top of page

טיפול פסיכולוגי בעקבות אירועי מלחמת ה-7.10.23




בטח יש לפסיכולוגים המון עבודה עכשיו.

המשמעות של האמירה הכל-כך שכיחה הזאת כרגע, היא בעצם מורכבת בהרבה ממה שנדמה, ויש לה הרבה זוויות. הן קשורות בין היתר לתפיסת התפקיד של טיפול פסיכולוגי. לאופן שבו כל אחד מאיתנו חשוף אישית לאירועי ה-7.10 ולמלחמה שפרצה בעקבותיהם. למצב האישי שבו פגשה המלחמה את כל אחד ואחת מאיתנו, למצב הפסיכולוגיה הציבורית, ועוד.


זה קשור גם לחוויה של להיות בטיפול בזמן שברקע מתנהלת מלחמה ובזמן שידוע לנו על אנשים שנרצחו, נחטפו ועברו זוועות, בעוד שבטיפול אנחנו אמורים להתרכז בעצמנו. כשכל זה קורה, החיינו הפרטיים שלנו יכולים להתגמד בעינינו, ביחס לדברים הכל-כך קשים שמתרחשים מסביב.


אנחנו שומעים על אנשים שעברו דברים איומים, במסיבה, ביישובים, כשהם נכנסו לחלץ או לפַנות, ועוד ועוד. אומרים עליהם שהם זקוקים דחוף לטיפול כי הם בטוח בטראומה. אומרים גם שכל המדינה בטראומה, וזקוקה לטיפול.

בעיני צריך להבחין בין מטבעות לשון שהפכו לפופולריות ושגורות, לבין צורך אמיתי בטיפול פסיכולוגי.

המונחים ״טראומה״ או ״פוסט טראומה״ חִלחלו כבר מזמן מהשיח המקצועי אל השפה היומיומית.

מצד אחד זה טוב, כי כשהמונח קיים וזמין, אפשר להכיר בקיום התופעה שהוא מייצג, במקום לטאטא ולהכחיש אותה.

מצד שני, השימוש היומיומי במונח ״טראומה״ עלול גם לגרום לאבחון יתר, שנובע מאבחון-שווא שגוי.


אתן דוגמה מתחום הרפואה: כשאנחנו מרגישים מצוקה בריאותית, התופעות הפיזיות שאנחנו חוֹוים יכולות להיות מוכרות לנו, ובהתאם לכך, אנחנו יודעים כיצד לנהוג בהן. למשל אם אנחנו קצת מצוננים וסובלים מחום, כנראה שננוח כמה ימים, ונחזור לתפקד כשזה יתאים.


גם במישור הרגשי, יש מצבים שמוכרים לנו היטב מניסיוננו. לדוגמה כשאנחנו נחלשים, מודאגים או סוערים. במצבים האלה נדע לְמָה לצפות מעצמנו, ולרוב גם נדע איך מתאים לנו להתנהל. למשל, שיעשה לנו טוב לפנות לאנשים קרובים כדי שיתמכו בנו, לעשות פעילות שמעודדת אותנו, או לקחת את פסק-הזמן שאנו זקוקים לו.


אבל יכולות להיות גם תופעות אחרות, שפחות מוכרות לנו, שהן מעוררות סבל או דאגה מבלי שיחלפו להן מעצמן כמו שצינון חולף. במצבים הללו, בתחום הבריאות הגופנית בדרך כלל לא נגדיר על דעת עצמנו במה מדובר, אלא נפנה לרופא כדי שיסייע באבחון המצב ובטיפול בו. באופן שטחי וכללי ניתן לומר שזה נכון גם לתחום הרגשי.


אז לא כל מי שנחשף ישירות לזוועות זקוק לטיפול פסיכולוגי?

שוב, התשובה היא ״תלוי״. בהרבה דברים. למשל, בציר הזמן.

לעיתים כשהאירוע הקשה עדיין טרי החוויות עוד לא התגבשו, ומשקלן ארוך-הטווח עדיין לא מורגש ולא באמת נתפס. חוויית המצוקה העמוקה בעקבות חשיפה לטראומה יכולה גם להיות נוכחת ומורגשת רק לאחר שחולפים שבועות או חודשים.


יכולה גם להתרחש התאוששות טבעית בריאה מהחוויה הקשה, שבסופו של דבר תוטמע בתוכנו לצד שאר ההתנסויות שצברנו - החוויות הנעימות יותר שעברנו, והחוויות הפחות הנעימות.


היבט אחר של ציר-הזמן הוא שבעֵת הסמוכה לאירוע, מי שחווה אותו יכול להיות מעורב בעשייה אקטיבית רבה מיד בהמשך אליו.

זאת למשל, אם האירוע קרה לו כשהיה בתפקיד, שממשיך גם לאחר שהאירוע מסתיים, או כשהאירוע עובר לשלב הבא.

או, אם בהמשך לאירוע הקשה הוא נמצא בחברת אנשים רבים, למשל אנשים שמגיעים לתמוך בו ולעודד אותו.

או שהוא יכול להיות עסוק למשל בהתמקמות חדשה ובהסתגלות פרקטית בעקבות דרישות המצב: לדוגמה אם הוא נתון במצב של פינוי מביתו, במצב שבו מתגייסים אנשים שקרובים אליו כדי להילחם בצבא, או במצב של התמודדות עם שיקום בעקבות פגיעה פיזית שקרתה לו באירוע, או בכל מצב של שינוי אחר שנוצר בתנאי החיים שלו.

העשייה האקטיבית הזו יכולה לגייס ממנו כוחות חדשים, שיעודדו התרחשות של צמיחה, בריאות-רגשית וריפוי.

אך מנגד, העשייה האקטיבית עלולה גם לייצר ״רעש״ זמני, שימסך ויעמעם חווית מצוקה פנימית משמעותית, שבעצם, נכון וחשוב היה להקשיב לה ולטפל בה עכשיו.

צריך גם להוסיף שיכול להיות קשה להפנות קשב פנימה כפי שנדרש בטיפול פסיכולוגי, בזמן שהאירועים במציאות הסובבת הם כל כך דרמטיים ושואבים. בסוף, כדי להשתמש בטיפול פסיכולוגי ולהפיק ממנו ערך עלינו להפנות קשב לעצמנו, ולתהליך.


זה אומר שלא נכון לפנות לטיפול ״כשהתותחים רועמים״?

אחד הדיונים הוותיקים והמוכרים בתחום הפסיכולוגיה הוא השפעתו היחסית של המצב, ביחס להשפעתן של תכונות אישיוֹת (מה שמכונה ״State versus Trait״).

באופן אקטואלי אפשר להדגים זאת באמצעות התגובה שלנו לאזעקת צבע אדום.

רוב האנשים למדו להגיב לסיטואציה הנקודתית של האזעקה בצורה דומה: הם מגיעים בזמן הנדרש למיגון הזמין המיטבי, למשל למרחב המוגן הסמוך.

לכן, במבט מהצד כולם מתנהגים ״אותו הדבר״ באזעקות.

מנגד, בהתנהלות המתמשכת הכללית שלנו, קיימת שונות בינאישית גדולה בהתנהגות ובחוויה של כל אחד מאיתנו.

למשל, לא כולנו צורכים חדשות ודיווחים באותו אופן. לא כולנו שבים לשגרת חיינו שקדמה ל-7.10 באותה הצורה, ומנגנוני ההתמודדות וההגנה הרגשיים האישיים השוטפים של כל אחד ואחת מאיתנו מתאימים למבנה האישיותי האינדיבידואלי שלנו, ופחות מוכתבים בצורה אחידה בידי הסיטואציה החיצונית.


מישהו סיפר לי שבעבר רצה לפנות לטיפול פסיכולוגי. הוא שקל ובדק, ולבסוף פנה. בדיוק פרץ אחד המצבים המלחמתיים בצפון. הוא ישב מול הפסיכולוג, כשברקע רעמו כל הזמן מטוסים בדרכם לחזית. זה הרגיש לו משונה. הוא חווה הֲזָרָה, כמו בחלום.

הוא לא היה מסוגל לעסוק בטיפול, בַּשִיחָה, בעניינים האישיים שהעסיקו אותו, כשהמלחמה כל-כך נוכחת, והחליט לעזוב את זה. בגלל שלא היה לטיפול הזה המשך, הוא לא ידע לומר אם החליט אז נכון או שלא. לימים הוא פנה לטיפול אחר.

יכול להיות שלמישהו אחר כן היה מתאים להמשיך בתהליך למרות המלחמה, למשל כי היה מצליח להתמקד בעצמו, או לזכור שבעוד שהמלחמה כנראה תחלוף, הדברים הרגשיים שהקשו עליו ימשיכו. בדיוק כמו שבעיה רפואית לא תחלוף רק כי פרצה מלחמה, ותשומת-הלב הוסטה לרגע מהבעיה הזו.


אולי בדוגמה הזאת של החרטה על הפְּנִייה לטיפול, מה שקרה שם בעצם זה תופעת ״אשמת הניצולים״?

לאו דווקא. המונח ״אשמת הניצולים״ מתייחס בעיקר לאנשים שנחשפו או השתתפו באותה הסיטואציה המסוכנת, ובעוד שהם עצמם הצליחו להינצל ולשרוד, אנשים אחרים שנכחו בה לא ניצלו. גם אם בפועל מי שהצליחו להינצל הגיבו לסיטואציה באופן נורמלי ומתבקש, ואפילו גם אם הם הסתכנו בגבורה כדי להציל ולסייע לאחרים.


אמנם, משהו מדינמיקת ״אשמת הניצולים״ יכול להשפיע עלינו גם אם לא נחשפנו בעצמנו לאותו מצב סכנה משותף: כי קשה לשאת את שרירות הגורל, שקולע אנשים אחרים למצב איום, בזמן שאנו ממשיכים לחיות בתנאים רגילים יחסית.


אפשר גם לומר שהרגשת אשמה על היותנו במצב מוגן יחסית בעוד שאחרים נפגעו, קשורה למושג האחריות. בעוד שאנו יכולים למעשה לקחת אחריות רק על מה שבידינו, הרגשת אחריות על מה שאינו בידינו היא בעצם תחושת מסוגלות-שווא.

היא יכולה למשל להיות ״היפוך תגובה״ לחוויה פנימית של חוסר-אונים שקשה לנו להכיר בו, או, להיות ביטוי מוסווה לכאב נפשי שקורה במעין תהליך של תקיפה עצמית פנימית ועמומה של חלק בתוכנו את עצמנו דרך נטילת אשמה על דבר שאינו קשור אלינו. אשמת-שווא יכולה להסוות ולהחליף תחושת אשם על דבר אחר, שאיננו שלמים עם איך שפעלנו בו, אך קשה לנו להתבונן על כך להיות עם זה במגע.


כלומר תגובתנו למלחמה קשורה גם ל״לא-מודע״?

אפשר לומר; כמו שכל חוויה או אירוע יכולים לשמש כְּמה שמכונה היום ״טריגר״, כלומר, מצב שבו אירועים בעולם מעוררים בתוכנו תֵמה סובייקטיבית משמעותית רלוונטית, שאנו עסוקים בה ממילא. כלומר, השפעתם של אירועים אקטואליים אינה בהכרח אחידה, אלא עוברת דרך הפילטרים האישיים שלנו.


מי שנוטה להרגיש אשם, או להיות ביקורתי כלפי עצמו, יכול להפנות חוויית אשמה או כעס ותסכול כלפי עצמו, גם בתגובה לאירועי המלחמה. ככל שמדובר בהתנהלות פנימית שמעוררת סבל וכאב נפשי משמעותי על רקע תחושת אשמה לא ברורה, פנייה לטיפול יכולה להתאים פה.


המצוקה הרגשית קשורה באופן מובהק ביחס לחשיפה האישית לאירועים?

לאו דווקא.

יכול להיות למשל מישהו שנכח בהם אישית אך יש לו כוחות ומשאבי התמודדות גבוהים, והוא מתאושש בהתאם לכך: כלומר, לא מהר מדי, אך גם מבלי להיות ״תקוע״ ביום האירוע כאילו שהזמן קפא מלכת.


מנגד, מישהו אחר, שבכלל חווה את התקיפה והמלחמה רק בעקיפין, דרך סיפורים ודיווחים בחדשות וברשתות, בלי שום נגיעה אישית ישירה ואפילו לא עקיפה דרך ״מישהו קרוב שמכיר מישהו״, יכול להרגיש שהכל נוגע בו ומציף אותו, כאילו שזה קרה לו ישירות.


בסוף, זה מאוד אישי. יש למשל אנשים שסיפורים על אובדן מאוד נוגעים בהם, או אנשים שדווקא סיפורים על מצבים של חוסר-אונים ואובדן שליטה נוגעים בהם. וכשזה קורה סביבם, גם אם לא להם ישירות, זה מעורר בתוכם את הרגישות הזו שקיימת בהם.

זה תלוי גם בהתנסויות הקודמות שלנו: בהמשך לדוגמה של התגובה לאזעקות, למשל, כשהייתי עם מפונים במלונות בת״א ראיתי הבדל מובהק בתגובה לאזעקות: אנשים ממרכז הארץ שהגיעו להתנדב במלון, הגיבו לאזעקות בצורה ממושמעת אך אפשר לומר שגם מכנית ואפילו אדישה, בעוד שהמפונים מהדרום התייחסו לאזעקות בצורה דחופה ובהולה יותר. זאת, בהתאם לניסיונם האישי, שלימד אותם כי ירי טילים מהווה בהחלט סכנה ברורה ומיידית.


איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור למי שבאמת חווה סכנה ברורה ומיידית?

גם פה התשובה אינה חד-משמעית. טיפול פסיכולוגי הוא תהליך אינדיבידואלי ולכן לא רק המצב החיצוני המשותף משפיע למי הוא יכול להתאים ולעזור, אלא גם האישיות, וההיסטוריה של ההתנסות האישית.


בטיפול פסיכולוגי יש ממדים של תמיכה והחזקה, יש ממדים של הדרכה והנחייה, ויש ממדים חשובים - אך ערטילאיים ועמומים - של הבנה הדרגתית לְמה שמניע אותנו ונוגע בנו, כדי שנוכל להיות מודעים לכך, ולא להגיב בצורה אוטומטית לגירויים פנימיים וחיצוניים שהם חסרי-משמעות לכאורה, כאילו היינו ״בובה על חוט״.


יש למשל אנשים שחשיפה למצב סכנה מעוררת בהם חוויה של כיאוס וסחרור, ויכול להיות נכון בשבילם לקבל עזרה רגשית בזמן אמיתי, כדי ״לארגן״ את הסיפור שלהם, כך שיחֲוֶוה כיותר קוהרנטי, וכדי שתהיה להם תחושה ברורה יותר של בעלות ו״סוכנות אישית״ על סיפורם: כך וכך קרה לי, כך וכך הרגשתי וחשבתי, כך וכך פעלתי, זה וזה היה רצף הזמן של ציר-האירועים שלקחתי בו חלק. וישנם מי שאינם זקוקים לכך.


יכולים להיות גם אנשים שממשיכים להתמודד עם קשיים מציאותיים בחייהם כתוצאה ישירה של אירועי המלחמה. למשל, מי שמפונה מביתו ומנותק מאורח-חייו, מהמשאבים הביתיים והקהילתיים שלו. או מי שמרגיש נטוש ומאוכזב בגלל תמיכה לקויה ולא מספקת מצד מוסדות המדינה. או מי שמנהל עסק עצמאי שנפגע בגלל המלחמה מבלי שזכה לסיוע, וכן הלאה.

הם יכולים למשל להגיב בתגובה רגשית קשה של תרעומת ותסכול, שפשוט תואמת למצב האובייקטיבי שלהם. טיפול פסיכולוגי הוא לא בהכרח התשובה האולטימטיבית שתעזור להם כרגע. הם זקוקים קודם כל לסיוע מעשי מהימן שאולי ישיב את תחושת האמון והשליטה שלהם בצורה טובה יותר מהתמקדות בשיח רגשי.


אז לא נכון לפנות עכשיו לטיפול אם אתה מתמודד עם קשיים משמעותיים במציאות?

טיפול אינו תחליף לפתרונות מציאותיים לבעיות שקיימות במציאות; הוא אינו תחליף-קסם לפתרונות האמיתיים שנחוצים במציאות עצמה. לכן, מי שאומר לאנשים שדורשים פתרונות מעשיים לבעיות שנגרמו להם כתוצאה מעשית וישירה מאירועי המלחמה ״לכו לטיפול״, במקום לבדוק מה הם באמת מבקשים וצריכים, ובמקום לתת להם מענים מעשיים, בעצם משתמש ב״הפניה לטיפול״ כדי להשתיק ולעמעם אותם.


צריך לזכור גם שטיפול פסיכולוגי הוא דבר אישי ואינדיבידואלי מטיבו, שלא מתאים ונחוץ לכולם באותה המידה, באותה העת ובאותו האופן. טיפול פסיכולוגי אינו מענה אחיד שמתאים בה במידה לצרכי כל מי שמצוי באותה בעיה מעשית - למשל לא באותו האופן שמַעֲנֶה הממ״ד מתאים לכולנו במצב של ירי טילים, או לא באותו האופן שמענה המסכה מתאים לכולנו במצב של חשיפה לנגיף שמתפשט.


כשנוצר קושי קולקטיבי כתוצאה מתנאים מצביים קשים משותפים, יש חשיבות ואף עדיפות למענה פסיכולוגי ציבורי. אך הפסיכולוגיה הציבורית בישראל יובשה ונהרסה לאורך השנים. לכן, קשה כיום לספק מענה פסיכולוגי ציבורי ראשוני ומניעתי מקצועי ומהימן בקהילה למי שנקלעו למצבים רגשיים קשים כתוצאה מאירועי ה-7.10 והמלחמה שבעקבותיהם.


אז למי כן מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי בזמן מצב החירום והמלחמה המתמשכים בעקבות אירועי ה-7.10.23, ואולי גם בעקבות המצב הקשה ששרר בארץ בשנה שקדמה לכך?

הייתי אומרת שמי שהרהר גם קודם לכן על פנייה לטיפול, והמלחמה הסירה זאת מסדר-יומו בעוד שהדברים שגרמו לו לפנות לטיפול חזרו להיות מורגשים ולגרום לסבל – נכון שישקול פנייה לטיפול.

כך, גם מי שהאירועים הוציאו אותו מאיזון ומשיווי-משקל שקודם לכן נהנה מהם, והוא לא מצליח לחזור לעצמו בכוחות עצמו.


ומה חשוב לחדד לטובת מי שרוצים לפנות עכשיו לטיפול פסיכולוגי?

כמו ב״מצב הרגיל״, חשוב להקפיד שהפסיכולוג יענה לדרישות החשובות – שיהיה בעל הסמכה ורישוי מסודרים בתחום המקצועי הרלוונטי, ושיהיה אדם שיעורר רושם שיכולה להיות עמו כימיה והתאמה אישית, אשר נחוצים כדי לעבור עמו את התהליך הפסיכולוגי - שאמנם מציע תמיכה והחזקה, אך גם דורש השקעת משאבים ופניות רגשית, כדי שיוכל להפוך באמת לדבר משמעותי ומשפיע בחיינו.

Comentarios


bottom of page