״אמא תעזרי לי עם הילד״ – ראיון על דיאלוג כשהצרכים מתנגשים

נטע הלפרין מ״הארץ״ ראיינה אותי על שאלה שקיבלה מקוראת, אשר כותבת שאמא שלה לא מסייעת לה בטיפול בבנה.

הכותבת מספרת שכתוצאה מכך היא נאלצת להתמודד עם קשיים שונים, שהיא סובלת מתסכול, ושהייתה רוצה ״להצליח לסלוח לאמה״ על שאינה עומדת לצידה.

ברמה הסוציולוגית ניתן להתייחס לשאלה הזו כמבטאת קונפליקט והתנגשות בין-דוריים: האם סבים וסבתות אמורים לסייע עם הנכדים?

ריבוי התגובות לראיון מעיד עד כמה השאלה הזו רלוונטית, טעונה וקשה.

המשפט ״צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד״ נכון ביתר-שאת בעת העמוסה והלחוצה הזו, כשמעבר ללחצים האקטואליים הקשים, שכולנו כפופים להשפעותיהם, הלחצים הרבים שכרוכים בהורות עלולים להטיל צל על היחסים בין הדורות:

הורים לילדים עובדים ומג׳נגלים מסביב לשעון, וגם הדור הוותיק יותר עמוס מאוד במשימות חיים, פרנסה, בריאות וגם בעיסוקי הפנאי. ברקע, גם הפקקים הסמיכים ומדינת הרווחה הקורסת, לא ממש עוזרים.

ברמה הפסיכולוגית יותר, אמנם, לעיתים שינוי בתנאי החיים, אשר גורם לאחד הדורות להזדקק פתאום לעזרה מבני הדור האחר, אכן משנה את התקשורת בין הצדדים מקצה לקצה.

אך לרוב, שינוי בתנאי החיים רק מציף ביתר-שאת את מערכות-היחסים הקיימות.

בדרך כלל, הולדת ילד או מחלת הורים מבוגרים לא משנים את התקשורת אלא מעלים מעל לפני השטח, בצורה עוצמתית ומודגשת יותר, דפוסי שיח, השלכות, ייחוסים וגם קשיים שהתקיימו בצורה פחות בולטת קודם לכן.

לכן, יתכן שההרגשה שמדובר באם שאיננה מכילה התקיימה גם קודם, אך לבשה קווים עוצמתיים ופרקטיים יותר מרגע שהכותבת נזקקה וציפתה לעזרה, מרגע שציפתה לסיוע משמעותי מדמות אכפתית, מחזיקה ומתמסרת – מדמות אם – עם הילד שלה עצמה.

יתכן גם שהכותבת מצפה מאמה להתמסרות שאיננה מעשית מבחינת האם, או שפשוט איננה מתאימה ליכולות ולתכונות שלה.

קשה לפתור אי-הסכמות כשכל צד מציב עובדות בפני הצד השני.

מנגד, כשיש תקשורת, רצון טוב, הכרה הדדית וכבוד הדדי אפשר לעמוד במגע עם מצבים של צרכים מתנגשים, ולתת מקום למה שכל צד צריך על מנת שסוגיות ייפתרו באופן רגיש ומתחשב.

הסיכוי להפוך שיח לאפקטיבי גדל כשכל צד לוקח אחריות על התחושות שלו, ומקשיב למה שמעלה בפניו האחר.

זאת בניגוד למצבים -השכיחים  מבחינת אופני התפיסה שלנו - שבהם אנו נוטים להסביר לעצמנו התנהגות של אדם אחר דרך התכונות שלו (״הוא מאחר כי הוא עצלן״), ואילו את ההתנהגות של עצמנו אנו מייחסים לנסיבות מוצדקות (״איחרתי כי הייתי חייבת לעשות כמה סידורים״).

הדרך לעמק-השווה עוברת דרך צמתים של רצון להבנה משני הצדדים, ודרך אמפתיה לצרכים ולמניעים של הצד האחר.

גם אם לא מדובר בסבתא שנהנית או מסוגלת להיות ״אמא שנייה״ לנכד שלה – אולי יכולות להיות לה דרכים כנות אחרות להכיל את הצורך של בתה בסיוע.

גם דרכי עזרה אחרות שאינן בדיוק אלו שבתה מצפה להן יכולות להתקבל כתמיכה, אם הן מגיעות ממקום אמיתי ולא כאמירה סתמית וחלולה שבעצם מכחישה והודפת את צרכי הבת ונקודת-ראותה.

כשקיימות תחושות של תסכול ומועקה מההתנהלות של הצד השני, אי-אפשר פשוט ״למסור את הצד השני לתיקון״ או לחילופין להיפטר מהרגשות הקשים הללו כבמטה-קסם.

כדי להרגיש מידה רבה יותר של חופש לבחור, עלינו לנסות להעריך האם נכון לנסות להתאמץ לתָקְשר ולהשפיע כדי להסביר לצד השני מה אנחנו צריכים, או שאולי מוטב לנסות להתמקד בגיוס היכולות והכוחות שלנו כדי לבחון איך נוכל להתנהל טוב יותר במרחב הצרכים והמשאבים שעומדים לרשותנו בפועל.

קישור לראיון המלא עם נטע הלפרין, ״הארץ״ 2.5.24: https://www.haaretz.co.il/family/howtoparent/2024-05-02/ty-article-magazine/.premium/0000018f-390b-d17f-adcf-f9eb73650000?gift=5cdef75291b646d980d1b1696935bd5d