסוכנות אך יש בהן הזדמנות חשובה לגדילה ולהתפתחות, לבין נטילת סיכונים הרסנית, מתגרה ופרובוקטיבית מדי, כזו שאינה בודקת גבולות בצורה שמאפשרת התפתחות, אלא מעמידה את הנערה בסיכון אמיתי.
בדרך לגימנסיה – בזמן שהגוף והנפש משתנים בקצב מסחרר, הנערה צריכה גם ״להגר״ בין מסגרות חינוכיות ולהסתגל לעומס לימודי ולקושי אקדמי גדלים והולכים. לעיתים, לקויות למידה ״חבויות״ שלא ניכרו לעין בביה״ס היסודי מתגלות פתאום עכשיו כשצריך לקרוא היקפי חומר גדולים ולהתמודד עם המורכבות הגדלה במתמטיקה ובמדעים המדויקים. בחירת המגמה בתיכון מהווה נדבך נוסף במשימות הגיבוש העצמי וההגדרה העצמית, שכן היא כרוכה בזיהוי היכולות ותחומי העניין של הנערה, ובו זמנית גם בזיהוי של קשייה ומגבלותיה. בנוסף, בחירת המגמה מפגישה את הנערה עם ציפיות הסביבה – עם שאיפות הוריה ועם מה שנחשב לאופנתי בקרב חבריה או משתלם לפי המוסכמות (כמו למשל בחירת תחום מחשבים בתקופה שבה העיסוק בכך נחשב למשתלם). המעברים מביה״ס היסודי לחטיבת הביניים ומהחטיבה לתיכון כרוכים גם בשינויים בכיתות ובהרכב החברתי ולכן בהסתגלות חברתית משמעותית שגוזלת מהנערה אנרגיה נוספת.
מה שלא הולך קדימה, הולך אחורה – בתוך כל הטלטלות והשינויים, חשוב לזהות האם הנערה פוסעת בנתיב בריא או שהיא זקוקה להכוונה, לתמיכה ולעזרה נוספת. יש כמה נקודות שניתן להתבונן באמצעותן:
בראייה לאחור – האם ניתן לציין שבחצי השנה האחרונה הנערה עברה התפתחות, או שדרכה במקום ואף חלילה נסוגה לאחור?
כשהיא מבטאת מצוקה – האם היא משתמשת תמיד באותם הסימפטומים והתסמינים, או שעומד לרשותה רפרטואר עשיר יותר של מנגנוני הגנה? למשל, האם כשהדימוי העצמי שלה ״חוטף חבטה״, האם היא תמיד רק מסתגרת, או שהיא יודעת גם לכעוס ולמרוד? האם כשיש לה קשיים היא רק מכחישה אותם, או שהיא יודעת גם להשתמש בהגנות נוספות, כמו למשל אינטלקטואליזציה (המשגה אינטלקטואלית ומרוחקת), הזדהות עם דמות מופת או תחושת ״כל יכולות״ שמרחיקה ומעמעמת קצת את האומללות הרגעית שלה? כשנערה ״נתקעת״ במנגנון הגנה בודד, שבדרך כלל גם איננו באמת יעיל (כלומר לא באמת מצליח לעזור לה להרגיש טוב יותר), זה מאותת על נוקשות ועצירה בצמיחה הנפשית. כשהיא משתמשת במגוון הגנות בעזרתן היא מצליחה לווסת את מצב רוחה ואת הערך העצמי שלה זה אולי מקשה על סביבתה, אך מלמד שנחנה בכוחות נפשיים חיוניים.
האם הנערה מרשה לעצמה ״לשחק״ – האם יש לה מרחב חברתי, האם היא מתנסה עם חבריה (גם אם בחירותיה החברתיות לא תמיד נראות להוריה אידאליות). בלעדי המשחק והדימיון לא יכולה להתרחש צמיחה נפשית. אליס הגיעה לארץ הפלאות על כנפי הדימיון, ויכלה לשוב מחוזקת למקום ממנו באה רק לאחר שסיימה התמודדות מסעירה, מטלטלת ומספקת.
היכולת להציג שאלות, לבדוק, לשחק ולדמיין היא קריטית למשימת גיבוש הזהות בגיל ההתבגרות. אליס שאלה את עצמה האם החליפו אותה בלילה והאם היא אותה אחת שהתעוררה הבוקר, כי היא זוכרת שבפאזה הקודמת הרגשתה הייתה שונה. נערות נלחמות לשמור על רצף, גיבוש ואחידות בתוך עולם של גוף, נפש וסביבה משתנים. חשוב לתת להן מרחב לתהליך. חשוב בו זמנית גם לעמוד לרשותן וגם לעמוד על המשמר ולזהות מצבי תקיעות וסיכון משמעותיים.
אם התשובה לשאלות שהצגתי אכן מעוררת דאגה - הנערה לא הלכה קדימה, לא פיתחה מנגנון נפשי עשיר וסתגלני, לא משחקת בצורה יצירתית במרחב ההזדמנויות הפנימי, החברתי והלימודי שלה - מומלץ לפנות לייעוץ. אפשר להתייעץ עם גורמים בסביבה המיידית כמו למשל המחנכת (כשהמחנכת באמת אכפתית ומכירה את הנערה בסביבה החוץ-ביתית שלה בביה״ס, יכול להיות לה ערך מוסף גדול). בנוסף, אפשר להתייעץ עם דמויות חינוכיות נוספות שמכירות את הנערה כמו מורים מקצועיים, מורי מגמה או מורים פרטיים שלה, ובמקרה הצורך גם עם גורמים מקצועיים כמו היועצת, פסיכולוג ביה״ס או פסיכולוג פרטי.
