בטיילת תל-ברוך אני רצה כמעט כל שבוע, לרוב יותר מפעם בשבוע. כל פיתול מוכר, המים, צמחיית החוף, שולי הדרך. ממערב הים, וממזרח מסלול ההמראות והנחיתות. שגרה.
פתאום היום חציתי את הגדר לצידה השני, כדי לטוס. בהמתנה להמראה התבוננתי ברצים ובהולכים בטיילת מזווית קצת אחרת: אני סטאטית, והם זזים ומתחלפים. קצת אחר כך, מלמעלה, ראיתי את הבסיס על הגבעה שמשמשת אותי לאימוני עליות, אשר מלמעלה נראה קטן, נטוש ופרוביזורי, כתפאורת סרט ישן שנעזבה.
אותם הדברים בפרספקטיבה שונה: מעורר מחשבה על משמעותם של הֶקשרים. במסגרת התמחותי האישפוזית בפסיכולוגיה קלינית טיפלתי בילדים ברצף האוטיסטי בגן תקשורתי. מדי יום הם נכנסו עמי לחדר ועשו כרצונם, בגבולות המתאפשר: מה שהחדר מאפשר, ומה שמאפשר מוקד היוזמה והרצון הפנימי שלהם. אך לרוב הם חזרו על אותם הדברים עצמם, לעיתים בשינויים קלים. לפעמים הם בחרו לחזור שוב ושוב על משחק רענן שנברא ונוצר בחדר עד שהוא איבד את הספונטניות ונהיה לתבנית חזרתית בעצמו.
יש תיאורטיקנים שסבורים כי באישיותו של הסובל מאוטיזם מתעוררות חרדות שנובעות מחווית "עצמי" לא לכידה: עצמי שכל חלקיו אינם מרגישים מחוברים זה לזה, אינם מורגשים מוחזקים ושלובים כאיבריו של אותו הגוף, ותחת זאת נחווים כאוסף חלקיקים שנארזו להם יחדיו במעטפת העור, כמו "שק תפוחי אדמה" (מושג של הפסיכואנליטיקאית אסתר ביק). וכשאין סדר פנימי, מפחיד לחשוב, ומפחיד לשנות.
ואכן, מחוץ לחדר הטיפול הרגשי, בתוך חלל הגן, מקפידים על שגרה מובנית וברורה, אשר מקנה הֶקשר מוכר שיוצר משמעות משותפת ומוכרת לחוויות היום-יום. הֶקשר שמאפשר לילדים להיאחז בו מתוך עולמם הפנימי, שפעמים רבות נחווה – לפחות ככל שנוהגים לשער אילו שמתבוננים בו מבחוץ – כשברירי, כיאוטי וקלוש. בחדר הטיפול הם מוזמנים לתת לעולמם הפנימי ביטוי פתוח, בשונה מהנעשה בחלל הגן המובנה והצפוי, ובכל זאת, גם שם הם בוחרים רוב הזמן לחזור על אותן התבניות המוכרות.
וזה "זורק אותי" למחשבות על טיפול פסיכולוגי באנשים מבוגרים, כולל לטיפול שלי עצמי. שהרי גם האנשים השוטפים והיצירתיים ביותר משתמשים לרוב במרחב הטיפולי בצורה שאופיינית להם. או, במילים אחרות, באמצעות ה"דפוסים" שמאפיינים אותם. כפי שחוויתי בעבודתי הטיפולית וכפי שתיארו "הצגות מקרה" רבות ששמעתי מאחרים, גם פגישות טיפוליות של אנשים מבוגרים בעלי מחשבה פתוחה נראות ומרגישות פעמים רבות כדומות זו לזו. זאת אומרת שגם למול ההזמנה להשתמש במרחב הטיפולי הפתוח כיד הדמיון והמשאלה והיצר, לא אחת אנו בוחרים לרוץ באותו המסלול. למרות שבחוויתנו כמטופלים יכולה להתקיים שונות רבה בין מפגש למפגש, בעיני המתבונן מהצד פעמים רבות קיימת דומות באופנים בהם משתמש המטופל בשעה שלו: משפטי התחלה דומים, אותם עולמות תוכן, אותן משאלות, אותם גבולות, אותן חרדות, אותם הקונפליקטים... במובן זה, המבוגרים דומים לילדים שבחדר: נצמדים לדברים המוכרים, שנותנים את ההקשר המשמעותי והמוכר, לפעמים אפילו האוטומטי. הֵקְשֶר שהוא גם מאפשר, וגם מגביל. שבאותו הזמן גם בוחרים לחזור עליו וגם משתוקקים לחרוג ממנו. ההקשר שמחבר את כל אותם "תפוחי אדמה" נפשיים שאינם מרגישים מחוברים זה לזה. הקשר שמציע את אותו מסלול חוזר שכל פיתול בו מוכר, אותן הזוויות, אותם צידי דרך, אותו האופק, אותן שקיעות. אך בתוכו, לעיתים נבראים הרהורים חדשים כשהמחשבה ממריאה לרגע בזווית חדשה.
הפסיכואנליטקאי וילפרד ביון דיבר על המבט הבינוקולרי הנפשי, שמתקבל מהשילוב בין האופנים בהן רואה כל עין לחוד את אותו אובייקט עצמו. השילוב בין נקודות וזוויות מבט שונות מאפשר לשוות רצף ועומק לחוויה. האפשרות לנוע בין נקודות המבט, תנועה נפשית ותודעתית שביון כינה "ורטקס", היא שמקנה לחוויה עומק תלת-מימדי, בדומה לעומק הפיזי שמקנה הראייה הבינוקולרית הסנסורית לאובייקטים החזותיים.
אלמלא רצתי כל כך הרבה פעמים בטיילת תל ברוך, לא הייתי מתעניינת בזווית הראייה האחרת של הדברים, זו הסטאטית שממזרח לגדר וזו הגבוהה שממעל. מצד שני, אלמלא הטיסה, הייתי רואה את הטיילת מאותה זווית מוכרת ופשוט ממשיכה לחשוב את אותן המחשבות החוזרות, השקטות והמרגיעות בריצה. מספיק שפעם אחת המראתי מהצד המזרחי והחדש בשבילי של הגדר, כדי שאחבר את ההרהור הזה. שמתוך האחרוּת של המוכר, ייווצר הרהור חדש. אז אולי ככה, בקליפת אגוז, בהרהור שמתאפשר בטיסה קצרה של שלושים דקות, זה מה שמאפשרת לי התבנית, וזה מה שמאפשרת היציאה ממנה. ובנמשל הטיפולי, אותה מערכת קביעויות המכונה Setting - סך ההסכמות והוודאויות המשותפות כמו למשל הזמן הקבוע וההיסטוריה המשותפת, הן שמקנות לתנועה, להתקדמות ולשינוי את משמעותם.
