התפתחות רגשית של נערות

חמישה דברים שכדאי לדעת על התפתחות נפשית של נערות

פרופורציות – בעיניו של תינוק, כל העולם נראה ענקי בעוד שהמבוגרים מנגד רואים דברים בצורה תואמת יותר לגודלם. הנערה אליס בארץ הפלאות קטנה וגדלה לסירוגין, לכאורה לפי צרכיה – כדי שתוכל לעבור בדלת הזעירה או להגיע לגובה השולחן היכן שהניחה את המפתחות. אך ברכבת ההרים המתעתעת של ההקטנה וההגדלה היא מגלה במהירה שאותם דברים עצמם נראים לה לסירוגין קטנים וגדולים, זעירים וענקיים, בגלל שגודלם היחסי אינו קבוע. במילים אחרות, אליס איבדה את הפרופורציות. אנו מזהים דברים בעולם ביחס לעצמנו, וכשאיננו יציבים, גם העולם סביבנו מתכווץ, מתנפח ומתנדנד. בגיל ההתבגרות כולנו מאבדים קצת את ״קביעות האובייקט״ שלנו, כי אנו עצמנו לא ממש יציבים וכך גם נקודת ההתייחסות שלנו.

במעבר לנעורים מחוללת זרימת הורמונים מואצת שינויי בזק דרמטיים: נערות מוסיפות פתאום כעשרים סנטימטר לגובהן, גופן מסגל לעצמו מחזוריות שמתבטאת באיכות החיים הגופנית והרגשית כאחת, ומחיים בגוף ילדי הן עוברות ״רילוקיישן״ מהיר לפיזיולוגיה של אישה.

הבנים סביבן נשארים תחילה קטנים וילדותיים כשהיו ואז פתאום, בדיוק כשהנערות מסתגלות לגודלן היחסי החדש, הבנים ״נותנים ספרינט״ ומשיגים אותן בגובה. חווית חוסר הפרופורציות שלהן אינה קיימת רק ביחס לגודל ולגוף שהיו, או ביחס לשאר האנשים והדברים בעולם הסובב, אלא גם בתוך גופן העכשווי: חלק מהמערכות ומהאיברים מבשילים ומתבגרים מהר בעוד שאחרים מתמהמהים, כמו עוגה שפוזרה בה אבקת אפייה באופן בלתי אחיד. כפי שאליס גילתה על בשרה, חיים בגוף משתנה ודינמי מדי מחוללים שינוי באופן שבו אנו רואים את העולם כמו גם גם באופן שבו העולם רואה אותנו. תשאלו את הארנב.

אליס מאבדת ביטחון כשהיא קטנה, צוברת ביטחון כשהיא גדלה, ומתוסכלת כשנראה לה שהיא קטנה או גדולה מדי בשביל להגיע למקום אליו מיועדות פניה כרגע. גם המתבגרת מרגישה לעיתים גדולה מדי לעולמה, למשל, היא רוצה להיות עצמאית וחזקה וקשה לה להיות תקועה במתחם הצר של נערה התלויה כלכלית, פיזית ורגשית בהוריה. לעיתים היא מרגישה קטנה מדי לעולמה, למשל, מרגישה כילדה בעולם של מבוגרים לצד בני גילה שנדמים לה כגדולים, חזקים, מתוחכמים ומפותחים ממנה. כשגדלים וקטנים לסירוגין חיים על חולות נפשיים נודדים, כי אין פרופורציה. הנערה רואה את עצמה, את האחרים ואת טווח האפשרויות והדרישות בתוכו היא פועלת כדבר שמשתנה תדיר, מעין קלידוסקופ, ממש כמו עולמה הפנימי.

 

זהות – דווקא מתוך הטלטלות והשינויים, אמורה הנערה לגלות מי היא ומה היא מעבר להם. הפסיכולוג אריק אריקסון תיאר את המשימה ההתפתחותית שעומדת לפני המתבגרים כהשגת זהות. כשמתבגר נכשל בהשגתה של זהות מגובשת, הוא יתקשה לייצר קשרים אינטימיים וחברויות ולעמוד ביחסי גומלין משמעותיים עם הסובבים. כשאין הלימה בתוך הסביבה הפנימית, לא ניתן להשיג הלימה בסביבה החיצונית. בתקופת השינויים הגופניים וההורמונליים הדינמיים, המתבגר נוטה להישען על עוגנים חיצוניים שעוזרים לו להרגיש, ולו לרגע, מגובש ומובחן.

 

נערות עסוקות במיוחד בהופעתן החיצונית שמהווה חלק מהגדרתן העצמית הנשית החדשה. היכולת להיכנס למכנסי ג׳ינס נחשקים במידה נחשקת – רצון שיכול ללוות אותן גם בהמשך חייהן – לובש כעת משמעות קריטית במיוחד, משמעות של הגדרה עצמית. אם אינני יכולה להיכנס למכנסיים הללו, משמע אני לא שווה, אני לא שייכת ובעצם אני ״סוג של״ לא קיימת. גם חשיבותם היחסית של ״קבוצת השווים״, קבוצת בני הגיל, כקובעי ערך עצמי, גדלה למימדים אקסלוסיביים וקריטיים, בעוד שדעתם והשפעתם היחסית של ההורים הולכת ומצטמצמת. לא קל להיות נערה משתנה ותנודתית, מן ״אליס״ שקטנה וגדלה לסירוגין, כשבהתאם לכך גם האחרים סביב נהיים לסירוגין לענקיים וחזקים או קטנים ושוליים, הכל לפי ״השיקוי ההורמונלי״ ששתתה הנערה כרגע. לעיתים היא מרגישה ״על גג העולם״, לעיתים קטנה, בודדה, מוזרה וחסרת תקווה. בתוך כל זה היא אמורה לגלות את תכונותיה, חוזקותיה וחולשותיה, ללמוד לזהות רגשות ולבטא אותם. 

המרפס – בחזרה לתינוק: הוא אמור לעבור מסביבתו העוברית הרכה והעוטפת לעולם הממשי והקשיח ובתוך כל זה, גם לגדול. לשם כך נועד המרפס (פונטנלה): המקום שבו עצמות הגולגולת אינן שלמות ומאוחות. אזור זה מאפשר את גדילת הגולגולת בשנים הראשונות לחיים, ומהווה בו זמנית מקום של סיכון וסיכוי, של מרחב גדילה ופתח לסכנה. בתקופות מעבריות אנו מצויים במצב רגיש ומעורער, בתוכו אנו עשויים לספוג תכנים רבים פנימה ולהשליך תפיסות ורגשות מתוכנו החוצה. נערה שחיה בתוך ״גולגולת סגורה״, נשמרת מטלטלות ומסיכונים, נמנעת מהתמודדות עם חידושים ואתגרים ונמנעת מנטילת סכנות ומהסתגלות לנורמות חדשות, בעצם לא תגדל.

 

מנגד, נערה עם ״מרפס פתוח״, שתרשה לעצמה להיות קצת פגיעה, קצת סוערת ואפילו מתפרצת, מרדנית וקפריזית, משאירה את ״המרפס ההתפתחותי״ שלה פתוח דיו על מנת שתוכל לצמוח ולהתפתח. מי שלא מנסה לא טועה. לפעמים נראה שהנערה ״מטלטלת את הספינה״ קצת יותר מדי, אך מעשים שנראים הרסניים ברגע נתון, יכולים להתברר בדיעבד כהתנסויות חשובות ולא באמת מזיקות. חלק מה״מחקרים״ שעושה הנערה קשורים בגופה ובהופעתה, למשל בביגוד ובשיער (וזה לא בהכרח עוצר שם). האתגר האמיתי הוא להבחין בין נטילת סיכונים של ״מרפס פתוח״, לבין מצבי סיכון אמיתיים.

 

בדרך לגימנסיה – בזמן שהגוף והנפש משתנים בקצב מסחרר, הנערה צריכה גם ״להגר״ בין מסגרות חינוכיות ולהסתגל לעומס לימודי ולקושי אקדמי גדלים והולכים. לעיתים, לקויות למידה ״חבויות״ שלא ניכרו לעין בביה״ס היסודי מתגלות פתאום עכשיו כשצריך לקרוא היקפי חומר גדולים ולהתמודד עם המורכבות הגדלה במדעים המדויקים. בחירת המגמה בתיכון מהווה נדבך נוסף במשימות הגיבוש העצמי וההגדרה העצמית, שכן היא כרוכה בזיהוי היכולות ותחומי העניין של הנערה, ובו זמנית גם בזיהוי של קשייה ומגבלותיה. בנוסף, בחירת המגמה מפגישה את הנערה עם ציפיות הסביבה – עם שאיפות הוריה ועם מה שנחשב לאופנתי בקרב חבריה. המעברים מביה״ס היסודי לחטיבת הביניים ומהחטיבה לתיכון כרוכים גם בשינויי כיתות ולכן בהסתגלות חברתית משמעותית שגוזלת מהנערה אנרגיה נוספת.

 

מה שלא הולך קדימה, הולך אחורה – בתוך כל הטלטלות והשינויים, חשוב לזהות האם הנערה פוסעת בנתיב בריא או שהיא זקוקה להכוונה, לתמיכה ולעזרה נוספת. יש כמה נקודות שניתן להתבונן באמצעותן:

 

  • בראייה לאחור – האם ניתן לציין שבחצי השנה האחרונה הנערה עברה התפתחות, או שדרכה במקום ואף חלילה נסוגה לאחור?

  • כשהיא מבטאת מצוקה – האם היא משתמשת תמיד באותם הסימפטומים והתסמינים, או שעומד לרשותה רפרטואר עשיר יותר של מנגנוני הגנה? למשל, האם כשהדימוי העצמי שלה ״חוטף חבטה״, האם היא תמיד רק מסתגרת, או שהיא יודעת גם לכעוס ולמרוד? האם כשיש קשיים היא רק מכחישה אותם, או שהיא יודעת גם להשתמש בהגנות נוספות, כמו למשל אינטלקטואליזציה (המשגה אינטלקטואלית ומרוחקת), הזדהות עם דמות מופת או תחושת ״כל יכולות״ שמרחיקה ומעמעמת קצת את האומללות הרגעית שלה? כשנערה ״נתקעת״ במנגנון הגנה בודד, שבדרך כלל גם איננו באמת יעיל (כלומר לא באמת מצליח לעזור לה להרגיש טוב יותר), זה מאותת על נוקשות ועצירה בצמיחה הנפשית. כשהיא משתמשת במגוון הגנות בעזרתן היא מצליחה לווסת את מצב רוחה ואת הערך העצמי שלה זה אולי מקשה על סביבתה, אך מלמד שנחנה בכוחות נפשיים חיוניים.

  • האם הנערה מרשה לעצמה ״לשחק״ – האם יש לה מרחב חברתי, האם היא מתנסה עם חבריה (גם אם לא תמיד הם נראים להוריה כבחירה האידאלית). בלעדי המשחק והדימיון לא יכולה להתרחש צמיחה נפשית. אליס הגיעה לארץ הפלאות על כנפי הדימיון, ויכלה לשוב מחוזקת למקום ממנו באה רק לאחר שסיימה התמודדות מסעירה, מטלטלת ומספקת.

 

היכולת להציג שאלות, לבדוק, לשחק ולדמיין היא קריטית למשימת גיבוש הזהות בגיל ההתבגרות. אליס שאלה את עצמה האם החליפו אותה בלילה והאם היא אותה אחת שהתעוררה הבוקר, כי היא זוכרת שבפאזה הקודמת הרגשתה הייתה שונה. נערות נלחמות לשמור על רצף, גיבוש ואחידות בתוך עולם של גוף, נפש וסביבה משתנים. חשוב לתת להן מרחב לתהליך ובו זמנית לעמוד לרשותן וגם לעמוד על המשמר ולזהות מצבי תקיעות וסיכון משמעותיים. אם התשובה לשאלות שהצגתי אכן מעוררת דאגה מומלץ לפנות לייעוץ. אפשר להתייעץ עם גורמים בסביבה המיידית כמו למשל המחנכת (אם היא באמת מכירה את הנערה בסביבה החוץ ביתית יכול להיות לה ערך מוסף רב) או דמויות חינוכיות נוספות שמכירות את הנערה, או גורמים מקצועיים כמו היועצת, פסיכולוג ביה״ס או פסיכולוג פרטי.

בודדה במחיצת כולם

על הסידרה 13 סיבות למה

09-7404851 054-6404851